כיצד יכול המגזר הפרטי לקדם יוזמות מסחריות אזוריות על אף המכשולים המדיניים הקיימים?

זו אכן שאלה בוערת בימינו, במיוחד לאור הקיפאון השורר לאחרונה בתהליך המדיני. כמנכ"ל הקונצרן העסקי הגדול בישראל, עלי להדגיש את חשיבות הציווי לקהילת העסקים: עלינו לקחת סיכונים למען השלום. יתר על כן, זה זמן רב שאני מחזיק בדעה שעל קהילת העסקים מוטלת החובה "להפריט את השלום".

להלן מספר דוגמאות צנועות של צעדים בהם נקטנו ברוח הדברים האמורים לעיל. בירדן השכנה נכנסה חברת כור לשותפויות בתחומים הבאים: מפעל למוצרי חלב, מרכז שיווק קמעוני, מפעל להרכבת מיניבוסים, מפעל לייצור סוללות חשמליות, מפעל אגרו-כימי לייצור ולשיווק, וקרן השקעות עם הממשלה הירדנית. המגזר העסקי אף ממשיך להפעיל לחץ על הממשלה להסרת מכשולים לוגיסטיים בולטים העומדים בדרכו של השגשוג המסחרי והעסקי. למשל: מאחד בינואר 1998 יכולות משאיות ירדניות וישראליות להגיע לכל מקום בישראל ובירדן, וכך לתת שירות "מדלת לדלת". זהו שיפור עצום בהשוואה לשיטת ה"גב אל גב" הקודמת, בה ניתן היה למשאיות להגיע עד הגבול, ולא עוד.

חברת "כור" גם נהנית זה זמן רב משיתוף פעולה כלכלי עם הרשות הפלשתינית. אנו הספקים העיקריים של מלט, צנרת, ברזל ושאר חומרי בנייה. אנו אף עוזרים לרשות הפלשתינית בהקמת תשתית למערכת התקשורתית בשטחיה.

הצעד הבא חייב להיות קידום של יוזמות משולשות, כגון פארקים תעשייתיים, שיכללו חברות ישראליות, ירדניות ופלשתינאיות. אני מקווה שאפשרויות דומות תיפתחנה בקרוב גם עם מצרים, ובמשך הזמן אף עם שאר המדינות השכנות באזור.

לעתים קרובות אנו נשאלים על-ידי משקיעים ואנליסטים, האם מה שנראה כרווח קטן בכוח אכן מצדיק את כל המאמצים האלה? מה יכולה להיות התועלת לחברה המוערכת במיליארדי דולר, מהשקעות קטנות יחסית בשווקים חדשים שלא הוכיחו את עצמם עדיין? מחד גיסא, אנו מתקדמים באופן אינטנסיבי בליבת העסקים שלנו, ובוחנים בזהירות וביסודיות כל יוזמה חדשה מסביב לעולם. מאידך גיסא, דווקא במדינות השכנות לנו, אנו נכנסים לתחומים שאינם נוגעים לליבת העסקים שלנו ושתרומתם לרווחיות מפעלינו אינה מיידית. האם יש בכך היגיון? האם יש לכך הצדקה? לדעתי, יש ויש.

וזאת, על אף העובדה שרבות מהשקעות "כור" בירדן לא היו מושקעות במזרח הרחוק, באמריקה הלטינית, או אפילו באירופה ובארה"ב. לו נשאלתי אם הייתי משקיע במפעל שיווק קמעוני או בכל עסק אחר שנמצא מחוץ לתחום הליבה העסקית של "כור", וממוקם בלונדון, פריס, קואלה לומפור או האנוי, תשובתי הייתה "לא". לו נשאלתי אם הייתי מוכן להתחייב להשקעות דומות בישראל, תשובתי הייתה שוב - "לא".

אך לו נשאלתי אם הייתי לוקח חלק ביוזמות מעין אלה בעמאן, בקהיר, בדוחא, בעזה, וכן, מותר לקוות שפעם אפילו בדמשק, תשובתי הנחרצת היית - "כן".

התועלת הכלכלית של תהליך השלום אינה ניתנת לערעור. המספרים מדברים בעד עצמם. התל"ג (תוצר לאומי גולמי) של מדינת ישראל גדל ביותר משליש בשנות ה-90. מספר המדינות עמן אנו מנהלים יחסים דיפלומטיים כמעט הוכפל. סכום ההשקעות הזרות בישראל צמח מקרוב ל-400 מיליון דולר בשנת 1992 ל-2.4 מיליארד דולר ב-1997. עסקים ישראליים מצאו את עצמם לפתע על מסכי הרדאר של עולם העסקים, מהם נעדרו בעבר. מוצרים ישראליים יכלו פתאום לחדור לשווקים חדשים, שהיו בעבר בלתי ידידותיים ואפילו סגורים ומסוגרים.

תרומתו הישירה של תהליך השלום לכלכלה הלאומית שלנו מוערך בכ-2% לשנה, או ביותר מ-10 מיליארד דולר מאז מלחמת המפרץ. אך מספרים אלה הם רק חלק מהסיפור. תהליך השלום גם איפשר חלוקה מחדש של המשאבים, והפנייתם מצורכי הביטחון לבניית תשתיות, תחבורה, רשתות תקשורת וחינוך. אי לכך, השפעתו החיובית של תהליך השלום על רווחת האומה בטווח הארוך היא גדולה לאין שיעור, וברור שפירות השלום יקרים מדי מכדי שנמסמס אותם.

לדעתי, הדרך הטובה ביותר לתגבר את המרכיב העסקי בתהליך בניית הגשרים הבין-אזורי היא בכך שהחברות הרב-לאומיות תמשכנה להשקיע באזור ותתמוכנה בפיתוחו.

אנשי המגזר הציבורי מכירים בצורך להמשיך ולגייס הון זר, וליצור תנאים ידידותיים לפיתוח המסחר והעסקים. זה אכן קורה כבר, ואני מאמין שמגמה זו תמשיך ואף תשתפר. אף אנשי הקהילה העסקית - אל להם לעמוד מן הצד. אני מודה, קל יותר לסכן הון מאשר לסכן ביטחון, אך סיכונים אלה הם הכרחיים אם אנו נושאים תקווה לעתיד טוב יותר ולשגשוג גדול יותר לאזור בו אנו חיים. עם כל ההערכה והכבוד לנבחרינו, אנו נמשיך לפעול ל"הפרטת השלום".


*בני גאון - מנכ"ל קונצרן "כור" 1988-1998.