 |
פרק ח (קטעים) |
את אחי פליפ, הבן השני במשפחתנו, לא הכרתי אז מקרוב. הוא נהג להתרחק מאתנו, הצעירים, וחי בעולם משלו, חיים אינטנסיביים ו"עקרוניים" מאוד. לא פעם גרם בשל כך מריבות בבית. אני זוכר שהיה קצר רוח, שונה משאר האחים. מבחינה פיסית היה החזק מכולם וכולנו התפעלנו מכמויות המזון שיכול היה לחסל. הוא היחיד מן האחים שגויס לצבא הולנד, ואני זוכר עד כמה הייתי גאה ללכת לצדו כשהוא במדיו הירוקים, לראשו כובע נוקשה גבוה, והוא מצדיע לכל איש צבא בדרגה גבוהה יותר. הוא סיפר סיפורים מן ההווי הצבאי, וגם על "רישֶׁעס" אנטישמיים. אני חושב שכבר אז החליט לעזוב את אירופה, ששמיה התעננו עננים שחורים וכבדים, ולעלות לארץ ישראל. בעצם זה היה מהלך טבעי. ציונות וארץ ישראל היו חלק בלתי נפרד מן היומיום בחוג המשפחה, תנועת "המזרחי", שייעודה המוצהר היה עלייה, היתה מורגשת ומוחשית בחיינו. עלייה לארץ לא היתה אז עניין של מה בכך. מועמדים חויבו לעמוד במבחני כושר גופני ואף לעבור תקופת הכשרה. לגבי פליפ הוחלט, כאמור, שיעבוד תקופה אצל נגר בניין. כשישבנו ליד השולחן, האזינו הכל בדריכות ובסקרנות לסיפוריו מן ההווי ההוא. אחר-כך הצטרף להכשרה של תנועת "המזרחי", הכשרה שהקימה קומונה – "קיבוץ", קראו לזה – בעיירה פְרנֶקֶר אשר בפריסלנד. בביתנו היתה צפיפות רבה, ובדומה למעשה באותו רבי עם העז, כל מי שעזב גרם לנותרים לתחושת רווחה. שמו ההולנדי של פליפ הוסב לשם העברי אוּרי.
|
פרק יב (קטעים) |
באותו זמן גרנו בקרבת בית-הכנסת שברחוב לִינֵיאוּס, ובשבתות היה עלי לבקר שם. אנחנו, האחים, קמנו מוקדם, ומלובשים בבגדי השבת שלנו היינו מתכבדים לפני היציאה בכוס תה חם ובמאכל השמור והמיוחד לבוקר השבת: "בֶּסְחֵאוּט", מאפה הולנדי הדומה לצנים, רך ופריך ביותר, שנוגסים אותו מרוח במעט מרגרינה וסוכר או ריבה, בשובנו מבית-הכנסת חיכה לנו שולחן עמוס בכל טוב, בכל המאכלים החגיגיים שהיו שמורים לארוחה הזאת. לפני הארוחה ואחריה היו מברכים באריכות, מקדשים על היין – יין צימוקים נטול אלכוהול, תוצרת בית – נוטלים ידיים ומברכים ברכת "המוציא". היתה חלה, היו מאכלי דגים כמו ביצי דגים מטוגנות, דג סול מטוגן או אף דג סלמון מעושן, כל אלה בקיצוב חמור. לא היה אפשר לקבל תוספת. בארוחות האלה אכלתי בתיאבון רב, אך המבוגרים היו קובעים מתי אכלתי די. תמיד היתה רתיעה – וזה היה, שוב, צירוף רב-עוצמה של הדת שלנו עם דת הנוצרים ההולנדים – מן ההנאה לשמה, מן האוכל, דבר שמעולם לא השלמתי עמו. כעבור זמן, כשהייתי בן אחת-עשרה או שתים-עשרה התחלתי לחפש דרכים להתחמק מחובת ההופעה בבית-הכנסת. התכוונתי לאחר, וידעתי שאם אאחר לתפילת "שמונה עשרה", כבר יוותרו. קרה גם שפשוט לא הגעתי לשם ושבתי על עקבותי. תחילה ניסו להעניש אותי (במניעת אוכל של שבת, כמובן), אך דבר זה נמצא מזיק יותר מאשר מועיל, וכל הוויכוח הידרדר למעין קרבות התשה חסרי תוחלת.
החגים היו על פי רוב ימים וזוהרים, ואל אף המצב הכספי הדחוק לא נחסך מאמץ לחגוג אותם כיאות, אך ייתכן שזיכרונותיי מימים אלה שייכים לתקופה מאוחרת יותר, כשהשתפר מצבנו הכלכלי. רווחה אמיתית לא ידענו מעולם, אך גם כשיכולנו להתרווח מעט, היתה נטייה לצמצום. שכן מצוקה גדולה יוצרת הרגלים ואורח חיים שלא קל להשתחרר מהם.
לחלקים נוספים של המאמר:
כמו אבנים שותקות: א - ב
כמו אבנים שותקות: ג
כמו אבנים שותקות: ד - ה
כמו אבנים שותקות: ח, יב (פריט זה)
כמו אבנים שותקות: יג, טז
כמו אבנים שותקות: יח, כ
כמו אבנים שותקות: כא - כב
