העיתונות היהודית בהולנד בין שתי מלחמות העולם

העיתונות היהודית בהולנד היתה במשך שנים שמרנית, נטתה להתבוללות ושללה את הציונות. שלושת השבועונים העיקריים: "ניו אישראליטיש ויקבלאד", "סנטראל בלאד פור אישראליטן אין גאדארלאנד", "ויקבלאד פור אישראליטישא הואיזגאזינאן" – קפאו על שמריהם. היה גם פער נרחב בין הרמה התרבותית של יהודי הולנד ובין האופי הקרתני של שבועונים אלה. עם התגברות האנטישמיות בגרמניה נתחזקה השפעת הציונות ברחבי הציבור היהודי בהולנד. נוצרה עיתונות לאומית, שעיצבה את דמות האינטלקטואלים והנהגת התנועה. עיתונה המרכזי של התנועה היה "דה יודסה ווכטר", תחילה כדו-שבועון ומ- 1924 כשבועון. כן הופיעו: הביטאון "המזרחי" (ירחון); עיתון הנוער הציוני "תקוות ישראל"; "בדרך", ביטאון אידיאולוגי משותף לארגוני הסטודנטים ולמדריכי הנוער; ושבועון מצוייר "דה פרידאחאבונד".

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה לא הורגשה כל תמורה בעיתונות היהודית בהולנד. באותה תקופה הגיעה הבדלנות של יהדות הולנד, שראשיתה בימי האמנציפאציה בסוף המאה השמונה-עשרה, לשיאה¹. גדולה היתה השפעתם של הזרמים הסוציאליסטיים והליבראליים, והללו הרחיקו את מיטב הנוער והאינטליגנציה מהיהדות. מאידך גיסא, הצטמצמה והתנוונה האורתודוקסיה, ואף-על-פי ששליטתה במוסדות הקהילתיים היתה ללא עירעור, הרי דווקא עובדה זו הגדילה את הפער בינה לבין שכבות גדלות והולכות בציבוריות היהודית. אמנם, בתנועה הציונית התארגנה קבוצה עילית, בעיקר מבין המעמד הבינוני, של בעלי השכלה גבוהה; אך היא היתה רחוקה מלהיות תריס בפני ההתבוללות.

מעמדה הניטראלי של הולנד עוד חיזק נטייה זו. העם ההולנדי ברך את עצמו על שלא נקלע לתוך הקלחת הגדולה והעדיף לא לנקוט עמדה ברורה למען אחד משני המחנות – למרות שהרוב גילה אהדה גלוייה, אם כי בלתי-מחייבת, כלפי אנגליה וצרפת. יהודי הולנד, ששמעו על הפורענויות שבאו על יהודי הארצות הלוחמות, חייבו עמדה ניטראלית זו והזדהו עוד יותר מאשר לפני כן עם העם שבתוכו חיו. הדברים הגיעו עד כדי כך שהעיתון הציוני, שדגל תמיד בעמדה ציונית עקרונית, הזדרז ופירסם עם פרוץ המלחמה מאמר שבו נאמר בין השאר:

גם אנחנו היהודים נקריב את דמנו על מזבח ארצנו (כך!), הארץ שבה חיינו כל כך הרבה שנים בשלום. גם מתוך שורותינו ייצאו למלחמה מספר גדול של מתנדבים... הציונים הצעירים שלנו יודעים מה משמעותה של אש קודש, וגבורה ואומץ לב אינם זרים להם.²

דברים אלה נכתבו בהשפעת הסכנה שארבה לפתחה של המדינה. אולם גם לאחר מכן סיגלו הציונים לעצמם, במדיניות הציונית העולמית, עמדה שתאמה להפליא את מדיניות הממשלה. נחמיה דה-לימה, מנהיגה הדגול של הציונות ההולנדית, התקיף את הציונים באנגליה על שרצו לנצל את התנועה למען נצחון בעלות הברית ואת ראשי הציונות בגרמניה על שהתנגדו לחלוקה של תורכיה, משום שראו בה סכנה למפעל ההתיישבותי בארץ-ישראל. בתנאים אלה אי אפשר היה לצפות שהעיתונות היהודית הכללית, שהיתה רחוקה מהציונות, תביע הזדהות עם היהדות העולמית. מה גם שלעיתונות זו היתה מסורת של פטריוטיות הולנדית עד כדי התרפסות. שלושה שבועונים היו קיימים אז, ושלושתם נוסדו במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. היו אמנם ביניהם גונים שונים, אולם המשותף עלה על השוני. שלושתם שייכו את עצמם לזרם השליט בקהילה והיו נאמנים ללא סייג לאורתודוקסיה; שלושתם הפגינו את פאטריוטיותם ההולנדית בכל הזדמנות וראו בקשר בין שושלת אוראניה ובין הקיבוץ היהודי מתת אלוהים. ועוד תכונה אופיינית היתה משותפת להם: עורכי שלושת העיתונים היו מורי-דת ומלמדים. השכלתם היהודית והכללית היתה מוגבלת והדבר השפיע כמובן על יחס האינטליגנציה היהודית בכל המחנות כלפיהם. עוד בשנת 1925 העריך עיתונאי יהודי, שעבד באחד העיתונים הגדולים, את העיתונות היהודית בהולנד כדלקמן:

לא מבחינה טיפוגראפית וטכנית, ולא מבחינת התוכן, הגיעה עיתונות זו לרמה אחת עם העיתונות היהודית בחוץ-לארץ - - - בארץ זו ישנם יהודים המועסקים בעיתונות הכללית ושהם עיתונאים מקצועיים. אולם אין כאן עיתונאים יהודיים באותו מובן כפי שמכירים אותם בחוץ-לארץ. אף עיתונאי יהודי מקצועי אחד אינו יכול למצוא בהולנד את פרנסתו בעיתונות. העיתונות היהודית – ומה שנחשב לכך, נעביך!, היא בהולנד רק מקצוע-לוואי, ועוסקים בה לשם פרנסת-לוואי.³

דברים בוטים אלה, המצביעים על הפער בין הרמה התרבותית והאינטלקטואלית של רוב יהודי הולנד והאופי הקרתני של עיתונותה, כוחם היה יפה בעיקר לגבי השבועון החשוב ביותר: Nieuw Israelietisch Weekblad".^4" בשנת 1914 עדיין היה חי פיליפ אלטא, שהיה יותר מארבעים ושלוש שנים עורכו של השבועון (משנת 1875 עד מותו בשנת 1918) וטבע עליו את חותמו האישי המפוקפק ביותר. הוא ראה את עצמו "כילד מהגיטו", ולא היה בו כל רצון להתעלות מעל האוירה של השכונה היהודית באמסטרדם. את השכלתו רכב בבית המדרש לרבנים וקיבל את התואר "מגיד", שרק התואר "מורה הוראה" חשוב ממנו. מלבד עבודתו במערכת, עסק בהוראה ולימוד תורה בחברות שונות וגם היה דרשן נודע במסיבות חג ואבל. גם בעיתונו פירסם מדי שבוע בשבע דרשות לפרשת השבוע, והם היו למזונם הרוחני של אלפי קוראיו. דרשותיו לא היה להם תפקיד דתי בלבד; אלטא השתמש בהן כדי ללחום באויביו ובזרמים שלא היו לרוחו. וכאלה היו רבים. הוא היה נאמן ליהדות המסורתית כפי שלמד אותה במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה בגיטו היהודי וכל מה שסטה מדרך זו היה זר לרוחו וזכה לקיתונות של גידופים מעטו. אין פלא אפוא שהתנגד לסוציאליזם, אבל לתשומת לב מיוחדת זכתה הציונות, ואפילו פתח מדור שבועי מיוחד למלחמה בציונות. זמן קצר לפני מותו עוד כתב בזילזול רב על הצהרת בלפור, שבעיניו לא היתה יותר ממכתב פרטי ללורד רוטשילד, והציונים שייחסו לזה חשיבות היו חולמים בהקיץ.

אחרי מותו (בגיל 74) נתמנה עורך חדש, ל.ד. סטאל (1943-1874), שכקודמו למד בבית המדרש לרבנים באמסטרדם, אבל לא הגיע יותר מאשר לתואר של מורה דת. השקפותיו של סטאל לא היו שונות מאלה של אלטא, אך הוא התבטא ביתר זהירות. הוא ניסה להפריד בין דעות המערכת וסיקור המאורעות, דבר שהיה מעל לתפיסתו של אלטא. הוא הזמין מלומדים רבים לפרסם מאמרים מדעיים פופולאריים ויחד עם זה שאף לשמור על עממיותו של העיתון על-ידי פירסום סיפורים ורומאנים בהמשכים, כתובים בסגנון סנטימנטאלי. גם הוא היה יריב מושבע של הציונות, ובוודאי מנע שנים רבות את התפשטות הציונות בשכבות העניות ובקהילות הקטנות המרובות, שהיו מפוזרות ברחבי הולנד. בתחילה דרכו לא חסך דברי הערכה לציונות, אף-על-פי שראה במנהיגיה נביאי שקר.

עם התגברות האנטישמיות בגרמניה ובמיוחד אחרי שעלה היטלר לשלטון נעשו הניגודים חריפים יותר. בפעם הראשונה נעשתה הציונות לתנועה עממית, ובתוך התנועה גבר הזרם הרדיקאלי ששלל את הגלות וקרא לעלייה. סטאל ראה בדעות אלו לא רק סכנה ליהדות המסורתית אלא גם עירעור מעמדם של יהודי הולנד בתוך החברה. "הפתרון הרדיקאלי לצרת היהודים", כך כתב, "אפשר למצוא אך ורק בארצות שבהן גרים היהודים. כשייהפכו האנשים ל'אנשים' ייגמרו ייסורי היהודים". ⁵עמדתו כלפי גרמניה הנאצית לא היתה חד-משמעית. מתוך נאמנות למדיניות הולנד ניסה להצדיק את הממשלה על שלא פתחה לרווחה את שערי הארץ לפליטים, ואף התנגד לכל פעולה ממשית נגד גרמניה, כגון הכרזת חרם. מעניין הדבר, שהכתב הברלינאי של העיתון פירסם כבר בשנת 1930 אזהרות חמורות מפני ההתפתחות הצפוייה וקרא לצעדים של ממש להצלת היהודים, מאמרים שנגדם יצא המאמר הראשי או הדרשה באותו עיתון. גל ההתעוררות היהודית בשנות השלושים בהולנד הפך את דמותו של סטאל, שפעם ייצג את הדעה המקובלת, ליוצאת דופן. גם מבחינה עסקית לא שפר חלקו של העיתון, שמספר מנוייו כמעט לא עלה במשך עשרים שנה (1913: 13,000 ; 1935: 15,000). עם מותם של מנהלי החברה, שהיו בעלי העיתון, הועמדו בראש החברה צעירים שהיו קרובים לתנועה הציונית. ב- 30 בדצמבר 1938 פיטרו את העורך הישיש וקיבלו על עצמם את האחריות למערכת. בעצמם לא כתבו אלא הטילו את העבודה על שני צעירים, האחד חבר תנועת "המזרחי" והשני חבר"אגודת-ישראל". שניהם היו חניכי תנועות הנוער ובעלי השכלה גבוהה. אולם השינוי בא מאוחר מדי. שנה לאחר מכן פלשו הגרמנים להולנד, ובספטמבר 1940 (לפני ראש השנה!) אסרו את הופעת כל העיתונות היהודית בהולנד.

העיתון השני בחשיבותו היה "Centraal Blad voor Israelieten in Nederland" , שנוסד בשנת 1883. המו"ל היה בעל בית-דפוס, א. פן-קרפלד (A. Van Creveld) , שהתחיל את הקאריירה שלו כמורה דת והיה גם בין מייסדי האיגוד המקצועי של מורי הדת בהולנד, "אחוה", אך גם עורכו הראשי במשך שנים רבות היה מורה-דת: ק. אנדריססה. ראשיתו של שבועון זה לא היתה שונה מזו של עמיתו, אולם כבר בהתחלת המאה העשרים ניסה העיתון לשקף את המתרחש בעולם היהודי. המערכת נשארה נאמנה לקו ששלט בהנהגת הקהילות, אבל היא פתחה את העיתון גם לזרמים אחרים. מדור מיוחד הוקדש לציונות, וכתב אותו מי שעתיד היה למלא תפקיד מרכזי ביהדות הולנד, פרופ' דוד כהן, עסקן יהודי וציוני רב-פעלים, שהיה אחד מיושבי הראש של מועצת היהודים באמסטרדם בזמן מלחמת העולם השנייה. גם ציונים נודעים אחרים היו בין משתתפיו הקבועים של השבועון, כגון: הרב ס.פ. דה-פריז, מנהיג "המזרחי" בהולנד והסופר סיגפריד פן-פראח. גם במדור המוקדש למידע על יהדות העולם היתה מורגשת רוח פרוגרסיבית יותר מאשר אצל אלטא וסטאל. בכל זאת לא הצליחו העורכים (בשנת 1920 הצטרף למערכת בנו של מייסד העיתון, בנימין פן-קרפלד) להגדיל את מספר הקוראים וליהפך לשבועון המרכזי של יהדות הולנד. בשטח המודעות, ובעיקר במודעות אישיות, רכש לו "ניו אישראליטיש וויקבלאד" מקום מרכזי ומי שרצה לדעת פרטים על חייהם הפרטיים של יהודי הולנד היה מחוייב לקרוא שבועון זה.

על כן נאבק "סנטראלבלאט" תמיד על קיומו. לאור מצב זה היתה לפני השבועון רק דרך אחת פתוחה: להיות עיתון ציוני לוחם ועל-ידי זה לרכוש לו את תמיכתו הבלתי-מסוייגת של לפחות חלק מיהדות הולנד. אולם עורכי העיתון לא יכלו לנתק את עצמם מעברם החברתי והפוליטי. בלבם היו יהודים אדוקים, פטריוטים הולנדיים ומעריצי אילי ההון, שכולם השתייכו למפלגה הליבראלית. הם ניסו להתפשר עם הזרמים החדשים בלי לוותר על השקפותיהם הבסיסיות, וכתוצאה מכך היה השבועון פושר וחיוור ולא השביע רצונות של זה ולא של זה. בשנות השלושים הוזמנו פליטים מגרמניה לתרום מאמרים, בעיקר על מצב היהודים בעולם; אך לעיתים רחוקות הביעה המערכת את דעתה היא. הנסיבות הטראגיות של היהודים בסוף שנות השלושים אילצו גם בעלי שבועון זה לשנות את מדיניותם, והם מינו כעורך ראשי אחד מהרביזיוניסטים המעטים בהולנד: ד"ר א.א. ספאיר. אבל גם כאן בא המיפנה מאוחר מדי, והעורך אפילו לא זכה להתחיל בהגשמת רעיונותיו. הוא נתמנה בארבעה באפריל 1940 – חודש בלבד לפני פלישת הגרמנים להולנד. גם עיתונו נסגר ולא קם עוד לתחייה.

שני השבועונים האלה נערכו ונדפסו באמסטרדם, ואף-על-פי שהופיעו בהם ידיעות רבות על המתרחש בקהילות הולנד, היתה אמסטרדם, שבה גרו שבעים אחוז של יהודי המדינה, מרכז התעניינותם. אין הדבר כך לגבי השבועון השלישי "Weekblad voor Iarelietische Huisgezinnen". שבועון זה נערך ונדפס בעיר השנייה בגודלה, ברוטרדאם. גם ברוטרדאם גברה ההתבוללות ומבחינה סוציולוגית-דתית לא היה הבדל בין שתי הערים. אולם הרב הראשי ריטר (1936-1855) הצליח לרכז סביבו חוג מצומצם אבל דינאמי של יהודים אדוקים, ואחד מתלמידיו, ס.מ. סלחטר, היה עורכו הראשי של השבועון שנים רבות. סלחטר היה בעל ידיעות רבות וגם עיתונאי טוב. על השקפותיו של השבועון מעידה העובדה, שבמשך שנים הופיע שם מדור שנקרא על-שם רבי שמשון רפאל הירש.⁶אין פלא אפוא שהשבועון לחם בציונות והגן בעקיבות על דעותיה ופעולותיה של "אגודת ישראל". מטבע הדברים היה השבועון ביקורתי לגבי מעשיהם של פרנסי הקהילה באמסטרדם. בתקופה שאנו דנים בה היה לשבועון כתב קבוע באמסטרדם, שהיה גם אחד העיתונאים המקצועיים היחידים שכתבו הן לעיתונות הכללית והן לעיתונות היהודית. שמו היה ב.י. חוביטס. הוא היה בנו של סגן-המנהל של בית המדרש לרבנים באמסטרדאם ועל כן מעורה בחיי היהודים בבירה. רשימותיו נכתבו בכישרון אבל ברור היה שלא הזדהה עם מדיניות המערכת. אחרי מלחמת העולם השנייה היה כתב סט"א בהולנד, על אף שקשריו עם היהדות התרופפו מאוד. קהל קוראיו של השבועון הרוטרדאמי הוסיף להיות מצומצם מאוד, הן בגלל השקפותיו והן בגלל התרחקותו ממרכז העצבים של יהדות הולנד.

בין שלושת העיתונים האלה לבין הגוש של העיתונות הציונית פעורה תהום רבה, כאילו מדובר בשני עולמות. העיתונות הציונית בכלל לא דנה במאורעות המקומיים שמחוץ למסגרת פעילותה של התנועה עצמה ולעיתים רחוקות התפלמסה עם אחד השבועונים. מתוך שלילה מוחלטת של פעילות קהילתית בגלות, תורה שדבקו בה כל מעצבי המדיניות הציונית בהולנד, כגון י.ה. קאן, נחמיה דה-לימה ופרץ ברנשטיין, התעלמה העיתונות הזאת מכל אשר התרחש בועדי הקהילות ובחברות המרובות, שהיו קיימות בהולנד. ועוד הבדל היה קיים בין העיתונות הציונית ובין השבועונים שהזכרנו: בעוד שהעיתונאים בשבועונים עבדו בשכר, אם כי בשכר זעום וללא משרה שלמה, הרי כל העבודה למען העיתונות הציונית נעשתה בהתנדבות. מילאו את העיתונים האלה טובי הסופרים והוגי-הדעות בהולנד, שעסקו בבעיות הציונות העולמית, או בבעיות ארגוניות של התנועה בהולנד, ולא התעניינו בחיים הרדודים של הקהילה ושל השכבות העניות בחברה היהודית. מעניין הדבר, שגם בשורות אלו באה התמורה הגדולה בשנות השלושים, כשהתנועה הציונית הצליחה, מאוחר מדי, לחדור להמונים ואפילו התחילה למצוא מהלכים כפרולטאריון הגדול באמסטרדאם, אשר עד אז היה נאמן לסוציאליזם ולקומוניזם.

בכל זאת ניתן לומר, שאף-על-פי שהשפעת העיתונות היתה מוגבלת בהתחלת תקופתנו לשכבה דקה של אינטלקטואלים בני המעמד הבינוני, הרי חלקה היה רב בעיצוב דמותה של המנהיגות הצעירה של יהדות הולנד.

עיתונה המרכזי של התנועה היה "De Joodsche Wachter" , שהופיע לראשונה בינואר 1905 ככתב-עת דו-שבועי. כמה פעמים ניסו להפוך את העיתון לשבועון, אולם הדבר עלה בידי הנהגת הפדראציה הציונית רק בשנת 1924. עיקר הקושי היה שהתפוצה היתה מצומצם מאוד. החתימה על העיתון היתה חובה לחברי הפדראציה הציונית, וזו מנתה מ- 1600 ל- 2000 חבר. ב- 1920 לא עלתה התפוצה של "דה יורסה ווכטר" על 2300. הנהלת הפדראציה הציעה לאחד שלושת הביטאונים הציוניים, שהיו קיימים אז: "דה יודסה ווכטר", "המזרחי" ו"תקות ישראל", ביטאון הנוער. תפוצת "המזרחי" היתה 1100 ו"תקות ישראל" 600 עותקים. בוודאי היו בין אלה הרבה מנויים כפולים, ועל כן לא היה בצירופם כדי להגביר במידה ניכרת את מדור המודעות. כך עברו עוד ארבע שנים עד שהפדראציה מצאה את הדרך למשוך מודעות פירסומת, שאיפשרו את הפיכת הביטאון לשבועון.

חרף התפוצה הקטנה נודעת ל"דה יודסה ווכטר" חשיבות מרובה בעיתונות היהודית בהולנד. העורכים נמנו תמיד עם העילית של יהדות הולנד וגם מראשי התנועה הציונית ההולנדית, כמו: פרופ' ד. כהן, אחיו ד"ר ר. כהן, גב' ד"ר בורנשטיין-הופיין, ד"ר ה. אדרסהייס, ד"ר א. אליאש (עיתונאי נודע), ובשנות השלושים פרופ' י. קיש. תרמו לעיתון גם סופרים, כגון ד"ר א.י. הרצברג, ד"ר י. פרינס, ס. פן-פראח ויעקב היחנטליך. מעל לכול קשור השבועון עם שמותיהם של שני גדולי הציונות בהולנד: נחמיה דה-לימה ופ. ברנשטיין.דה-לימה⁷ התחיל לכתוב עוד לפני מלחמת העולם הראשונה והמשיך עד שנתמנה לחבר ההנהלה הציונית. במאמריו עסק נושאים שעמדו אז ברומה של המחשבה הציונית, בעיקר בענייני אירגון ומימון ההתיישבות, אולם רבה היתה התעניינותו בתרבות היהודית ובידיעותיו בעברית עלה בהרבה על חבריו בפדראציה ההולנדית. אחרי שפרש מההנהלה הציונית, כשגבר וייצמאן על קבוצת בראנדייס, חזר מאוכזב וממורמר להולנד ונבחר שוב ליו"ר הפדראציה הציונית. מאז פירסם רק לעיתים רחוקות מאמרים (מלבד הרצאותיו בוועידה השנתית של הפדראציה), אולם מאחורי הקלעים רב היה חלקו בניהול העניינים, ולא נתפרסם מאמר שלא היה לפי רוחו. אנשי הרוב בפדראציה הציונית ראו את עצמם כתלמידיו ולא נתנו מאז שנות העשרים הראשונות דריסת רגל ב"דה יודסה ווכטר" לאופוזיציה, שתמכה במדיניותו של וייצמאן לגבי הקשרים עם אנגליה, ובאוסישקין – בענייני ניהול הקרן הקיימת לישראל.

פ. ברנשטיין⁸נולד בגרמניה ובהיגויו היה ניכר מוצאו באופן ברור. זה לא מנע ממנו לשלוט שליטה גמורה בשפה ההולנדית וליהפך לעיתונאי, שלמאמריו ציפו קוראיו מדי שבוע בשבוע. ברנשטיין ביקר בפעם הראשונה באספה ציונית בשנת 1916, אולם עד מהרה אנו מוצאים אותו בין פעילי התנועה. בהופעתו הראשונה בוועידה השנתית של הפדראציה הציונית (1918) תבע הוא, שבא ממשפחה מתבוללת, שתינתן תשומת לב מרובה יותר להפצת העברית. בשנה לאחר מכן הצטרף למערכת "דה יודסה ווכטר" ועסק במיוחד במדור ארץ-ישראל, תחילה היו צעדיו הססניים: למעשה, היה מאמרו אוסף של ידיעות על המתרחש בארץ-ישראל. אולם במהרה התחיל להפיץ את דעותיו. במדיניות הכלכלית קיבל את דעותיו של דה-לימה, אולם בשטח הציוני הרעיוני התחיל לטפח רעיונות מקוריים, שהיו מיד לנחלת הכלל של הציונים ושעל פיהם חונך הדור הצעיר. ניתוח האנטישמיות, העליונות של הרעיון הלאומי על רעיונות סוציאליים, הצורך במדיניות תקיפה כלפי אנגליה חדרו עד כדי כך לתודעת הנוער הציוני, שכל מי שלא הודה בהם לא נחשב כציוני אמיתי. כהונתו של ברנשטיין כחבר במערכת נמשכה – למעט הפסקה של שנה אחת – מ- 1919 עד 1939, כי אז נתמנה ליו"ר הפדראציה הציונית. גם בתקופת כהונתו כיו"ר הפדראציה הציונית המשיך לתרום מאמרים לעיתונות וגם הוסיף לכתוב אחרי עלותו ארצה (1936). היה עורך העיתון "הבוקר" ועם קום מדינת ישראל כיהן תקופת-מה כשר.

באותה תקופה חלה תמורה במדיניות המערכת. דה-לימה וברנשטיין שללו כל פעולה גלותית מעבר לגיוס כספים ועבודה אירגונית ציונית. אך המאורעות בגרמניה, שכנתה של הולנד, חוללו מהפכה גם בציבוריות היהודית, ורבים התחילו להצטרף לשורותיה של התנועה. התפוצה של "דה יודסה ווכטר" עלתה ועורכיה התחילו עוסקים בבעיות של הגלות ולפרסם מאמרים שגם לציבור הרחב היה בהם עניין. מיד עם פלישת הגרמנים נתמנתה מערכת חדה (גם כותב טורים אלה היה חבר בה), שתפקידה היה להפוך את השבועון לעיתון עממי. המערכת הכינה את הגיליון הראשון, אולם לא הספיקה להפיצו, כי הגרמנים אסרו את הופעתו.

"דה יודסה ווכטר" לא היה הביטאון הציוני היחיד. כבר הזכרנו את ביטאון "המזרחי", שגיליונו הראשון הופיע באפריל 1916. מועד זה אינו מקרי. מייד אחרי פרוץ המלחמה באו פליטים רבים מבלגיה והשתכנו בהולנד. ביניהם היו רבים שהיו רגילים לפעילות ציונית עממית והם תבעו שגם בהולנד תרחיב התנועה הציונית את פעולותיה. בין האנשים האלה היו חברי "מזרחי" והודות להם הופצה גם הלשון העברית כלשון מדוברת. "המזרחי" שהופיע כירחון, היה אז העיתון היחיד שפירסם מוסף בעברית (מתרע"ח עד תרפ"ד), תחילה בעריכת שמואל קופלמאן ואחר כך של י.צ. דוודס. עורך "המזרחי" היה (משנת 1919 עד שנת 1932) ד"ר ב.י. ריקארדו, רב בקהילה הפורטוגזית. הוא התפטר בגלל הפילוג שחל ב"מזרחי", ובמקומו בא הרב ס.פ. דה-פריז (עד 1940) וקבוצה של צעירים.

גם עיתון הנוער הציוני היה פרי יוזמתו של פליט מבלגיה. מייסד הירחון "תקות ישראל" (בשנת 1917) ובמשך שבע שנים אחד מעורכיו היה א. טייטלבאום. בתחילה היה זה עיתון למען הנוער, שעורכיו היו מבוגרים כגון פרופ' ד. כהן, א. אהרנפלד, ה. גרינבאום וא.י. הרצברג. אולם אט-אט התחילו צעירים מפרסמים בו מאמרים והוא נהפך לעיתון הרשמי של תנועת הנוער הציוני. המערכת לא נתמנתה אלא נבחרה בוועידה השנתית של התנועה, שבה היו מסונפים כל הארגונים המקומיים והאידיאולוגיים של הנוער הציוני. כאשר נתגלעו חילוקי דעות חריפים בין הנהגת הפדראציה הציונית ותנועות הנוער, בעיקר אחרי עליית ברנשטיין, נקט "תקות ישראל" נימה אופוזיציונית נגד ההנהגה הציונית; אבל בדרך כלל היה תוכנו מוקדש לארץ-ישראל, להיסטוריה היהודית, למידע על היהדות ולידיעות על המתרחש בתנועת הנוער עצמה.

הבמה לדיונים אידיאולוגיים היה "בדרך", ביטאון משותף לארגון הסטודנטים הציונים ולמדריכי תנועת הנוער. בביטאון זה השתתפו המנהיגים של הדור הצעיר, ורבים מהם עלו ארצה, כגון: האחים יצחק ויוסף סלייפר, י. פן-אמרונגן (היום ארנון), פרופ' לינדמאן. אולם החשוב ביניהם היה ליון נורדהיים, שמחודש אייר שנת תרצ"א התחיל לפתח את השקפת עולמו הציונית. בעוד שבמדיניות-חוץ ובבעיות אירגון קיבל את קו דה-לימה – ברנשטיין, הטיף ליחס חיובי לתרבות היהודית ולמורשה הדתית, דרש תעמולה נמרצת לחלוציות וניתוק מירבי מהחברה ההולנדית. דעות אלו היו למורת-רוחם של המנהיגים הוותיקים, אשר חששו מפני תגובה עויינת מצד הציבור הלא-יהודי וגם לא ראו בעין טובה, שבניהם נתפסו לרעיון החלוציות. הדי הוויכוח נשמעו בכל העיתונות היהודית והגיעו לשיאם בשנת 1938. על מנת להילחם באופן יעיל יותר למען דעותיהם, החליטו מנהיגי הדור הצעיר להקים ביטאון חדש במקום "בדרך", בשם "חרותנו". בביטאון זה הופיעו מאמרים אידיאולוגיים ודברי פולמוס חריפים. מובן, שלא היה מקום לכך תחת השלטון הגרמני, ועל כן הופסקה הופעת "חרותנו" מייד עם הפלישה.

מלבד העיתונות הכללית-אינפורמאטיבית והעיתונות המפלגתית, נעשו נסיונות להוציא לאור עיתונות מדעית פופולארית, ובמידה ניכרת של הצלחה. כבר בהתחלת המאה העשרים הופיע שבועון יהודי במתכונת השבועונים המאויירים, שהיו נפוצים רז במערב-אירופה. "הצורך בשבועון, המביא בפני הציבור, בעיקר באמצעות תמונות, כל מיני חדשות בשטח היהדות, מורגש מזמן גם בהולנד שלנו הקטנה" – כותבת המערכת בגיליון הראשון של השבועון "דה יודסה פרינס"⁹ (25 ביולי 1912) והיא מודיעה כי "רשימות יהודיות, שיש להן גוון ניטראלי, תמצאנה תמיד מקום בשבועון מאוייר זה". כפי שמסתבר מדברי המערכת הושם הדגש על האקטואליות, אולם היא נזהרה מלנקוט עמדה בבעיות שהסעירו את הציבוריות היהודית. ואמנם מכיל השבועון תמונות על אירועים אקטואליים הן בהולנד והן בארצות אחרות (ומקום די נכבד הוקדש לארץ-ישראל), אבל לצידן אנו מוצאים מאמרים היסטוריים, רשימות ספרותיות ורומאנים בהמשכים. השבועון לא החזיק מעמד זמן רב, אולי בגלל העדר מודעות. אבל חסרונו הורגש כנראה מאוד, כי כעבור מספר שנים נעשה ניסיון להחיותו. היוזמים היו שני אנשים שאנו נתקלים בהם הרבה בעיתונות היהודית של אותם הימים, אף-על-פי שבגלל מזגם הסוער לא התמידו בשום מקום. האחד היה הרב יוסטוס טל, שבתחילת דרכו היה ציוני, אבל במרוצת הזמן עזב את המחנה הציוני והפך להיות אחד ממתנגדיה החריפים ביותר. אחרי מלחמת העולם השנייה נתמנה לרב ראשי של אמסטרדאם. השני היה ההיסטוריון ועורך-הדין ד"ר י.פרינס, שחקר את תולדות יהדות הולנד ופירסם כמה מחקרים חשובים. שנים רבות ישב בבריסל ואחר מלחמת העולם השנייה עלה ארצה ונפטר בשיבה טובה בירושלים. טל ופרינס הוציאו יחד בשנת 1921 את השבועון המאוייר "דה יודסה פוסט" (De Joodsche Post) שהיה דומה מאוד בתבניתו ובתוכנו לקודמו. גם שבועון זה החזיק מעמד שנה אחת בלבד.

שני העורכים לא אמרו נואש, וב- 11 בינואר 1924 הופיע גיליון לניסיון של שבועון חדש, שעתיד היה ליהפך לאחד הפירסומים החשובים ביותר של יהדות הולנד: "De Vrydagavond". על מנת לעמוד על תוכנו של השבועון ועל סגנונים של העורכים, אנו מביאים כאן את הודעותם בפתח הגיליון:

"מה שאנו רוצים!
אנו רוצים להמציא לחוג הקוראים היהודים מזון 'כשר' שהוכן בטעם.
אין אנו רוצים להביא חדשות וידיעות ואין אנו רוצים להפוך את העיתונים המפלגתיים למיותרים.
אנו רוצים לתת ספרות יהודית, חומר קריאה מרתק, ובעל-תוכן.
אין אנו רוצים לעסוק ב'פוליטיקה' גדולה, או קטנה, לרוקן את החיים ולמלא את הראשים בפוליטיקה עולמית חסרת-תוכן, בפוליטיקה ארצית, בפוליטיקה מפלגתית או בפוליטיקה קהילתית.
אנו רוצים לדבר ולתת לדבר על כל שטחי היהדות, על ההיסטוריה והמוסר, על שירה וסיפורת, על הלכה ומעשה, על חיי הפרט וקורות העם – בכוונה לימודית וחינוכית, על מנת לעזור לצמיחת הטוב ולשרת את האמת.
אין אנו רוצים להיות מלומדים וקשי-הבנה ולא שטחיים ונעדרי עניין.
אנו רוצים לשרת את היהדות ההיסטורית-פילוסופית, המסורתית, ולהפיץ את הידע עליה ולבנות את החיים.
אין אנו רוצים לדחוק רגלי אחרים, או להשפיל מה שניתן על-ידי אחרים ולתפוס מקום תפוס.
אנו רוצים לתת לליל-שבת, בערב שהמשפחה היהודית מתכנסת, ספרות יהודית שמפעמת בה רוח השבת, והמביאה לידי מחשבות ורגשות באווירת השבת. עיתון יהודי הנותן לכל אחד משהו ולרבים הרבה".

שני העורכים קיימו את הבטחותיהם המליציות במלואם, ויש לציין לשבח שגם מבחינה דתית לא היה אופקם צר. כבר בגליונות הראשונים השתתפו מלבד רבנים אחדים – אמנים ידועי שם בהולנד, שכתבו על נושאים בתחום האמנות היהודית: מוסיקה, תיאטרון, סרט וציור בליווי תמונות. ידו של הרב טל מורגשת בשני מדורים בעלי אופי קל יותר; הומור יהודי וסיפורים מבדחים ומדור לנוער. העורכים למדו לקח מכשלונם הקודם, והפעם ניתן מקום למודעות.

כבר בשנה הראשונה של השבועון אנו פוגשים בדפיו את טובי המלומדים והאמנים היהודים בהולנד. אנו מוצאים כמובן הרבה מאמרים מהעורכים עצמם: הרב טל כותב מלבד המדור לנוער על נושאים דתיים ואפולוגטיים וד"ר פרינס תורם מאמרים היסטוריים רבי-ערך.

מינואר 1924 עד 24 באפריל 1925 ממשיכים שני העורכים בעבודתם. אולם בגיליון האחרון מופיעה ידיעה שהיא טיפוסית לסגנונם של השניים:

"פרידה. תודתנו לכל אלה שהקשו עלינו את הפרידה מעיתון זה – י. טל, יצחק פרינס".

זה היה הכול. בגיליון הבא גילה המו"ל טפח מהנעשה מאחורי הקלעים: התנגשות בין האינטרסים של המו"ל ועקרונות חופש-הפעולה של העורכים. המו"ל הודיע כי מההתחלה באו אליו תלונות מהקוראים. דרישות אלו נדחו בטענת העורכים: "יש לנו סמכות בלתי-מוגבלת ולנו שמור שיקול-הדעת מה אנו מציעים לקוראים". המו"ל לא חידש את החוזה עם העורכים ומינה כעורך אדם שהיה משתייך מהגיליון הראשון למשתתפי השבועון: ההיסטוריון י.ס. דה סילוה רוזה.

היה חשש מוצדק, שאחרי נצחון המו"ל תרד רמת השבועון, ושהעורך החדש יצטרך למלא את העיתון בתיאורים של יהודים חשובים, כביכול, שברצותם יעזרו, ברצותם יזיקו. אולם העורך החדש, שיצאו לו גבר אז מוניטין כהיסטוריון בעל ידיעות רבות, לא נתן לפגוע ברמה הגבוהה של העיתון. יתירה מזו, המדור לילדים נעלם, לא נתפרסמו עוד מאמרים אפולוגטיים וגם אין למצוא בעיתון בדיחות או סיפורים הומוריסטיים. דה סילוה רוזה עשה אותו לשבועון שיכול להתחרות עם הטובים בעיתונות היהודית בעולם. התעניינותו ובקיאותו של העורך בתולדות היהודים הספרדיים, בעיקר בהולנד, באו לידי ביטוי נרחב במאמרים שלו ושל אחרים. אולם יחד עם זה היה העיתון פתוח לכל המתרחש בעולם היהודי, במיוחד בשדות האמנות והספרות. מאמרים על התפתחות היישוב בארץ, על היהודים ברוסיה הסובייטית, על יהודי פולין, ליטא, רומניה וגרמניה, על סופרים ואמנים בכל הארצות מילאו את העיתון. מקור לא-אכזב הם אלפי התמונות שהופיעו במשך השנים, מהן רבות שגילה העורך בעבודתו בארכיונים.

שבע שנים ערך דה סילוה רוזה את העיתון. ב- 25 במרץ 1932 הופיע הגיליון האחרון ובזה נגמר מוקדם מדי פרק מפואר בעיתונות היהודית בהולנד. כתבי-עת אחרים שאבו את השראתם מעיתון זה, כגון דו-שבועון למען הנוער המתבגר, שהתחיל להופיע ב- 5 ביולי 1929 ושהפסיק את הופעתו אחרי שלוש שנים. צוות משתתפיו ובחירת תמונותיו נראים כחיקוי פופולארי של ה"פרידאחאבונד". גם הירחון "האשה", ביטאונה של "מועצת הנשים היהודיות", שבפירסומו הוחל גם כן בשנת 1929, מראה בבחירת מחבריו ונושאיו השפעת ה"פרידאחאבונד". עשר שנים לפני כן לא היו העורכות (בין השאר ההיסטוריונית גב' ק. איטיה וגב' פ. שווימר – כיום גב' ברנשטיין), מעיזות להגיש לציבור הנשים כתב-עת ברמה ספרותית ומדעית גבוהה ולהתמיד בו עד פלישת הגרמנים.

לעיתונות הלימודית-חינוכית שייך גם מפעל מיוחד במינו שיוזמו היה אישיות יוצאת דופן אבל טיפוסית ליהדות הולנד. משנת 1928 (4 באפריל) עד 1935 (28 במרץ) הופיע שבועון בשם "דה יודסה ייחדקראנט" (De Joodsche Jeugdkrant – עיתון הנוער היהודי). יוזמו ועורכו, שמילא כמעט לבדו מדי שבוע בשבוע את כל העיתון היה הרב ד"ר מאיר דה הונד (1943-1882).¹⁰ דה הונד נולד במשפחה ענייה מאוד בגיטו היהודי, חונך בבית המדרש לרבנים ולמד שפות שמיות באוניברסיטאות אחדות בגרמניה. למרות לימודיו נשאר דה הונד קשור עם הגיטו והרגיש את עצמו בטוב רק בין יושבי השכונה הענייה. למענם פעל כעובד סוציאלי, כמלמד, כרב, כדרשן וכסופר. הוא היה נואם נלהב, בעל מזג חם וסופר מוכשר. בין השאר כתב רשימות מהגיטו היהודי, אשר משכו את תשומת ליבם של מבקרי ספרות הולנדיים על מקורותיהם ועל השימוש הבלתי רגיל, שעשה המחבר בלשון המיוחדת של היהודים העניים באמסטרדם, אשר עדיין שמרו בזמנו על הרבה יסודות מהיידיש. עוד בהיותו צעיר הסעיר את הרחוב היהודי במאמר שפירסם בכתב-עת "De Libanon", שייסד בעצמו ובו האשים את היהדות האורתודוקסית בצביעות. משחזר מגרמניה נתקל במימסד היהודי ההולנדי בקשיים גדולים לקבלת משרה הראויה לו. הדבר לא מנע ממנו ליזום מפעלים רבים ושונים למען העניים, כגון: חברה ללימוד תורה, ארגון פועלים דתיים, בית מחסה לנכה היהודי ואגודה למען העיוור היהודי. עם כל פעילותו הסוציאלית ועל אף השכלתו הנרחבת נשאר אדם פשוט, יהודי מאמין באמונה תמימה, שאופקיו היו מוגבלים לרחובות הגיטו היהודי. כמעריץ ללא גבול של בית המלכות ההולנדי התנגד בכל מאודו לציונות.

אחד ממפעליו היה "דה יודסה ייחדקראנט", שבו ניסה לתת לילד היהודי באמצעות המלה הכתובה שיעורים ביהדות. כך הכיל כל גיליון שיעור בהיסטוריה היהודית, שבו האגדה גברה בהרבה על העובדות ההיסטוריות; שיעור בתורה על-ידי תירגום מלה במלה; פרטים והסברים על מצוות היהדות וכו'. בין המשתתפים המעטים היתה הסופרת קלרה אשר פינקהוף. גם העורך עצמו פירסם בו רשימות ספרותיות, וספק רב אם הילדים הבינו את דבריו.

אך אם לא הבינו את דבריו, הרי את להטו קלטו. חוג של חסידים, ילדותיים כמוהו, התלקט מסביבו ועזר לו להגשים את תוכניותיו המרובות. אך חרף התלהבות זו לא הצליחו אחרי שבע שנים לגייס את הכספים להמשך הופעתו של העיתון והמאמר נרגש נפרד דה הונד מקוראיו הקטנים.

*

לא מנינו בסקירתנו את כל העיתונים שהופיעו בין שתי מלחמות העולם בהולנד. לפי אומדן זעיר, מספרם הגיע למאה ויותר מזה, מהם פירסומים של מפלגות, קהילות, מוסדות סוציאליים ואפילו עיתון שנקרא "בן המעמד הבינוני היהודי", ששאף לדחוק את רגלי העיתונים האחרים, אך ללא הצלחה. אולם אין טעם שנספר על פירסומים אלה שחלקם היו קיקיוניים וחלקם היה מיועד לציבור מצומצם מאוד. מוטב שנסיים את סקירתנו בניתוח הכיוונים הכללים של העיתונות היהודית בהולנד.

במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה נוסדו בהולנד מספר עיתונים, ששלושה מהם הצליחו להחזיק מעמד ורכשו כל אחד חלק מהציבור היהודי המצומצם. בזה קדמה הולנד לרוב הארצות שבהן התפתחה העיתונות היהודית בעיקר במאה העשרים. אולם יתרון זה הפך לרועץ להתפתחות בריאה של העיתונות היהודית בהולנד. בשלושת העיתונים שלטה המסורת של המאה הקודמת והיא התבטאה בהשקפות העולם של העורכים, בגישתם לקהל קוראיהם, בחוסר עניין בשיטות מודרניות ובראש וראשונה בהעדר התחושה שלעיתונאי יהודי יש תפקיד ציבורי נכבד ושעל כן עליו להיות בעל רמה השכלתית יהודית וכללית גבוהה. מסורת זו אי-אפשר היה לעקור, כי המו"לים לא היו מוכנים וגם לא היו מסוגלים לשנות את גישתם. ייסוד עיתונים חדשים נמנע על-ידי התבססותם של שלושת העיתונים, שמשכו אליהם את כל המודעות העיסקיות והפרטיות. לקיפאון זה תרם גם הקו הפוליטי של ההנהגה הציונית בהולנד, בראשותם של דה-לימה וברנשטיין, אשר שלל שלילה מוחלטת התערבות בענייני היהדות בגולה וראה בעסקנות יהודית כללית בגידה באידיאלים של הציונות. ההנהגה הציונית לא רק שנקטה אמצעים ארגוניים נגד התעסקות כזאת אלא אף השפיעה השפעה רעיונית רבת-עוצמה על אותו נוער אינטלקטואלי שהצטרף למחנה הציוני. משום כך התמסרו לפעילות ציבורית רק אותם הציונים שהיו באופוזיציה להנהגה הארצית (דוגמה בולטת לכך הוא פרופ' ד. כהן), וזה לא הגדיל את מעמדם במחנה-הציוני. רק בשנות השלושים הסוערות התחוללה מהפכה ביהדות הולנד, שסחבה חלק גדול מהציבור היהודי הכללי ושיחררה את הנוער הציוני מהשתעבדות לקו דה-לימה. אולם המהפכה איחרה לבוא. שניים מהעיתונים המסורתיים אמנם החליפו את המערכת, אבל אז עמד כבר האוייב הנאצי מאחורי כותלי הולנד השלווה.

עם כל השלילה שהיתה במדיניות הנוקשה של הנהגת הפדראציה הציונית בהולנד, יש להודות בחריש העמוק שחרשו המנהיגים הציונים, ומעל לכל פ. ברנשטיין, בהסברה פוליטית ובחינוך רעיוני. מבין ראשי היהדות אין אישיות אינטלקטואלית אחת שלא חונכה במישרין או בעקיפין על ידיהם ומבחינה זאת "דה יודסה ווכטר" והעיתונות הציונית האחרת פעלו רבות לעומק, אם כי לא לרוחב.

את מרצם ואתם להטם לחינוך הדור הוציאו האינטלקטואלים הציונים בכתבי-עת תרבותיים-ספרותיים, שנאבקו קשה על קיומם ולא הצליחו להאריך ימים. בכל זאת היתה במאמצים אלו תקומה מכובדת לעיתונות היהודית והם גרמו לכך שלפחות חלק קטן מהציבור היה מעוניין בקיום עיתונות כזאת. המעניין הוא שכתבי-עת אלו צמחו בשנות העשרים של המאה, ועובדה זו מצביעה על התעוררות לאומית-יהודית שהקיפה חוגים, שעד כה התייחסו בזילזול ואפילו באיבה ליהדות או שדחו את הרעיון הלאומי כנוגד את היסוד הדתי של היהדות. אין קשר אפוא בין התעוררות לאומית זו והתגברות האנטישמיות בגרמניה, שחלה מאוחר יותר והיתה מורגשת בהולנד רק בתחילת שנות השלושים. מקורה של התעצמות לאומית זו בתמורות שחלו באירופה עם תום מלחמת העולם הראשונה: סבלות היהודים במזרח-אירופה מחד, והצהרת בלפור מאידך גיסא. כוחות רעננים ומוכשרים נמשכו אז לפעילות יהודית וציונית. בין הצעירים שאנו פוגשים בעיתונות היהודית הלאומית ישנם לא מעטים שהתפתחו לסופרים וזכו לאחר מכן בפרסים ספרותיים מכובדים בהולנד, ועוד רבים יותר המלומדים ואנשי מעשה שתפסו מקומות רמי מעלה באוניברסיטאות ובחיי הציבור הן בהולנד והן בארץ-ישראל. וחבל מאוד, שההתפתחות המיוחדת במינה של העיתונות היהודית הכללית מנעה מהם לבטא את עצמם מעל דפי עיתון גדול בעל רמה בינלאומית.

הערות שוליים:

1. ראה מאמרו – Species Hollandia Judaica בתוך: הגות עברית באירופה, הוצאת ברית עברית עולמית--יבנה, בשנת
1969.2. De Joodsche Wachter, 14.8.1914
3. ראה: J. E. van der Wielen, Joodsche Journalistiek , בתוך: Gedenkboek hetso-jarig bestaan van het Centraal Blad voor Israelieten in Nederland (1925). המחבר ממשיך שמצב זה לא יוכל להימשך כי קם דור חדש שתבע מהעיתונות להעלות את הרמה.
4. על עיתון זה הופיע ספר מעניין לרגל מאה שנה להיווסדו: I. Lipschits, Honderd jaar NIW, Amsterdam, 1966, וראה מאמרי ב"קורות" (12 סיון תשכ"ז): השבועון היהודי בהולנד חוגג מאה שנה לקיומו.
5. ליפשיץ, שם, עמ' 247.
6. גם שם העיתון מצביע על הקירבה לניאו-אורתודוקסיה בגרמניה. שמו המקורי של העיתון היה Weekblad Voor Israelieten , אולם בהתחלה שינה את שמו בהדגישו את חיי המשפחה היהודיים (השווה: Hamburger Israelietische Familienlatt שנוסד ב-1900.
7. על דה-לימה ראה: "בשבילי יחיד", לזכר נחמיה דה-לימה, ירושלים, תש"י, בעיקר מאמריהם של א. ביין ופ. ברנשטיין. בספר יש מבחר ממאמריו והרצאותיו, אבל רובם דנים בבעיות הקהק"ל. גיליון מיוחד הקדיש "De Joodsche Wachter" לדה-לימה לרגל מאה שנה להולדתו (4.5.1952). שם יש ביבליוגראפיה מוסברת של כל המאמרים שפירסם דה-לימה בשבועון הציוני מ-1909 עד 1938, שנת פרישתו מהתנועה הציונית.
8. ראה ספר פרץ ברנשטיין (תל-אביב, 1961). מובא שם גם מבחר מאמרים, אולם אין ביניהם אף אחד שנכתב לפני עלותו ארצה. באוטוביוגראפיה שלו מספר ברנשטיין על השפעת דה-לימה עליו.
9. De Joodsche Prins הוא חיקוי של כתב עת פופולארי בהולנד בשם "De Prins" לכבוד הנסיך הנדריק, בעלה של המלכה וילהלמינה. המו"ל היהודי כנראה לא הרגיש מה מוזר היה להוסיף ל"נסיך" את שם התואר "היהודי".
10. על אישיות זו, ראה: J. Meijer, Dr. Meijer de Hond, Amsterdam 1951 המכיל מבחר מתוך מאמריו ומבוא קצר מאת המלבה"ד.