הטוב הרע המכוער

אופיו המפוצל של העריץ אחוז שיגעון הגדלות משתקף מקירות המבנים המפוארים שבבנה. הוא בנה מבצרים על פי עקרונות הבנייה של האדריכלות הרומית שאותה העריץ בכל לבו, כדי להגן על עצמו מפני עמו שנוא נפשו. קווים לדמותו של הורדוס, מחסל בית חשמונאי.

בן 68, ישוב על כיסא במרפסת השמש הבנויה לתפארת בסגנון הלניסטי, השקיף המלך על פני עירו. כוחו כבר אינו במותניו לצאת ולהסתובב בין אזרחיו מחופש לרוכל כדי לאסוף מידע וידיעות מחשידות. מבטו יורד אל ידיו המוטלות בחיקו: מכורסמות, מיובלות; ידי מצורע. מצחו מתכרכם למראה העור המוכתם. הוא אינו אוהב כיעור. את כל אלה שהזכירו לו במראם הגבוה, היפה והבנוי את העובדה שהוא נמוך וקטן, הרג. משומרי ראשו - וקונדוס וטיראנוס הענקים - ועד אשתו מרים, החשמונאית האצילה והיפה.

גודל. תמיד הייתה לו חולשה לגודל. מחשבה על גודל מסיחה את דעתו מהכיעור של ידיו. הוא נושא עיניו ורואה בסיפוק את המקדש הגדול שבנה ליהודים.

אפילו הם, החשמונאים שנואי נפשו, שיהירותם הייתה גדולה, לא הצליחו לעשות כן. אפילו הם, 'משחררי העם' ומטהרי המקדש, לא בנו אלפית ממפעליו היפים. ואילו הוא, דווקא הוא, האדומי, זה שאינו מזרע המלכות, הראה להם שגם כשעובדים את א-לוהים אפשר לעשות זאת כמו שצריך: בזיקוקי דינור, בהפתעה, כמו קצף מבעבע מכד בירה, ולא בעליבות היהודית שלהם.

עורו מתחיל לעקצץ. מוכנית הוא מפנה ראשו דרומה. שם מצפה לו קץ מפואר. ההר החרוטי, כולו מעשה ידי אדם, ניצב שם כחבר ותיק, מביט בו בציפייה. בעיני רוחו הוא רואה את הלוויה, אך קודם את מותו שלו, ועמו קיום צוואתו האחרונה: רצח יהודים בהיפודרום על מנת להבטיח אבל גדול. איש לא ישמח ביום הזה, על גופתו.

עובר אורח חולף תחת ארמונו ונושא עיניו אל השליט המכווץ. גם ממרחק מבחין המלך בתיעוב ובמורא שחולפים בגופו של האיש.

העקצוץ גובר והמחשבות חולפות במוחו. מה לא עשיתי למענם. מה לא בניתי בשבילם. ארורים. מתיקותה של המחשבה הקודמת נמחקת. הם עוד יהיו כאן אחרי שתעבור הלוויתו המפוארת, אחרי שיסתיים האבל הכללי.

הוא משחרר את ידיו ומתגרד בכוח, הגירוד מתוק לעורו השלפוחי. כמו במחיאת כף נעלמה מופיעה משרתת. היא לוקחת את המלך לבית המרחץ כדי להפיג במקצת את ייסוריו המעקצצים.

סכסכן ממוצא אדומי

הורדוס נולד בשנת 73 לפנה"ס למשפחה מכובדת. אביו ממוצא ואמו ממוצא וערבי נבטי. מבחינה הלכתית הוא נחשב יהודי, כיוון שבימי סבו אנטיפס גוירו האדומים על ידי יוחנן הורקנוס הראשון וצורפו לעם היהודי. למרות זאת, מעולם לא קיבלו אזרחיו היהודים את יהדותו. המשפחה התגוררה באדומיאה - באזור בית גוברין של היום.

חינוכו של הורדוס היה על טהרת התרבות ההלניסטית, לשם כך נשכרו עבורו מורים פרטיים שלימדו אותו חינוך גופני ורוחני. יוסף בן מתתיהו, המקור העיקרי של תקופת הבית השני, מציין שהיה צייד וסייס מעולה.

העובדה שהורדוס חונך על ברכי החינוך ההלניסטי רומי מוסיפה נדבך נוסף לזהותו הבעייתית, רבת הסתירות, שהייתה הרת אסון בימי שלטונו.

וכך - עם מטען יהודי, נבטי, אדומי והלניסטי רומי - התקבעה דרכו כמלך יוצא דופן: בעל תסביך נחיתות עמוק בשל מוצאו הלא מושלם בעיני היהודים, בניגוד לקודמיו הכהנים המיוחסים והגיבורים, בני משפחת החשמונאים.

הרקע לעליית בית הורדוס למלוכה היה שנותיה האחרונות של ממלכת החשמונאים המפוארת. הממלכה נקרעה בין שני בניה של שלומציון המלכה, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, ומשפחת אנטיפטרוס - שפנתה לרומא שתכריע ביניהם - תוגמלה היטב על שסייעה לרומאים להתבסס בארץ. בזכות המאבק בין האחים החשמונאים נסללה הדרך לשלטון בפני המשפחה האדומית. בשנת 63 לפנה"ס מינה פומפיוס את אביו של הורדוס, אנטיפטרוס, לאפוטרופוס על יהודה, ומעמדו של הורקנוס הוגדר אתנרך - מעמד הפחות ממלך - מה שחיסל באופן כמעט סופי את מעמד החשמונאים כשליטי יהודה. אנטיפטרוס התחיל למעשה את המהלך שבנו המשיך מאוחר יותר: ציות מוחלט לרומא על חשבון היהודים.

בני משפחת אנטיפטרוס התברכו בחוש מצוין לקנוניות. הם הבחינו שהרוח הרומית נושבת במהירות ומשנה כיוון: פומפיוס עתיד לצאת מן המשחק ויוליוס קיסר עתיד להיכנס. בהימור מחושב הם לא היססו להגיש סיוע מלחמתי ליוליוס קיסר, ובעקבות זאת קיבל אנטיפטרוס גם את השליטה בגליל לאחר רצח פומפיוס, כאות תודה לנאמנותו המוחלטת לרומא.

אנטיפטרוס העביר את השלטון לבניו: הגליל ניתן להורדוס ואילו ירושלים ניתנת לפצאל. הדבר הראשון שעשה הורדוס - צעיר כבן 25, נשוי לדוריס שהייתה אישה לא מיוחסת במיוחד - הוא לתפוס את חזקיהו הגלילי, מנהיג מקומי שלחם נגד התרבות והמורשת הרומית, ולהוציאו להורג ללא משפט, נגד חוקי התורה. במעשה זה הביע הורדוס את נאמנותו למשטר הרומי ואת חוסר הזדהותו עם נתיניו היהודים, מה שגרם למשטמה מיידית מצד היהודים.

עבד כי ימלוך

בשנת 40 לפנה"ס פלשו ליהודה אויביה המושבעים של רומא - הפרתים. תחת הורקנוס והאחים מבית אנטיפטרוס - השליטים מטעם רומא - המליכו הפרתים את אנטיגונוס על יהודה, וצרו על פצאל, הורדוס והורקנוס שהתבצרו בארמון הירושלמי. פצאל התאבד, להורקנוס קיצצו את האוזניים כדי שלא יוכל לשרת ככהן, ואילו הורדוס הצליח להימלט והגיע לרומא. שם נפגש עם הקיסרים אוקטביאנוס ואנטוניוס, וטען לכתר בנימוקים שונים שעניינם טובתה של האימפריה הרומית. הקיסרים השתכנעו, ועוד באותו הערב הכתירו אותו למלך הרשמי ביהודה. בפועל מלך ביהודה באותה עת אנטיגונוס, שעורר בלב אחיו היהודים תקווה וציפייה להחזרת עטרה ליושנה. חזרתו של הורדוס ארצה בראש שני גייסות חיילים רומים קטעה את התקוות.

לאחר שהצליח לדכא את המרד של אנטיגונוס נגד הורקנוס, התקבל הורדוס בירושלים כמנצח. אולם הוא לא נח לרגע, ומתוך שיקולים מחושבים היטב דרש מהורקנוס את ידה של מרים, נכדתו היפה. הורקנוס הסכים בלב כבד וללא כל התלהבות, והשניים התארסו.

הנישואין למרים - הצאצא האחרון לבית חשמונאי - מומשו זמן קצר לאחר חזרתו. הם היו צעד מחושב לחלוטין: החיבור עם בית חשמונאי עשוי לנטרל את המרידות מבית. יש לשער שהורדוס, ככל שליט מגלומני, רצה לפייס את העם ולזכות באהדתו בזכות נישואיו לאחת משלהם. אך לא כך קרה. העם לא קיבל את הורדוס כמלך, ואף כינה אותו 'עבדא בית חשמונאי', מה שגרם לביסוס החרדות והחששות של הורדוס מפני החשמונאים.

לדברי יוסף בן מתתיהו, אף שהנישואים נעשו מתוך חישוב תועלתי, אהב הורדוס את מרים אהבה עזה וכנראה שגם היא אהבה אותו.

החיים בחצר המלך לא היו טבולים בדבש. שלום, אחותו של הורדוס - שהייתה סכסכנית ושנאה את החשמונאים שנאת עזה - ואמם קיפרוס, עשו יד אחת נגד אלכסנדרה, אם מרים ואריסטובולוס. שתיהן הכירו היטב את מבנה האישיות הסבוכה והשברירית של הורדוס, וניצלו זאת יפה כדי לטפטף לאוזניו רעל ולסכסך את דעתו.

רצח בחיק המשפחה

מבני משפחת החשמונאים חיו בארמון מרים, אחיה אריסטובולוס השלישי, אמה אלכסנדרה וסבה הורקנוס. הראשון שחיסל הורדוס היה גיסו אריסטובולוס. להורדוס הייתה כמיהה לאסתטיקה שהתבטאה בבניית ארמונותיו המפוארים, אך לרוע המזל הוא עצמו לא ניחן ביופי. יש לשער שהקנאה בגיסו האתלטי הייתה סיבה נוספת להתנקשות, שהוסוותה כמקרה טביעה. אולם מות אריסטובולוס לא שיכך את חרדותיו של הורדוס.

לאלכסנדרה, חמותו של הורדוס, היו קשרים טובים עם קליאופטרה מלכת מצרים, שהייתה המאהבת של הקיסר הרומי אנטוניוס. תשוקתה של קליאופטרה להחזיר את מצרים לתפארתה - כולל נגיסת שטחים בישראל - הפכה לסיוט של הורדוס, שהמתין לשעת כושר להיפטר גם מחמותו.

לאחר שאנטוניוס נרצח, נסע הורדוס לרומא כדי לגשש אצל הקיסר החדש. טרם נסיעתו הורה ליוסף, בעלה של שלום אחותו, שירצח את מרים במקרה שלא ישוב בשלום. הפקודה נודעה למרים, ובשובו התעמתה אתו בעניין. הורדוס, רדוף פרנויות ומוסת על ידי אחותו ואמו, חשד במרים שבגדה בו עם יוסף. מותה לא איחר לבוא. הורדוס הוציא את מרים להורג, ועל פי הסיפור בגמרא שימר את גופתה בדבש כדי להוכיח שהוא נשוי לבת מלך.

לאחר הריגת מרים חלה הורדוס, ואלכסנדרה, שחשבה שסופו קרוב, ביקשה ממפקדי המבצרים בירושלים למוסרם לידיה. היא שגתה בתחזיותיה. המפקדים מיהרו לדווח להורדוס על תכניותיה, והוא הוציאה להורג ללא משפט. גם את בניו, אריסטובולוס ואלכסנדר, המית הורדוס בחנק בסבסטיה. אוגוסטוס קיסר אמר על כך שעדיף להיות חזירו של הורדוס מאשר בנו.

בהריגת בניו בא למעשה הקץ על שושלת בית חשמונאי ועל הריבונות היהודית בארץ. זמן לא רב לאחר מותו של הורדוס התחילה תקופה רעה ואכזרית של שלטון הנציבים הרומים, ששיאה בחורבן בית המקדש.

גדול מדי, מפואר מדי, הרודיאני מדי

בימיו של הורדוס ארץ ישראל שגשגה ופרחה. הורדוס פינק את הארץ בשכיות חמדה רבות. בית המקדש בירושלים היה המקדש המרשים ביותר באימפריה, ומכל העולם באו לחזות בפלא. המבנים היו חלק מפולחן האישיות של הורדוס. לדברי בן מתתיהו, הורדוס גם דאג להפיץ מיתוס על נסיבות המלכתו:

היה (איש) אחד מן האיסיים ומנחם שמו, שהכל מעידים על מידותיו הטובות והיפות באורח חייו, וגם כי ניתן לו מאת הא-לוהים לדעת עתידות מראש. הלה ראה את הורדוס בהיותו עוד תינוק הולך אל בית רבו, וקרא לו בשם מלך היהודים. היה הורדוס סבור שאינו יודע אותו או שמלעיג עליו, והזכירו שאין הוא אלא הדיוט. חייך לו מנחם בנחת וטפח לו בידו על אחוריו ואמר: "לא, כי עתיד אתה למלוך ותחזיק בשלטון בהצלחה, שכן נמצאת ראוי לכך בעיני הא-לוהים. זכור את טפיחותיו של מנחם, ודבר זה גם יהא לך סימן לתמורות גורל" (קדמוניות היהודים ט"ו, 374-373).

אדם רגיש וחד עין המבקר באחד מהמבנים שבנה הורדוס לא יכול שלא לחוש - מעבר להתפעלות מהבנייה המוקפדת והמפוארת - תחושה של אי נוחות. הכל יותר מדי: גדול מדי, מנקר עיניים מדי, עם תשומת לב רבה גם לפרטים השוליים. אפילו החכמים היהודים ששטמו אותו בגלוי לא יכלו להתעלם מכשרון הבנייה שלו ואמרו: "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו" (בבא בתרא ד.).

הורדוס רצה להדהים. הדבר ניכר למשל כשיוסף בן מתתיהו מתאר את הסטווים שניבנו בהר הבית:

הגגות נעשו מעצים עם פיתוחי תבניות בצורות שונות. גובהו של הגג האמצעי התרומם בשיעור גדול יותר, משום שסביב לארכיטראב נבנתה חומת מצח ... והיא כולה (אבני) גזית, באופן שאלה שלא ראו (את הבניין) לא האמינו, ואלה שנזדמנו לראותו הביטו (עליו) בהשתוממות (שם, 416).

תעלומת האישיות

אדם שיעמוד מול אחד מהמבנים שבנה הורדוס, כמו ההרודיון, מערת המכפלה, מצדה או קיסריה, יחוש התרוממות רוח מהאסתטיות שמעוררות הצורות הארכיטקטוניות שהותיר לנו, אולם לצדה יחוש תחושה נוספת, מעורפלת, ש'משהו לא בסדר', שיש כאן כפייתיות יתר. כי גם ממרחק של אלפיים שנות, שרידי הפאר עדיין מנקרים את העין, ואִתם השאלה המטרידה: למה? למה היה צריך לבנות בצורה כל כך מסיבית במקומות כל כך מפתיעים? ארמון על צוק המצדה, גני נוי וברכות במדבר לרגלי ההר המלאכותי של ההרודיון?

התשובה אינה חד משמעית, אך נראה שבבסיסו של כל מבנה הרודיאני שוכנים הפחד ורגשי הנחיתות העמוקים של הורדוס. גם המבצרים הצבאיים שבנה, כמו הורקניה ומכוור, נראו יותר כמו ארמונות פאר. לדברי יוסף בן מתתיהו הורדוס תכנן אותם כך שבבוא העת יוכלו לשמש אותו כשייאלץ להיאבק נגד העם.

לא מדובר באדריכלות גרידא, אופיו של הורדוס משתקף בבנייתו. הוא חשש לחייו ובנה מבצרים כדי להגן על עצמו מפני העם שנוא נפשו, אולם הוא עשה זאת תוך הקפדה על עקרונות הבנייה של האדריכלות הרומית שאותה העריץ בכל לבו.

כשמתבוננים במעשי ידיו קל לדמיין את הורדוס מסנן בכעס כבוש מהול בהתפעלות עצמית לעבר אזרחיו היהודים: אתם רואים? אני, הערבי האדומי הלא מיוחס, הצלחתי לפאר את הארץ במבנים שהחשמונאים אפילו לא מסוגלים לדמיין, ואתם תוקירו אותי על אפכם ועל חמתכם.

אבל הם לא הוקירו אותו. מעבר להתפעלות ההכרחית מבית המקדש שבנה, שטמו היהודיים את הורדוס, קוטע השושלת החשמונאים המפוארת. הם אמרו עליו שהוא בא למלכות כשועל, שלט כנמר ומת ככלב.

נסתם הגולל על בית חשמונאי

מאחורי רחוב המלך דוד בירושלים מצויה עדות אילמת לאישיותו החידתית של הורדוס. בפינה חבויה מסתתרת חלקת קבר שמזוהה עם קברי בית הורדוס. ב- 1892 גילה קונרד שיק, ארכאולוג וחוקר ירושלים, את המערה. הוא זיהה אותה עם קבר בית הורדוס על פי דברי של יוסף בן מתתיהו, שתיאר את חומת הדייק במצור הרומי ומיקם את קבר בית הורדוס מול ברכת הנחשים - ברכת הסולטן של ימינו.

על אף שזיהוי זה אינו ודאי, קשה להתעלם מהעובדה שכמה קילומטרים דרומה משם מיתמר ההרודיון - חלקת הקבר של הורדוס, מוזוליאום נהדר ומפואר הנראה מכל מקום בירושלים.

יוסף בן מתתיהו מספר:

וכאשר עשה הורדוס זכר עולם לקרוביו ולאוהביו, לא זלזל גם בזכר עצמו, על כן בנה מבצר בהר הפונה אל ארץ ערב וקרא לו הרודיון על שמו (מלחמת היהודים ברומאים, א', כ"א, י').

חלקת הקבר הקטנה של משפחת הורדוס בירושלים לא זוכה לעניין הרב שמגלים בהרודיון. ובכל זאת, המערה הפשוטה, החתומה באבן גולל, שופכת אור על אישיותו של הורדוס, על שיגעון הגדלות שלו שלא אפשר לו לחלוק את גדולתו עם איש.

חכמים אמרו: "בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו" (סנהדרין קה:). אצל הורדוס, כמו אצל רודנים אחרים, הטבע התהפך, והוא לא היסס לרצוח כל מי שדימה לראות בו איום על מעמדו, גם אם מדובר בילדיו עצמו ובשרו.

הקבר מצפה לאדונו

בן 69 היה הורדוס במותו. את גופו הסמוק מאמבטיות חמות לשיכוך הדלקת הוציאו בארון מפואר אל הרחוב. בהיפודרום המתינו תלמידי חכמים לקיום צוואתו האחרונה של הורדוס: לרצוח את כולם על מנת שהיהודים יתאבלו עליהם ולא יחגגו ביום מותו. אך השומרים שחששו לקיים את הצוואה שחררו את האנשים לחופשי. למרות זאת, לא הייתה שמחה ברחובות. רישומו של המלך מוכה שיגעון הגדלות טרם נמחה.

הלוויה נעה דרומה בדרכה אל הקבר המפואר. ההר נראה היטב מרחק, לועו פתוח כלועו של הר געש, מצפה לאדונו.