ריכוז הפולחן- דברים יב

"והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם לשם שמו שם, שמה תביאו את כל אשר אנוכי מצווה אתכם" (דברים יב, 11)

א. משמעות הקורבן והקריאה למהפך

הקורא את פרק יב בדברים אינו יכול שלא להתרשם משכיחותו הרבה של הביטוי "המקום אשר יבחר ה'" .¹

הואיל וביטוי זה מנחה לא רק את הפרק שלפנינו אלא את ספר דברים כולו ², יש לעמוד על משמעותו וחשיבותו;

הביטוי מתבהר בפס' 14-13: "הישמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר אנוכי מצווך".

רעיון זה חוזר ונשנה, שב ומודגש בפס' 14-4, מדוע?

יתכן שלפנינו הוראה קשה לביצוע, יתכן שזוהי הנחייה משמעותית ביותר שחשיבותה, בעיני המחוקק, רבה.

הוא עצמו בפס' 11-8 מנמק את חזרותיו: "לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו"…

"והיה המקום אשר יבחר ה' אלוהיכם לשכן שמו שם, שמה תביאו"…

מסתבר, אם כן, שלפנינו חידוש ושינוי מהידוע ומהמקובל: עד היום כל איש הקריב כישר בעיניו³, מעתה, מעת הישיבה בטח, ההקרבה תיעשה רק באותו מקום מסוים בו בוחר אלוהים לשכן שמו שם. מוצגת לפנינו דרישה לתפנית בעבודת האלוהים, דרישה לשינוי מהפכני, המתייחסת לעשייה אישית וציבורית כאחד. זהו שינוי משמעותי המחייב חזרה והדגשה כדי לשרש מנהג ישן ולהשריש נוהל חדש.

במה דברים אמורים? מדוע מקום הפולחן כל כך חשוב?

אולי יש להקדים ולשאול שאלה בסיסית יותר: מדוע האדם מקריב קורבנות?

מהי משמעות הקורבן בכלל?

נראה, שכבר בתקופות הקדומות, אנשים עסקו בפעילות זו⁴ מתוך צורך אישי וספונטני. בעקבות חוויה משמעותית ביקש האדם לבטא את רגשותיו כלפי האל באופן קונקרטי ומוחשי; כך רגשות הצער והשמחה, המצוקה והתודה תורגמו לעשייה ממשית באמצעות נתינת קורבן לאל⁵ .

פעולת ההקרבה יכולה הייתה להיעשות במקום הרלבנטי לסיטואציה, ובסמוך מאוד לחוויה. היה בה ביטוי לקשר המיידי שבין ההרגשה לעשייה. עם זאת, קשה לאדם לפנות לאלוהיו רק באופן ספונטני ולכן, יש ובחר לעבוד את אלוהיו בטקסים ובדרכים מוסכמות. כך אנו מוצאים את הטקסים הציבוריים במקדשים המפוזרים במקומות שונים בארץ כמו למשל בבית מיכה בהר אפרים (שופטים יז-יח) ובהיכל ה' אשר בשילה (שמ"א א') וכיוצ"ב.

החוק הדורש את ריכוז הפולחן, עשוי להרחיק ולקטוע את המגע הקרוב, האינטימי והמיידי עם האל. שכן, על המקריב לדחות את רגשותיו, להמתין לשעת כושר בה יוכל לטלטל עצמו בדרכים ולהגיע לאותו מקום שנבחר על ידי האל, ורק שם (ולעיתים לאחר זמן), להקריב את קורבנו. יש כאן בעצם ניתוק הקשר החי שבין החוויה, לביטויה הפולחני.

הניתוק מתבטא גם בכך שהפעולה של העלאת הקורבן, הופכת להיות חלק ממערכת ממלכתית ממוסדת ומאורגנת ורבת משתתפים שבה לכוהנים וללוויים יש תפקיד מרכזי, בעוד שהמקריב רק צופה מן הצד.

אפשר לומר, אם כן, שהחוק מביא למהפכה עצומה בחיי האדם ובקשריו עם אלוהיו. מהפכה היכולה לגרור עימה הפסד גדול לאדם, שכן היא עלולה להוביל לאיבוד הספונטניות, לאיבוד המגע האינטנסיבי והישיר שבין האדם לאל. החוק הדורש לרכז את הפולחן מחירו כבד - הוא עלול לנתק את האדם ממקור חיותו, ולעשותו מנוכר לקורבנו.

מדוע? מהי הסיבה לתפנית החדה באורח החיים?

ההסבר לכך מצוי בתחילת פרק יב ובסופו (3-2, 31-29):

הכניסה לארץ מזמנת מפגש עם הפולחן האלילי המפוזר על ההרים הרמים, על הגבעות ותחת כל עץ רענן. יש חשש שעם ישראל יושפע מפולחן זה "וינקש" (30) אחריו. עצם עבודת האל בכל מקום, היא כשלעצמה כבר סימן לעבודת האלילים ואין לעבוד את אלהינו כמו שהם עובדים, מתוך חשש להתבוללות. הפולחן האלילי נתפס כאן כ"תועבת ה'". בתפיסה המקראית זהו פולחן נורא המחייב שריפת בנים ובנות באש, ולכן הוא מעורר את שנאת האל⁶ .

עבודת אלוהי ישראל בכל מקום, בסמוך למקומות הפולחן האלילי, מגבירה את אפשרות החיקוי וההשפעה האלילית המסוכנת והמתועבת הזו. לכן, דורש המחוקק את ריכוז הפולחן וייחודו "במקום אשר יבחר".

ב. מימושו של חוק ריכוז הפולחן

עם הכניסה לארץ, עומדות בפני עם ישראל משימות קשות של כיבוש והתנחלות. לכן, הדרישה לריכוז הפולחן נדחית עד לתקופה שבה "יניח ה' לכם מכל אויבכם סביב וישבתם בטח" (יב, 10). ואמנם, ביטוי זה נמצא בדברי שלמה כשעולה מלפניו הרצון לבנות את ביהמ"ק: "ועתה הניח אלוהי לי מסביב אין שטן ואין פגע רע, והנני אומר לבנות בית לשם ה' אלוהי כאשר דבר ה' אלוהי" (מל"א ה, 19-18)⁷ . מיום חנוכת הבית בימי שלמה, מצפים אנו, אפוא, למימוש חוק ריכוז הפולחן האמור בפרקנו ⁸.

להפתעתנו, לא כך הם פני הדברים: דמויות מרכזיות במקרא: נביאים ומלכים הנתפסים כעושי דבר ה', ממשיכים לזבוח "בכל מקום" למרות שבית המקדש קיים! אליהו הנביא מקים, קבל עם ועדה, מזבח בכרמל (מל"א יח); בחורב הוא אומר, כי "בני ישראל הרסו את מזבחות ה'" ומתלונן על הזנחת עבודת ה' לטובת פולחן הבעל. מתלונתו משתמע כי אין כל מודעות לחוק ריכוז הפולחן, וכי במות ומזבחות לה' היו קיימים בכל מקום (מל"א יט, 14, 10)!

מלכי יהודה "שעשו הטוב בעיני ה'" וטרחו בביעור האלילות, גם הם לא הסירו הבמות ⁹.

ג. הרפורמה של יאשיהו ומציאת ספר התורה

רק בסוף ימי המלוכה, בתקופת יאשיהו (609-640 לפני הספירה), אנו עדים למימושו של החוק שכה מודגש בפרקנו:

בשנה השמונה-עשרה למלכותו, נתקף יאשיהו בבולמוס של פעילות קדחתנית: הוא פותח בשורה של תיקונים דתיים בירושלים, ברחבי ממלכת יהודה כולה ואפילו מגיע לתוככי שומרון, שכבר היתה בתקופה זו פחווה אשורית.

יאשיהו מבער מקומות פולחן אליליים, טובח את הכמרים ששירתו שם, מבער את האובות והידעונים, משמיד את עבודת צבא השמיים, מטמא את הבמות באמצעות זריעת עצמות אדם עליהן, מבטל את עבודת ה' בבמות, אוסף את כל הכוהנים לירושלים ועורך חגיגת פסח מרכזית בעיר.

התמונה הכוללת העולה ממל"ב כג, היא של מלך אחוז תזזית, הרץ ממקום למקום וכולו שטוף בפעולות הרס והשמדה של הפולחן האלילי מצד אחד, ובריכוז הפולחן הישראלי-מונותאיסטי בירושלים, מצד שני.

מה מניע את יאשיהו, בסוף תקופת הבית הראשון, לבצע רפורמה דתית מרחיקת לכת שכזו?

מסתבר, שהסיפור מתחיל, בעצם, במל"ב כב: כאן, יאשיהו עושה בדק בית במקדש, ובמהלכו נמצא ספר תורה המעורר התרגשות גדולה. זהו הספר המהווה את נקודת הפתיחה למירוץ הגדול של יאשיהו בפרק כג!

ד. הוויכוח על זמן חיבורו של ספר דברים

התפיסה הביקורתית

מהו ספר זה? מה יש בו? מדוע הוא פותח תהליך שלא היה כמותו בישראל עד כה? החוקר הגרמני דה וטה, הגיע בתחילת המאה ה19- למסקנה, כי הספר שמצא יאשיהו במקדש אינו אלא ספר דברים! ¹⁰

דה וטה מבסס את מסקנתו על שלושה נימוקים מרכזיים:

א. היחיד מבין ספרי התורה המצווה על ריכוז הפולחן הוא ספר דברים. רק מציאתו בימי יאשיהו היא היכולה להסביר את מימושו של החוק לאחר שנים כה רבות של התעלמות ממנו.

ב. בספר דברים מצויות קללות קשות ונמרצות שיחולו על עוברי מצוות האל (דב' כח, 68-15 , כב, 28-18). קללות אלה יכולות להסביר את התרגשות הנוכחים וקריעת בגדיהם עם מציאת הספר (מל"ב כב, 19,16,13).

ג. הספר שנמצא במקדש מכונה כאן בשם "ספר התורה" (מל"ב כב, 8, 11), צירוף המוזכר בספר דברים בלבד (כח, 61; כט, 20; לא, 26).

טיעונים אלה הובילו את דה וטה, ולהאוזן וממשיכיהם, להשקפה שספר דברים התחבר סמוך לזמן שנתגלה, כלומר, זהו ספר חדש שיוצא לאור רק עתה, בימי יאשיהו! חוק ריכוז הפולחן לא מומש עד כה כי לא הכירוהו. כותב הספר אינו משה כמקובל על פי התפיסה המסורתית, זהו ספר חדש שלא היה לפני כן.

ייחוס הספר למשה אינו אלא מעשה זיוף של מחבריו. זיוף שנעשה, כדי להעניק לספר תוקף וסמכות; אולם המחברים המאוחרים הללו לא הצליחו לטשטש את זהותם לגמרי. ניתן לגלות עקבות אנכרוניסטיים בספר: הביטוי עבר הירדן שבדברים א, 1 ¹¹מתייחס לעברו המזרחי של הנהר. זוהי נקודת תצפית בלתי אפשרית מבחינתו של משה שמעולם לא חצה את הירדן, ועבורו "עבר הירדן" לעולם אינו אלא עברו המערבי.

גם הביטוי בדברים ב, 12: "כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו" בעייתי. האופק ההיסטורי המשתקף בו אינו יכול להיות אלא לאחר כיבוש ארץ ישראל, מאורע שמשה, בוודאי, לא נכח בו.

מי הם, לדעת חוקרי ביקורת המקרא יוצרי ספר דברים? מה הניעם? מהו עולמם התרבותי-רוחני? מדוע דווקא בסוף המאה השביעית נוצרו האידיאות הבאות לידי ביטוי בספר זה?

נראה שרעיונות אלה הולכים ומתגבשים עוד קודם לכן, בימי אבי סבו של יאשיהו, בימי חזקיהו המלך (698-727 לפני הספירה).

בשנת 721 לפני הספירה בא אסון על ממלכת ישראל: הממלכה נחרבת ותושביה נשלחים לגלות על ידי האשורים. זהו משבר גדול המביא להרהורים פנימיים ולחשבון נפש. ההתמודדות הרוחנית עם האסון, האתגר שבהבנת משמעויותיו וסיבותיו, כל אלה מביאים לצמיחת רעיונות חדשים. מתפתחת ההכרה כי האסון בא בשל אי ההליכה בדרכי האל, בגלל בניית במות "בכל עריהם"…"מצבות ואשרים על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן..." ובשל עשיית "דברים רעים להכעיס את ה'" (על-פי מל"ב יז, 11-9). עלינו לזכור שיהודה לא חרבה במסע האשורי של סוף המאה השמינית לפני הספירה. עובדה זו מעלה מחשבות – מהו היתרון של ממלכת יהודה? מה ניתן לעשות כדי לשמור על יתרון ייחודי זה ולמנוע חורבן כיצד ניתן לנהוג אחרת מכפי שנהגו בממלכת ישראל כשנענשה וחרבה?

לכן, מתגבשת התפיסה שכדי למנוע התפשטות הפורענות גם ליהודה, מוטלת החובה על המנהיגות, לשנות כיוון ולתקן את הדרך. שינויים אלה באים לידי ביטוי בימי שלטונו של חזקיהו: "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבות וכרת את האשרה וכרת נחש הנחושת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו" (מל"ב יח, 4) .¹²

בד בבד עם התגבשות הכרה זו, צומחת התפיסה כי עבודת ה' האמיתית מתרחשת בירושלים. בחירת העיר וקביעת שושלת המלוכה על ידי האל, הופכים להיות חלק מתנאי הברית בין האל לעמו.

תפיסה זו הרואה בירושלים דווקא, את "המקום אשר נבחר על ידי ה'", מתעצמת לאחר הצלת ירושלים בימי סנחריב בשנת 701 לפני הספירה ¹³: מלך אשורי זה כבש והגלה את כל ערי יהודה הבצורות, ונעמד ממש מול שערי העיר. העיר נותרה כ"סוכה" בכרם כמלונה במקשה, כעיר נצורה" (יש' א' 8), ובלשונו של סנחריב: "כציפור בכלוב" ¹⁴.

הצלתה הניסית של ירושלים חיזקה, אם כן, את התפיסה שירושלים היא העיר שבה בחר האל לשכן שמו שם, ואת האמונה שקיום העיר הזו מובטח!

ניתן לסכם ולומר שעל-פי התפיסה הביקורתית החלו רעיונות היסוד של ספר דברים להירקם בתקופה זו. הרעיונות מתחילים להתבטא במעשיו הדתיים של חזקיהו ¹⁵; הם הולכים ומתגבשים בחוגים מסוימים של הכהונה או הנבואה במהלך 100 השנים שבין חזקיהו ליאשיהו, ומגיעים למלוא מימושם הספרותי בספר שנמצא במקדש על-ידי חלקיהו הכהן בשנת 622 לפני הספירה .¹⁶

בהשקפה הביקורתית של דה וטה וולהאוזן חלה התפתחות. התפיסה לפיה נוצר ספר דברים בירושלים הועמדה בסימן שאלה. ספר דברים מקפיד לכנות את מקום הפולחן המרכזי: "המקום אשר יבחר ה'…" ואיננו נוקב בשם "ירושלים". זאת כדי לשמור על היותו ספר שנכתב, כביכול, על-ידי משה; ירושלים נכבשה רק בימי דוד ועל כן לא יכול היה משה לנקוב בשמה בדבריו בערבות מואב. איסוריו הנחרצים של ספר דברים על הקרבת קרבנות והצו לזבוח רק במקום אחד מתייחסים ל"מקום אשר יבחר ה' (בעתיד) לשכן שמו שם".

תמוה ביותר, לאור עובדה זו, כי בשניים מפרקיו מזכיר ספר דברים שם מקום של זבח וברית. להפתעתנו, איזכור זה איננו ירושלים ואף לא מצוי בגבולות ממלכת יהודה. בדברים יא, 30-29 נזכרים הר גריזים והר עיבל אשר בשכם, כמקומות של קללה וברכה ובדברים כז, 26-1 הם נזכרים כמקום זבח וברית.

לטענת חוקרים שפיתחו את התיזה של דה וטה, מקורו של ספר דברים הוא צפוני – בממלכת ישראל. ייתכן שבספר נשתמרו מסורות עתיקות אצל כוהני שכם אשר לה מסורת קדושה עוד מימי האבות (בראשית יב, 6; לה, 4). ייתכן שנוסף עליהן רעיון ריכוז הפולחן דחיפה לרעיון ריכוז הפולחן¹⁷ ניתנה עם הגליית תושבי ישראל שבצפון ובמזרח בימי תגלת פלאסר השלישי (733 – וראה מל"ב טו, 29-27) ולאחר מכן עם חורבן ממלכת ישראל והגליית תושביה ב- 722.

ייתכן שעם החורבן הוברח הספר על-ידי כוהנים פליטים אל המקדש ביהודה; שם עבר עריכה יהודאית, רעיונותיו השפיעו על חזקיהו והתגבשו לספר בתקופת יאשיהו.

התפיסה המסורתית

דיוננו בסוגייה זו לא יהיה שלם בטרם נבדוק כיצד מתמודדת הגישה המסורתית עם מציאתו של ספר תורה בימי יאשיהו.

נקודת המחלוקת העיקרית קשורה, כמובן, לשאלת זמן ההתגבשות של ספרי המקרא: לדעת הגישה המסורתית, החומש היה ידוע בציבור כבר בימי משה. אמנם ספר דברים, על-פי עדות עצמו, הוא המאוחר שבחמשת ספרי התורה ואין הוא אלא נאום סיכום של משה על סף הכניסה לארץ (דב' א, 2), אולם עם מותו, כל הספרים כבר מצויים בידי העם. לכן, לא ברור מה קרה לספר זה, כיצד הוא נמצא לפתע בתקופה כה מאוחרת!

לדעת הרד"ק התורה כולה נשתכחה במשך חמישים וחמש שנות שלטונו של מנשה מלך יהודה. שנים ארוכות אלה מצטיירות כשנים חשוכות .¹⁸

במל"ב כא, משרטט המספר המקראי את כל תועבותיו שהקשות שבהן: הקמת מזבחות לכל צבא השמיים בשתי חצרות בית ה', העברת בנו באש, שימת אשרה בתוך ביהמ"ק ושפיכת דם נקי בעיר.

המפרשים סוברים שמנשה רדף את שלומי אמוני ישראל ופעל באופן גלוי להשכחת התורה מישראל.

ההתעוררות הדתית של יאשיהו היא שהביאה לבדק בית ולמציאת התורה (הכוונה כאן היא לחמשת הספרים כולם). יתכן שהספר הוחבא במתכוון כדי שלא יבוא במגע עם תועבות מנשה, וכדי שישתמר, למרות פעולותיו ההרסניות.

חוק ריכוז הפולחן אינו חוק חדש, זהו חוק עתיק מימי משה כמשתקף מהספר עצמו. החוק לא מומש כי היה זה חוק קשה לביצוע. העם לא היה מוכן לוותר על הספונטאניות והמיידיות שבמעשה ההקרבה.

אליהו הנביא הקריב בכרמל כהוראת שעה בלבד, לצורך התמודדותו הראוותנית עם נביאי הבעל. רק לאחר מפלת שומרון בימי חזקיהו ולאחר הצלתה המופלאה של ירושלים בימי סנחריב, ניתן היה לעורר את העם לקיום חוק ריכוז הפולחן. היה כאן צירוף של מאורעות חיצוניים כבירים ומנהיגים מיוחדים שיכלו סוף סוף להביא למימושו של החוק. המספר מציין במיוחד את מעלתם של חזקיהו ויאשיהו תוך שימוש בביטויים מפליגים: "וכמוהו לא היה לנו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו ככל תורת משה ואחריו לא קם כמוהו" (מתייחס ליאשיהו - מל"ב כג, 25, ולגבי חזקיהו, ראה מל"ב יח, 5).

מנהיגות שכזו יכלה לסחוף את כל הציבור להתעוררות נפשית ולתיקון ציבורי-פולחני.

גם הביטויים האנכרוניסטיים כביכול, יכולים להתפרש בהתאם לתפיסה ההרמוניסטית-מסורתית שהיצגנו:

הצירוף "עבר הירדן" מכוון כלפי הדור המתעתד לעבור את הירדן ולשבת בצידו המערבי. זהו הדור הנכנס עתה לארץ, והוא יראה בצד המזרחי של הנהר את עבר הירדן.

את הביטוי הנוסף הבעייתי, המופיע בדברים ב, 12: "כאשר עשה ישראל לארץ ירושתו", מייחס ספורנו לכיבוש שטחיהם של סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, כיבושים שנעשו על ידי בני ישראל לקראת סוף ההליכה במדבר (במדבר כב, 25-24, 35-34).

ה. סיכום

פרק יב בדברים חושף לפנינו דילמה מרכזית הקשורה לאופן התגבשותם של כתבי הקודש. נוכל להציג באמצעותה עימות בין הגישה הביקורתית לגישה המסורתית. נראה כי לפנינו ויכוח נוקב בין שתי עמדות בעלות נקודות מוצא שונות לחלוטין. כל אחת מהן שלמה, עקיבה ועומדת בפני עצמה.

פשרה בין שתי נקודות מבט אלה ניתן למצוא בדעותיהם של קויפמן וקאסוטו . ¹⁹לדעתם, ספר דברים אינו עשוי מקשה אחת. קשה להם לקבל את "מעשה הזיוף" הכרוך בהיתלות המדומה בשמו של משה. הספר מכיל לדעתם, חומר קדום מאוד המגיע אולי עד תקופתו של משה, ומצורפות אליו שכבות מאוחרות יותר.

למרות השוני הרב שבין התפיסות המוצעות, הכל מסכימים שחוק ריכוז הפולחן מומש רק לקראת סוף ימיה של ממלכת יהודה. רק בשלבים המאוחרים הצליח העם להתנתק מעבודת הקורבנות האינטנסיבית שהיתה קיימת בבמות. התנתקות זו ממיידיותו ומזמינותו של הפולחן, גרמה לציבור למעט בקורבנות ולמצוא תחליפים לעבוד את האל כמו למשל בתפילה. באופן פרדוכסלי, מהפרספקטיבה ההיסטורית המאוחרת, אפשר להעיז ולומר שריכוז הפולחן הביא בעצם לביטולו.

ריכוז הפולחן הכשיר, אם כן, בדיעבד, את העם לחיים בגולה ללא מקדש וללא קורבנות כלל!

הערות שוליים:

פס' 5, 11, 14, 18.
יד, 25; טו, 20; טז, 6,2; יז, 8 ועוד.
כאמור בשמ' כ' 21: "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך", ועיין בנושא זה מ.ד. קאסוטו "דברים" א.מ. כרך ב' 1954 עמ' 615-610 המצוי בנספח.
ברא' ד, 4-3; יב, 8; לג, 20; לה, 3; שופ' יג, 20-19.
לגבי ההבדל בין משמעות הקרבן באלילות לבין משמעותו באמונה המונותאיסטית ראה להלן בפרק הדן באלילות.
הרחבה בנושא האלילות, משמעותה וסכנותיה, ראה ביחידה הדנה באלילות.
וראה עוד, שמ"ב ז, 1; דה"א כב, 9, 18 ועוד.
ואכן כך נתפס ביהמ"ק – כבית הבחירה, על-פי מל"א ח, 16; יא, 3; מל"ב כא, 17; דה"א ו,6-5 ועוד.
מל"א יט, 14; כב, 22; מל"ב יד, 4 ועוד.
על הזיקה שבין ס"ד לרפורמה של יאשיהו עמד כבר הירונימוס מאבות הכנסיה, במאה החמישית, ראה ז. ויסמן, "מבוא למקרא" האוניברסיטה הפתוחה, ת"א תשמ"ט, יחידה 6 עמ' 63 ואילך. וכן שז"ר, מפרדס התנ"ך, י-ם, תשל"ט, עמ' 102-96 (תיאור מפורט ומרתק של גישת דה וטה מצוי בנספח). וראה גם רופא, מבוא לס"ד, י-ם, תשמ"ח, עמ' 9-3, המצוי בנספח.
וכן גם ג' 8 ועוד, אך ראה יא, 30.
מעשהו האחרון ראוי לציון: חזקיהו משנה פולחן מסורתי המקובל בציבור מימי משה.
מל"ב יט, 37-35, וכן ירמיהו ז'4, 12-10, כו, 9.
כך על פי כתובת סנחריב. וראה תולדות עם ישראל בימי בית ראשון, האוניברסיטה הפתוחה, ת"א 1984, יחידה 10, עמ' 27-26.
מל"ב יח, 22, דה"ב.
קיימות תיאוריות שונות המסבירות את אופן היווצרות ספר דברים. סיכומן מצוי אצל קאסוטו, "דברים", א.מ. כרך ב', ירושלים, 1954, ראה בנספח.
אולי צמח רעיון זה על רקע ההתנגדות לפולחן העגלים בישראל ומתוך רצון לטהר את דת ישראל מיסודות אליליים (הושע י, 5; יג, 2 ובמיוחד ראה הושע ד, 13; י, 2-1).
מנשה היה ואסאל נאמן לממלכת אשור, אולי בזכות נאמנותו המדינית-הדתית-הפולחנית, הצליחה מלכותו לשרוד זמן כה רב.
קויפמן י.: "ספר דברים והסיפור על מעשה יאשיהו", ספר בירם, ב', תשט"ז עמ' 24-18.
מ"ד קאסוטו: "דברים" – אנצ' מקראית כרך ב', י-ם, 1954.