הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ראליה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > תקופת המלוכה > שאול




תקציר
המאמר נכתב בתגובה למאמרו של טלמון, "חוק המלך" הטוען כי שאול הקים צבא מקצועי. הכותב  במאמר זה טוען כי לשאול היו כוונות להקים צבא מקצועי אך הוא לא הצליח בכך. להוכחת טענותיו מביא הכותב הוכחות משמואל א' פרקים י'- ל"א.



הצבא המקצועי של שאול (שמ"א י- לא), תגובה למאמר "משפט המלך" (שמואל א', פרק ח), פרופ' שמריהו טלמון
מחבר: שמואל צ׳אושו


תקציר

הקמת צבא מקצועי מחייבת היערכות מורכבת וממספר רב של פעולות, כמו גם מעורבות פעילה ורציפה לשמירה על הבטחון הלאומי בהנהגת המלך במלחמות עם האויבים, כפי שדרש העם משמואל הנביא, "וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ." (שמ"א ח, 20). לצבא תפקידים נוספים בשמירת הבטחון הפנימי ושמירה על איתנות שלטון המלך ורדיפת המתנגדים לשלטון המלך. הקמת הצבא מחייבת פעילויות כגון: מינוי מפקדים ובעלי תפקידים, קביעת קריטריונים מקצועיים למיון ולגיוס מתאימים, הצטיידות בכלי נשק חדישים, גיבוש טקטיקות לחימה חדשות ומתאימות למלחמה כנגד האויב העיקרי (הפלשתים), ביצוע אימונים לשיפור כושר הלחימה ושיפור המיומנויות בשימוש כלי הנשק החדשים. מהכתוב עולה שרק פעולה אחת מכל מגוון הפעולות בוצעה – המינוי של אבנר בן-נר לתפקיד שר הצבא (שם יד, 50). אין בכתובים ביטוי לתפקודו כשר הממונה על הצבא, נהפוך הוא רשלנותו בשמירה על חיי מלכו, באירוע גניבת הכידון וצפחת המים, מוצגת בפומבי לנגד עיני מלכו וחייליו (שם כו, 5- 16). במאמר זה אבדוק את האירועים המרכזיים שבחיי המלך שאול, שהיתה נדרשת בהם, למיטב הערכתי, מעורבותו האישית של שר הצבא ויחידות הצבא המקצועי ואערוך עימות מול המאמר "משפט המלך" 1, הטוען ששאול המלך הקים צבא מקצועי, כמתחייב ממשפט המלך. בהנחה שספר דברים ובתוכו חוקי המלחמה (כא 1- 20, כא 10- 14, כד 5) נכתבו, כמקובל במחקר, לקראת סוף תקופת המלוכה ביהודה (המלך יאשיהו), הרי התייחסותם הבלעדית לחיילי הצבא העממי ולא לחיילי הצבא המקצועי מוזרה עד מאד. עובדה הזו עשויה להצביע על העובדה שמרבית הצבא התבסס בכל תקופת המלוכה על צבא עממי (מילואים, בימינו) ומיעוטו על צבא שכירים זר ומקצועי בראשות שר הצבא ומפקדים ישראליים. בסיכום המאמר אוכיח מניתוח סיפור העלילה, שאומנם שאול המלך התכוון להקים צבא מקצועי והחל אף במהלכים ראשוניים בכוון זה, אך נכשל במבחן התוצאה.

ניתוח של ההתנהלות הצבאית של שאול המלך

2.1 הציון הראשון שקיים לאנשי צבא (החיל?), שהלכו בעקבות שאול המלך לביתו בגבעה היה מייד לאחר הכתרתו (שם י, 26), אבל היו גם בני בליעל שהתנגדו למהלך המלוכה וביזו אותו ושאול החריש (שם י, 27). מכיוון שהתגובה היחידה המתוארת היא של שאול, הרי ניתן להבין, שלא ניתן לראות את אנשי החיל, שהלכו עם שאול, כחלק מצבאו או ממשמר המלך.

2.2 הצעד הראשון שעשה שאול, לאחר שהוביל את הניצחון על בני עמון, היה בחירת שלושת אלפים מישראל שישמשו לו כצבא מקצועי, הוא חילק אותם לשניים, כוח בן אלפיים היו עימו במכמש ובהר בית-אל, ואלף היו עם יונתן בגבעת בנימין (שם יג, 2). צעד זה מהווה מהלך ראשוני בהקמת כח צבאי מאורגן ומקצועי. מייד לאחריו מתוארת ההתנקשות של יונתן בנציב הפלשתים שהיה מוצב בגבע (שם יג, 3). בהתחשב בעובדה שהאויב העיקרי שלו מאורגן ובעל 30,000 מרכבות, 6,000 פרשים ועוד כוח רגלי רב, נראה שהתנקשות יונתן בנציב הפלשתים בגבע, כנראה בהתאם להוראת אביו המלך שאול, היתה צעד נמהר ופזיז. הוא בולט עוד יותר לאור הפחד שתקף את בני ישראל וגרם להם לברוח ולהתחבא במערות ובסלעים ובבורות ונראה, שגם שאול המלך חרד, "וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל, וְכָל-הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו (שם יג, 7). העובדות הללו הנובעות מתוך הטקסט מציפות ארבע שאלות מהותיות:

1.האם הכוח שגוייס מתוך עם ישראל היה מספיק ?

2. האם הכוח היה מצויד בכלי נשק מתאימים להילחם באויב הפלשתי ?

3. האם הכוח היה מיומן ומאומן ?

4. מדוע לא מינה לו שאול שר צבא לארגן ולאמן את הצבא ?

הערה: רק מאוחר יותר הוא מצויין מינויו של אבינר בן-נר לשר הצבא (שמ"א יד, 50).

2.3 המתנתו הממושכת (שבעה ימים) של שאול לשמואל הנביא, כמצוותו, או כך חשב לפחות בתחילה, גרמה לעם שנותר עמו בגלגל לברוח ועובדה זו גרמה לו לא לעמוד בהוראת שמואל הנביא. המלך שאול מיהר והעלה עולה וכתירוץ לשאלתו הנוקבת של שמואל: "מֶה עָשִׂיתָ ?" (שם, 11) ענה שאול, משום שראיתי שכל העם התפזר מעליו והפלשתים אספו צבאותיהם במכמש (שם, 11- 12) לאור התפתחות העלילה צפות ועולות השאלות :

איפה צבאו של שאול ? מדוע גם הוא ברח ונפוץ מעל מלכו ? איפה שר הצבא ?

2.4 בשלב זה שמואל הודיע לו שבגלל שלא שמר את מצות ה', הרי שושלת מלכותו לא תמשך וה' בקש להחליף אותו באיש כלבבו. שאול אמנם לא אבד את עשתונותיו ופקד את אנשיו והתברר לו שנותרו עמו ועם יונתן בנו כשש מאות איש, מתוך לפחות שלושת אלפים (הצבא המקצועי ?). באם נבדוק את המשך הסיפור (שם, 22), נגלה שביום מלחמה לא נמצאה חרב וחנית מברזל בידי העם אלא רק בידיהם של שאול ויונתן 2. אין גם אזכור של לוחמים מקצועיים ולו ברמז. מן המפורסמות היא, שהקמת כוח צבאי מקצועי מתחילה בהקמת משמר המלך, שתפקידו להגן על המלך בכל אשר ילך ובעיקר במלחמות, ומתוך כל זאת עולה השאלה:

איה שר הצבא? איה משמר המלך, שאמור להגן על חיי המלך שאול ובמיוחד בזמן הקרב ?

2.5 בקרב הבא של שאול בפלשתים (שם יז), שבו אספו הפלשתים את מחנותיהם (חמשת סרני פלשתים) בעמק האלה לקראת מלחמה עם ישראל ושאול המלך אסף אף הוא את עמו למלחמה (שם, 2- 3). ניתן להבחין שאין ציון של כוח צבאי ישראלי מאורגן ומיומן, אלא "איש-ישראל" וגם "ישראל". בהמשך ההיערכות לקרב יוצא גלית הפלשתי ומקלל ומעליב את חילי ישראל וקורא לאיש אמיץ מתוך הישראלים שילחם בו ובזה ימנע מלחמה עקובה מדם בין הצבאות 3 . האתגר שהציב גלית נענה בצורה פחדנית "וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה; וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד" (שם, 11). הטקסט הזה מזמן שאלה:

מדוע לא נענה אף לא אחד מלוחמיו המקצועיים של צבא שאול לאתגר של גלית ?

2.6 בהמשך הקרבות בין הפלשתים לבני ישראל מתואר בעל תפקיד "שר האלף". ישי מורה לדוד בנו להביא לאחיו הלוחמים "קליא" (כנראה, סוג של מזון) ועשרה ככרות לחם לאחיו הלוחמים ואת עשרת חריצי החלב לשר האלף (שם, 17-8). להערכתי הכתוב מתאר בעל תפקיד ארגוני ולא מפקד מקצועי העומד בראש חייליו ומביאם לרמת מיומנות צבאית גבוהה, כנדרש ממפקד צבאי. בהמשך אין תיאור של צבא מקצועי אלא המשכו של תיאור כללי של הלוחמים כ- "איש ישראל" (שם, 19) וכשעולה גלית הפלשתי ממשיך התיאור " וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים, וַיְדַבֵּר, כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁמַע, דָּוִד. כד וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, בִּרְאוֹתָם אֶת-הָאִישׁ; וַיָּנֻסוּ, מִפָּנָיו, וַיִּירְאוּ, מְאֹד. (שם 23- 24). והשאלות הנשאלות:

מדוע יש צורך להביא מזון, באופן אישי ומשפחתי, לצבא מקצועי בשדה הקרב ? מדוע לא נענה אף לא אחד מלוחמיו המקצועיים של צבא שאול לאתגר של גלית ?

2.7 כך זה נמשך במרדף של שאול אחר דוד, אין ולו אזכור אחד של בעל תפקיד צבאי (שר צבא, משמר המלך ובדומה). האבסורד מתעצם, כשהורה שאול המלך "לרצים הנצבים עליו" להרוג את אחימלך הכהן ובני ביתו (שם כב, 16- 19) בגלל סיועם לדוד. הרצים מסרבים לפקודת המלך! רק כאשר המלך שאול פוקד את דואג האדומי, שתפקידיו המקוריים אדמיניסטרטיביים (אביר הרועים, ניצב העבדים) פקודת המלך נענית. והשאלות הנשאלות:

מדוע שר הצבא, אבנר בן-נר, איננו בנמצא כדי לבצע את גזר דין המלך ? מדוע משמר המלך אינו בנמצא, כדי ששאול יטיל עליהם את ביצוע גזר הדין ?

2.8 במרדף של שאול את דוד בעין גדי חוזר הביטוי "שלושת אלפים מישראל" (שמ"א יג, 2) בצורה מעט שונה " וַיִּקַּח שָׁאוּל, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ בָּחוּר--מִכָּל-יִשְׂרָאֵל" (שמ"א כד, 2) ובהמשך במרדף דומה יש תיאור דומה של בחורי ישראל (שמ"א כו, 2). אבל בהמשך מופיע לראשונה בפעילות צבאית, אבנר בן-נר שר הצבא לצידו של מלכו שאול והתארגן לשנת לילה כשהמלך שוכב במרכז "וְשָׁאוּל שֹׁכֵב בַּמַּעְגָּל, וְהָעָם חֹנִים סְבִיבֹתָו ... וְהִנֵּה שָׁאוּל שֹׁכֵב יָשֵׁן בַּמַּעְגָּל, וַחֲנִיתוֹ מְעוּכָה-בָאָרֶץ מְרַאֲשֹׁתָו; וְאַבְנֵר וְהָעָם, שֹׁכְבִים סְבִיבֹתָו" (שמ"א כו, 6, 7).

הטקסט מזמן את השאלות הבאות:

אם היה לשאול צבא מקצועי מדוע נזקק לקחת שלושת אלפים איש בחור מכל ישראל ? להיכן נעלם אבנר בן-נר שר הצבא של שאול כשמלכו נזקק לו בפעולותיו המלחמתיות?

2.9 דוד התפלא על כך, שהצליח בקלות כה רבה, לקחת ממראשות המלך שאול את חניתו ואת צפחת המים. הוא מתייצב מרחוק וממרחק בטוח הוא שואל את אבנר בן-נר שר הצבא מדוע לא שמר על המלך, משיח ה', כמתחייב מתפקידו ומשלא עשה זאת הרי ושאר הסובבים את המלך בני מוות. וכשמועיל בטובו אבנר בן-נר להופיע בסיפור כשר הצבא, האחראי לבטחונו האישי של המלך, הרי איננו מתפקד כנדרש מאחריותו המקצועית 4. ונשאלות השאלות :

מדוע אבנר בן-נר לא מבצע את תפקידו כנדרש ? ומדוע לא ננזף או הודח מתפקידו על ידי שאול המלך ? מדוע משמר המלך נכשל בשמירה על חיי המלך ? ומדוע לא שילם על כך מישהו בעונש ?

2.10 אבנר בן-נר, שר הצבא, נעלם שוב מהעלילה ולא מופיע אף לאירוע המשמעותי ביותר בחיי מלכו, הקרב האחרון עם הפלשתים בהר הגלבוע (שם כח, 4- 5). אף בהמשך הקרב ועד לסיומו הטרגי לא מופיע אבנר בן-נר, שר הצבא, ולא כל בעל תפקיד אחר בצבא המקצועי של שאול (שם לא, 1- 6). גם מקינת דוד (שמ"ב א, 17- 27) נעדר אבנר בן-נר ומשמר המלך, שהיה מצופה מהם להילחם עד טיפת דמם האחרונה ולהגן על מלכם. בקינה מופיע משפט פתיחה מוזר: "וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר." (שמ"ב א, 18). ויש בו, אולי, כדי להעיד על רמתם הנמוכה של לוחמי יהודה בלחימה בקשתות, או שמא זהו ביטוי כולל לרמת הלחימה הירודה של הלוחמים. ומדוע ללמד רק את בני יהודה? שמא עריכה מאוחרת ? מניתוח "קינת דוד" ניתן להסיק שכלי נשק של בני ישראל היו קשתות (כנראה עם ראשי חצים מעץ), מגנים מעץ מצופים בעור ומרוחים בשמן וחרבות מנחושת או מברונזה 5.

מתיאור הקרב האחרון בגלבוע ומקינת דוד עולות השאלות הבאות:

מדוע לא הופיע שר-הצבא או משמר המלך להגן על חיי המלך שאול בקרב על חייו ? מדוע לא מוזכרות יחידות הצבא המקצועי ולחימתם ? מדוע יש ללמד את בני יהודה להילחם בקשתות ?

התייחסות למאמר "משפט המלך" (שמ"א ח), פרופ' שמריהו טלמון

אין חולק על כך ששאול המלך ניסה להקים לו צבא מקצועי, צבא קבע שיעמוד לרשותו בכל עת כפי שביקש העם משמואל "וְהָיִינוּ גַם-אֲנַחְנוּ, כְּכָל-הַגּוֹיִם; וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ, וְנִלְחַם אֶת-מִלְחֲמֹתֵנוּ." (שמ"א ח, 20) וכנאמר בחוק המלך וכפי המקובל באומות העולם. טענת טלמון לגבי הטקטיקה של "הצבת כוחות לוחמים מגובשים, במספרים גדולים יחסית, במעוזים מרכזיים, מהם אפשר להפנותם במהירות לכל פירצה שתיפרץ בקו הקדמי. בגייסות אלה ניתן לטפח שיטת לחימה אחידה וניתן לארגנם סביב סגל מפקדים קבוע. הם ישמשו גרעין הצבא העממי, בשעת הצורך, ויספקו לו את מפקדיו" נשמעת סבירה במבחן ניתוח השיקולים הצבאיים (מאזן הכוחות, כלי הנשק, הטקטיקה הצבאית והפריסה הגיאוגרפית). ואני אף מקבל אף את הניתוח ההיסטורי המקיף של טלמון במאמרו "תפיסת המדינה ורעיון המלוכה בתקופת המקרא 6" "משעלו על ארץ ישראל הפלישתים שבאו מהמערב, מבין גויי-הים, עם מלוכד בעל ציביליזציה חומרית גבוהה מזו של ישראל, שהיה בידם נשק של ברזל לעומת נשק הברונזה הרך יחסית שהיה בידי בני ישראל - התברר שכנגד אויב זה לא תעמוד השיטה הספוראדית של הנהגה בידי השופטים שנחה עליהם הרוח. מתוך נסיבות היסטוריות גרידא, בא העם ודורש מאת שמואל: "שימה לנו מלך לשופטנו" (שמואל א' ח, ה). וגם על המלך היה לנהל העם במלחמה: "ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (שם פס' כ)." בטקסט קיים מספר מועט של אזכורים המרמזים על האפשרות ששאול התכוון להקים צבא מקצועי, להלן הפירוט: שני אזכורים של שלושת אלפים חיילים, אזכור בודד של שר האלף, ושני אזכורים של אבנר בן-נר, שר הצבא, בכל המקרים הללו אין בצמוד אליהם תיאור של מילוי תפקיד צבאי כלשהו. לאור האמור לעיל, איני מוצא בכך תימוכין מוצק להוכחת טענתו.

טלמון טען אודות ההצטיידות בנשק חדיש "את החטיבות הללו יש לצייד בנשק חדיש ככל האפשר. דבר זה חשוב במיוחד בתקופה בה הושבתה חרושת הנשק הישראלית על ידי האויב הפלישתי: "וחרש לא ימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלישתים פן יעשו העברים חרב או חנית... והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול ואת יונתן ותמצא לשאול וליונתן בנו" (שם י"ג, יט, כב). איני מוצא לטענתו כל תימוכין בטקסט בכל תקופת מלכותו של שאול. אני סבור, שניתן לשער שאולי רמז העורך המקראי (המאוחר?) בהערתו "ללמד יהודה קשת" בקינת דוד, שיש לו תלונה על רמתם הירודה של לוחמי יהודה בירי בקשת, ואולי במיומנויות צבאיות נוספות 7.

טענתו של טלמון "מכאן ברור, שדברי שמואל המעידים על המלך, שיגייס את בני העם, ימנה מהם שרי אלפים ושרי מאות ויכין בעזרתם את כלי מלחמתו ולא יתפרשו על ידי העם בבחינת גזירה, אלא בבחינת מילוי של משאלות לבם" יכולה לבוא לידי ביטוי רק במקום אחד בטקסט, והיא העובדה שדוד התבקש ע"י ישי אביו להביא מנחת מזון (עשרת חריצי החלב) לשר האלף, כשדרש בשלומם של אחיו בשדה המערכה עם הפלישתים. ניתן לומר שהטענה נתמכת בצורה קלושה בטקסט ואין בכל הטקסט אזכורים של תפקוד צבאי של אותם שרי אלפים (שרי מאות ובעלי תפקידים אחרים לא נזכרו, פרט לאבנר בן-נר, שר הצבא).

אני מקבל את טענתו לגבי המנהיגות הראשונית ששאול המלך הפגין בקרב נגד בני-עמון "ושאול אינו מאכזבם. הוא מצליח לרכז מסביבו את צבא העם במלחמה נגד עמון (י"א) בשעה שחדלון כוחו של ישראל שנודע ברבים גורר אחריו זלזול וביטול כלאחר יד מצד אויביו (שם, ב-ג). ברם, אינו מסתפק בהתעוררות ספונטנית חד-פעמית. הוא אוסף אליו "כל גיבור ובן חיל" (י"ד, נב) ומארגן את צבאו על בסיס של קבע. שלושת אלפים מגויסים משמשים גרעין הצבא (כ"ג, ה; כ"ח, ד). הם מחולקים לשלוש חטיבות. אחת מהן, מעין עתודה, מוצבת בגבעת בנימין, מרכז השלטון, תחת פיקוד יונתן, יורש העצר. שנייה ממוקמת במכמש, כנראה בפיקוד אבנר) ושלישית בהר בית-אל בהנהגת שאול". אבל איני מקבל את טענתו לגבי פיקודו של אבנר על החטיבה המוצבת במכמש, משום שאין לה כל גיבוי בטקסט 8.

טלמון טען אודות ההתארגנות בשעת מלחמה "בשעת מלחמה מאוגדות היחידות בבית-אל ובמכמש, העומדות בקו החזית הראשון, לכוח אופרטיבי אחד בפיקוד המלך (י"ג, ב). הסדר זה יאפשר לשאול לסתום פירצה שתתהווה בחזית על ידי ריכוז כוחות מקסימלי במקום הסכנה, או לסגת, במקרה של צורך, אל מיתחם העתודה ולארגן משם מחדש את התקפתו. שיטה זו תוכיח עצמה בקרב הראשון נגד הפלישתים (י"ג-י"ד)". איני מקבל את טענתו זו, מהסיבה שבקרב הראשון של שאול המלך נגד הפלשתים, העם נזעק אמנם לקריאתו של שאול, אך בראות העם כוחם הרב של הפלשתים נפוץ העם מעל שאול ויתחבאו במערות ובסלעים ובבורות (שמ"א יג, 5- 8). היכן ארגון הכוחות בידי מפקדים ושר הצבא ? היכן ריכוז הכוחות במקום הסכנה ? היכן מתחם העתודה ? היכן ארגון הכח מחדש ? אין לכך תשובה.

מאוחר יותר אמנם מתברר שנותרו עם המלך שאול כשש מאות איש (שלמצער לא הוגדרו כלוחמים או בני חיל), ברי, שאין לראות בהם יחידת צבא מקצועי. פעולת הגרילה האמיצה של יונתן בן-שאול כנגד מוצב הפלשתים במעבר מכמש מתוארת כפעולה יחידנית, לא מתוכננת, על דעת עצמו, וללא ידיעת אביו המלך או איש מישראל 9. אי לכך יש לראותה כעדות מסייעת לעובדת המחסור בארגון צבאי מסודר והיעדר הנהגה צבאית מסודרת של שר הצבא, אבנר בן-נר. אלכסנדר רופא במאמרו "חוקי מלחמה" מציג במפורש את הצורך להציג בתקופה מאוחרת את חוקי המלחמה, כמעין קובץ תקנות לגיוס רוב רובו של צבא העם (בדומה לכוח המילואים, בימינו), שהיה מרבית הצבא. במקביל היו יחידות צבא מקצועי, שהיו מורכבות בעיקרן מזרים (חיתיים, כיתיים, אדומים ועוד) בפיקוד מפקדים מיהודה או מישראל 10.

סיכום

אני מסכים עם טענתו הבסיסית של טלמון, ששאול המלך התכוון להקים צבא מקצועי, אבל בבחינה מדוקדקת של כלל האירועים והמהלכים הצבאיים בכל מהלך מלכותו של שאול (שמ"א פרקים י- לא) מתברר שקיימים מספר מועט של אזכורים המרמזים על האפשרות ששאול אכן הקים צבא מקצועי 11. פרט לאזכורים הנ"ל אין ציון של תפקוד צבאי, הצטיידות בנשק, אימון, פיקוד והובלת כוח צבאי בקרב או פעולות צבאיות אחרות. מאידך רבים האזכורים על נערי המלך, מלאכים, דואג האדומי המשמשים את המלך בפעולותיו המלחמתיות השונות, למשל: בהקשר למרדף אחר דוד או להריגת אחימלך הכוהן וביתו. חוסר התפקוד של המערך הצבאי בלט בכל האירועים הצבאיים הרבים השזורים בעלילה, ובמיוחד בלטו בהיעדרם משמר המלך ויחידות הצבא המקצועי ואבנר בן-נר, שר הצבא, בקרב האחרון של המלך שאול, הקרב על חייו.

שאול המלך מוצג כבעל אופי הפכפך (לעתים רחמן ולעתים אכזר) 12, איש ארגון חלש ומפקד חלש, שנכשל בבניית צבא מקצועי, לכן נעזר בעבדיו הסובבים אותו ובבעל תפקיד משני, דואג האדומי, כדי לבצע את משימותיו הצבאיות. וזהו המאפיין המוביל בכל סיפור חייו, חולשה לנוכח חייליו ואלוהיו, פרט לסיפור של מלחמתו הראשונה בבני עמון 13.

המסקנה שאליה הגעתי מניתוח המאמר של טלמון ושל הטקסט המקראי היא, ששאול המלך אולי התכוון להקים צבא מקצועי, אך ברור הוא ששר הצבא, אבנר בן-נר לא תפקד בפועל, כמו גם כל המערך הצבאי המקצועי. מערך, שספק אם הוקם במלואו, ובאם הוקם נותר כהחלטה בעלמא, "על הנייר" בלבד 14. ועדיין שרירה וקיימת השאלה הקלאסית בחקר המקרא: האם זו היתה המציאות בפועל ? או שמא היתה זו מציאות מגמתית של עורך מאוחר.

מקורות

  1. משפט המלך (שמואל א', פרק ח), בתוך: המלוכה הישראלית בראשיתה, שמריהו טלמון, מרכז זלמן שז"ר, 1975 באתר מקראנט : http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13041&author=1378
  2. תפיסת המדינה ורעיון המלוכה בתקופת המקרא, בתוך: המלוכה הישראלית בראשיתה, שמריהו טלמון, מרכז זלמן שז"ר, 1975 באתר דעת : http://www.daat.ac.il/DAAT/history/hevra/tfisat-2.htm
  3. חוקי מלחמה, בתוך : מבוא לספר דברים, אלכסנדר רופא, אקדמון, תשמ"ח באתר מקראנט: http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13506&source=699
  4. הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, ויליאם פוקסוול אולברייט, בתרגום: אהרון אמיר, עם עובד, תל אביב, תשי"א

הערות שוליים:

  1. שמריהו טלמון, "משפט המלך" (שמואל א', פרק ח), בתוך: המלוכה הישראלית בראשיתה. קישור למאמר באתר מקראנט : http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=13041&author=1378
  2. החרב הנפוצה בידי לוחמי ישראל היתה עשויה מנחושת או מברונזה, מעוקלת בעלת צורת חרמש ומושחזת בדרך כלל בחלקה החיצוני, מבנה זה נועד להעניק חוזק למתכת הרכה. (חרב חרמש כנענית, שאומצה מאוחר יותר בידי מצרים (ח'ופש) והגיעה לשיאה בתקופת הממלכה החדשה). החסרון העיקרי שלה היה שהשימוש בה חייב תנועה רחבה בהתקפה (הנפה והורדה) בניגוד לתנועת הדקירה של החרב מברזל, שאפשרה גם תנועה קדימה (ללא צורך בהנפה) שהיא תנועה קצרה, מהירה וקטלנית יותר. הערה: מרבית האזכורים במקרא של הביטוי להכות "לפי-חרב" מתחילים מבראשית (אונס דינה) ומתרבים בספרים יהושע (13) ושופטים (8), שמ"א (2) "וַיִּתְפֹּשׂ אֶת-אֲגַג מֶלֶךְ-עֲמָלֵק, חָי; וְאֶת-כָּל-הָעָם, הֶחֱרִים לְפִי-חָרֶב" (שמ"א, טו, 8). שמ"ב (1) הם נפסקים בשמ"ב (מלכות דוד) פרט לאזכור אחד במל"ב, אחד בירמ' ושני אזכורים באיוב. עובדה סטטיסטית זו מתאימה גם לעדויות ארכיאולוגיות של כניסה מלאה של ישראל לעידן הברזל בתקופת מלכות דוד והורדת ההגמוניה הפלשתית (הארכיאולוגיה של ארץ ישראל, אולברייט).
  3. 'קרב ביניים'- שיטה שהיתה נהוגה בעת העתיקה ובה איש הביניים הציע לאויביו 'קרב ביניים' – קרב בין שני אנשים, נציגים של שני המחנות, והמנצח בקרב מביא את הניצחון לעמו. קרב דומה של נציגים היה גם בסיפור הבריכה הגדולה שבגבעון, בו לחמו שנים-עשר נערים מצד איש בושת בן-שאול (בפיקודו של אבנר בן-נר) ומצד דוד המלך (בפיקודו של יואב בן-צרויה), כדי להביא ניצחון למחנה שלהם (שמ"ב, ב' 15-12).
  4. "יִּקְרָא דָוִד אֶל-הָעָם, וְאֶל-אַבְנֵר בֶּן-נֵר לֵאמֹר, הֲלוֹא תַעֲנֶה, אַבְנֵר; וַיַּעַן אַבְנֵר וַיֹּאמֶר, מִי אַתָּה קָרָאתָ אֶל-הַמֶּלֶךְ : וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אַבְנֵר הֲלוֹא-אִישׁ אַתָּה, וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל, וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶל-אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ: כִּי-בָא אַחַד הָעָם, לְהַשְׁחִית אֶת-הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ: לֹא-טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ--חַי-יְהוָה כִּי בְנֵי-מָוֶת אַתֶּם, אֲשֶׁר לֹא-שְׁמַרְתֶּם עַל-אֲדֹנֵיכֶם עַל-מְשִׁיחַ יְהוָה; וְעַתָּה רְאֵה, אֵי-חֲנִית הַמֶּלֶךְ וְאֶת-צַפַּחַת הַמַּיִם--אֲשֶׁר מְרַאֲשֹׁתָו" (שמ"א כו, 14- 16).
  5. "... כִּי שָׁם נִגְעַל מָגֵן גִּבּוֹרִים מָגֵן שָׁאוּל בְּלִי מָשִׁיחַ בַּשָּׁמֶן : מִדַּם חֲלָלִים מֵחֵלֶב גִּבּוֹרִים קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר וְחֶרֶב שָׁאוּל לֹא תָשׁוּב רֵיקָם :" (שמ"ב א, 21- 22).
  6. מתוך המאמר תפיסת המדינה ורעיון המלוכה בתקופת המקרא, שמריהו טלמון.
  7. "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת-הַקִּינָה הַזֹּאת עַל-שָׁאוּל וְעַל-יְהוֹנָתָן בְּנוֹ : וַיֹּאמֶר לְלַמֵּד בְּנֵי-יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל-סֵפֶר הַיָּשָׁר" (שמ"ב א, 17- 18).
  8. אמנם טלמון מסייג דבריו "הערה 30: אין המקרא מפרש בעניין זה, אך הוא נלמד מהמשך הסיפור (י"ד, 50)" אבל אין בכך כדי לקבל את טענתו הבסיסית אודות תפקודו של שר הצבא, משום שהוא נעדר מכלל הפעולות הצבאיות הפרושות לאורך תקופת מלכותו של שאול המלך, פרט לאירוע גניבת החנית וצפחת המים (שמ"א כו) ואף במקרה זה התגלה כרשלן בשמירה על חיי המלך " וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אַבְנֵר הֲלוֹא-אִישׁ אַתָּה וּמִי כָמוֹךָ בְּיִשְׂרָאֵל וְלָמָּה לֹא שָׁמַרְתָּ אֶל-אֲדֹנֶיךָ הַמֶּלֶךְ כִּי-בָא אַחַד הָעָם לְהַשְׁחִית אֶת-הַמֶּלֶךְ אֲדֹנֶיךָ : לֹא-טוֹב הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ חַי-יְהוָה כִּי בְנֵי-מָוֶת אַתֶּם אֲשֶׁר לֹא-שְׁמַרְתֶּם עַל-אֲדֹנֵיכֶם עַל-מְשִׁיחַ יְהוָה :" (שמ"א כו, 15- 16).
  9. "וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל-מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז; וּלְאָבִיו, לֹא הִגִּיד : וְשָׁאוּל, יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה, תַּחַת הָרִמּוֹן, אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן; וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ, כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ : וַאֲחִיָּה בֶן-אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן-פִּינְחָס בֶּן-עֵלִי כֹּהֵן יְהוָה, בְּשִׁלוֹ--נֹשֵׂא אֵפוֹד; וְהָעָם לֹא יָדַע, כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן." (שמ"א יד, 1- 3).
  10. רופא, חוקי מלחמה : דמות הצבא המצטיירת בחוקי המלחמה היא אחת: אין זה צבא מקצועי, של שכירים ישראלים, וכל שכן זרים, אלא צבא אזרחים הנקראים לדגל בשעת חירום. כבר סדרת החוקים המקורית מלמדת זאת; האיש הנפטר לביתו משום שנשא אישה חדשה (כד, ה) אינו חייל מקצועי, שנחל את אומנותו מאביו, או גודל עליה בפקודת המלך, אלא אזרח סתם, הנלקח מביתו ומחייו הרגילים לשירות זר ומרוחק. נאומי השוטרים ברובד סד"ש (כ, ה-ח) מופנים אף הם בוודאי אל סוג זה של חיילים; הן את החייל המקצועי, המקבל את שכרו כל ימיו בציפייה ליום מלחמה לא ייתכן לפטור בגלל צורכי ביתו ואף לא בגלל מורך לב פתאומי. אף דברי העידוד שבראש הקובץ הנוכחי (כ, א), המהדהדים שוב ברובד סד"כ (כ, ב-ד) מביעים אמונה באל מושיע ותודעה היסטורית לאומית היפות לכל העם ולא למעמד אנשי צבא מקצועיים. גם החשש מפני סוס ורכב הוא טבעי לצבא-רגלים עממי שאינו מאומן בכלים יקרים כגון אלה או באמצעי-נגד הולמים. מסתבר שחיל-רגלים עממי שאינו מאומן בכלים יקרים כגון אלה או באמצעי-נגד הולמים. מסתבר שחיל-רגלים עממי, שגויס מקרב האזרחים, ברובם איכרים ורועים, היה חוט השדרה של צבא יהודה במשך רוב תקופת המלוכה. בצבא זה מדברים החוקים שלפנינו. כמובן שאין בכך כדי לשלול קיום יחידות מעולות של רכב (ראה למשל מיכה א, יג) או של שכירים, מהם גם כיתיים. יחידות יקרות כאלה הוקמו ככל שהשיגה ידם של מלכי יהודה.
  11. להלן הפירוט: שני אזכורים של שלושת אלפים חיילים, אזכור בודד של שר האלף, ושני אזכורים של אבנר בן-נר, שר הצבא ורק באחד מהם הוא מתפקד כאחראי על שמירת חיי המלך וגם בזה הוא נכשל (שמ"א כו, 14- 16) .
  12. "יהושע בן לוי אמר: "כל שהוא רחמן על אכזרים לסוף נעשה אכזר על רחמנים" (ילקוט שמעוני, פרק טו).
  13. לדוגמה: א. הכניעה של שאול ללחץ העם בקרב נגד עמלק לקחת שלל, אחר כך 'האכילה על הדם' בניגוד למצוות התורה. ב. הסירוב של עבדיו להרוג את אחימלך הכהן ובני ביתו. וישנן עוד למכביר.
  14. בדומה לפקודתו להשמיד את האובות ואת הידעונים, שלא בוצעה במלואה, עובדה שלא הפריעה לו להשתמש בשירותיה של בעלת האוב "וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ: ... "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ" (שמ"א כח, 3, 7).
ביבליוגרפיה:
כותר: הצבא המקצועי של שאול (שמ"א י- לא), תגובה למאמר "משפט המלך" (שמואל א', פרק ח), פרופ' שמריהו טלמון
מחבר: צ׳אושו, שמואל
שם  הפרסום מקורי: הצבא המקצועי של שאול (שמ"א י- לא), תגובה למאמר "משפט המלך" (שמואל א', פרק ח), פרופ' שמריהו טלמון
מחבר: צ׳אושו, שמואל
בעלי זכויות : צ'אושו, שמואל
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית