הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > עולם המקרא > ראליה מקראיתעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > מבוא למקרא


תקציר
המאמר מציג תיאורים של מאבק על הבכורה במזרח הקדום ובמקרא. ישנו דמיון בין סיפורי המקרא לאירועים משפטיים שהתרחשו במזרח בקדום, בייחוד בעניין החוק לפיו הבכור מקבל "פי שניים" בירושה מאחיו הצעירים .



הבכור במקרא ובמזרח הקדום
מחברת: נילי סמט


אַדַד-שוּמוּ-אֶרֶש, תושב ממלכת אשור בשלהי האלף השני לפני הספירה, הסתכסך עם שני אחיו הצעירים ממנו. אביהם של שלושת הבנים נפטר, ונתגלעה ביניהם מחלוקת על הירושה. איננו יודעים את פרטיו המדוייקים של הסכסוך, ומה היו טענות הצדדים. ואולם ידוע לנו כי כדי ליישב את הסכסוך נתמנה פקיד-בורר. הבורר פעל בדיוק על פי ספר החוקים המוכר לנו מאותה תקופה: הוא חילק את רכושו של האב לארבעה חלקים, וקבע כי אַדַד-שוּמוּ-אֶרֶש, הבכור, יקבל שניים מהם, ואילו כל אחד משני האחים האחרים יקבל רק חלק אחד.

נַבּוּ-זֵר-כִּיתִי-לִישִיר, תושב בבל בן המאה השביעית לפני הספירה, נשא במזל-טוב אשה בשם אֶסַגִילָה-בַּנתַ. לאחר הנישואין הוא ציפה לחבוק בן זכר. אולם תוחלתו נכזבה: אשתו לא ילדה לו בנים. לאחר זמן החליט לשאת אישה שניה. בשנת 642 לפני הספירה הוא פנה לאביה של אישה בשם כֻּלָה וביקש את ידה של בתו. האב נעתר, והשניים ערכו חוזה נישואין. ואולם, בחוזה נכלל תנאי מפורש המגביל את זכויותיה של הכלה החדשה: "והיה ואֶסַגִילָה-בַּנתַ, אשתו הראשונה, תלד בן, יינתנו לו שני שלישים מן הרכוש (בירושה). אם כֻּלָה תלד בן, יינתן לו שליש מן הרכוש". זכויותיה של אֶסַגִילָה-בַּנתַ, האישה הראשונה, נשמרו בחוזה בקפדנות: אם תצליח בסופו של דבר להתעבר וללדת בן, יזכה בן זה למעמד של בכור ויקבל חלק כפול בירושה מזה של אחיו, בנה העתידי של כֻּלָה.

מקרה הפוך התרחש כאלף שנה לפני כן, בעיר החורית נוּזִי שבצפון מסופוטמיה. זיגי, תושב העיר, החליט לשאת אישה שניה. הכלה המיועדת, שוּוַרְחֶפָּה, נתברכה בייחוס מעולה: היא התייחסה על בית המלוכה. לא ייפלא אפוא, כי חוזה הנישואין מבטיח לה זכויות מפליגות. בין השאר מתחייב זיגי כי: "אם שוּוַרְחֶפָּה תלד בנים, בנה הבכור של שוּוַרְחֶפָּה כבני בכורי יהיה. כאשר יקח את חלקו בירושה, שני חלקים ייקח. שאר בניה של שוּוַרְחֶפָּה, עם שאר בניו של זיגי, ינחלו חלק (אחד)". בכוונתו של זיגי לנשל אפוא את בנו בכורו הנוכחי מבכורתו, ותחת זאת להעניק את משפט הבכורה לבנה הראשון של אשתו החדשה. כראוי למעמדו, יינתנו לבכור זה שני חלקים מן הירושה.

אדד-שומו-אֶרֶש האשורי, נַבּוּ-זֵר-כִּיתִי-לִישִיר הבבלי וזיגי החורי וודאי לא שיערו בנפשם כי סיפורם האישי, והמסמכים המשפטיים שתיעדו אותו, יעוררו עניין מיוחד מאות רבות של שנים אחרי שתרבותם נעלמה ונשכחה. ואולם שלושת המסמכים הללו, הכתובים בכתב יתדות על לוחות חומר, הם בעלי ערך רב להבנת רקעו התרבותי של דין ירושת בכור במקרא, המורה כך:

כִּי-תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ-לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת-בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר-יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה (דברים כא, טו-יז).

כדרכם של רבים מחוקי המקרא, הדין היסודי של משפט הבכורה נזכר כאן אגב מקרה ספציפי. הכתוב מתאר מערכת יחסים סבוכה במשפחה ביגמית, בה הבן הבכור נולד לאשה השנואה. אבי המשפחה מוזהר לבל ינשל את הבכור מחלקו הראוי לו, ויעדיף במקומו את בן האהובה. החלק המגיע לבכור על פי דין מכונה כאן "פי שניים", כלומר: חלק כפול מחלקם של שאר האחים. והנה, בתעודות המסופוטמיות שראינו, ובעוד רבות אחרות כמותן, משתקף אותו מנהג בדיוק. ניתן להסיק שדין "פי שניים" לא היה מיוחד לישראל; היה זה נוהג מקובל ברחבי המזרח הקדום בתקופות שונות ובאזורים שונים, ואפשר לראות בו מורשת כלל-שמית מבוססת.

ואולם הדמיון למסמכים המסופוטמיים אינו מסתיים כאן. שני המקרים האחרונים מתארים מתחים פנים-משפחתיים דומים למדי לאלה של הדין שבספר דברים, הסובבים סביב השאלה מי זכאי לקבל פי שניים: בכור האשה הראשונה או שמא בכורה של השניה? המחוקק המקראי משקיע מאמץ רטורי ניכר להזהיר כנגד נישול הבכור הביולוגי מבכורתו: בתחילה על דרך השלילה, "לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת-בֶּן-הָאֲהוּבָה עַל-פְּנֵי בֶן-הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר", אחר כך על דרך החיוב, "כִּי אֶת-הַבְּכֹר בֶּן-הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר" והפירוט "לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר-יִמָּצֵא לוֹ", ולבסוף באמצעות נימוק, "כִּי-הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה". אפשר לשער, כי הדגשה יתרה זו על החובה לקיים את הדין מכוונת כנגד מציאות קיימת שהמחוקק מבקש לשנותה. כמו זיגי מנוזי, ייתכן כי גם בישראל היו אבות אשר העדיפו אישה אחת על פני רעותה, ונהגו היתר לעצמם להעביר את זכויות הבכורה לבנה של האישה המועדפת. אב אחד כזה אכן מוכר לנו מספר בראשית: יעקב מעדיף את יוסף, בכור אשתו האהובה, על פני בני לאה, ודווקא לו הוא מעניק לו שני חלקים בנחלת הארץ, הניתנים למנשה ולאפרים בניו (בראשית מח,ה; מח,כב). כנגד מציאות כזאת מבקש ספר דברים להבטיח את זכויותיו המסורתיות של הבכור הביולוגי, ולשלול מן האב את האפשרות להעניק מעמד בכורה כראות עיניו.

לצד המנהג להעניק לבכור "פי שניים" מתועדות במזרח הקדום גם מסורות אחרות. במקומות מסויימים נהגו לתת לבכור חלק הגדול בעשרה אחוזים מחלקם של אחיו, או מתנה מיוחדת שאין לה שיעור קבוע בנוסף על חלקו. לעתים איפשרו לבכור לבחור ראשון את החלק המועדף עליו מאחוזת האב. מתועדים גם מקרים בהם הבנים נוחלים בשווה, אך הם נראים כיוצאי דופן ומעטים ביחס. ככלל, הבכור במזרח הקדום, כמו במקרא, נהנה מזכויות יתר בירושה.

עדיפותו של הבכור איננה מתבטאת בחוק בלבד: היא משתקפת גם בלשון הדימויים המקראית, המשתמשת לעתים במונח 'בכור' לציון העדפה וחיבה יתרה. כך מבטיח ה' לדוד, המלך האהוב עליו, "אַף אָנִי בְּכוֹר אֶתְּנֵהוּ עֶלְיוֹן לְמַלְכֵי אָרֶץ" (תהלים פט,כח), והנביא מתאר את יחסי האהבה בין ה' לעמו במילים " כִּי הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל לְאָב וְאֶפְרַיִם בְּכֹרִי הוּא" (ירמיהו ל,ח). במזמורים ממסופוטמיה, אלים ומלכים מעוטרים בתואר "בכור" כראיה למעמדם הרם. מעלתה היתרה של הבכורה היא אפוא מוסכמה תרבותית יסודית, המשותפת לישראל ולעמים שסביבו בתקופת המקרא.

על רקע העדפה ברורה זו, מקומו של הבכור בסיפור המקראי מפליא. רבים מסיפורי הראשית במקרא סובבים סביב מעמדו של הבכור. זוגות-זוגות של בכור וצעיר מעצבים את תולדות האנושות מראשיתה, ואחר כך את תולדות האומה: קין והבל מתחרים על קבלת קרבנם על ידי ה'; ישמעאל ויצחק ‒ על ירושת אברהם. עשיו ויעקב נאבקים על הבכורה ועל ברכות יצחק; לאה ורחל ‒ על ליבו של יעקב. ראובן, יהודה ויוסף מתמודדים על הכרתו ואהבתו של אביהם; מנשה ואפריים ‒ על יד ימינו; פרץ וזרח ‒ על הבכורה כפשוטה. והנה, בניגוד בולט למדיניות העדפת הבכור, במקרים אלה דווקא הצעיר הוא הנבחר: הבל מועדף על פני קין, יצחק נבחר על פני ישמעאל, יעקב מקבל את הברכה שנועדה לעשיו, אפרים מושם לפני מנשה, ופרץ זוכה להיות אבי בית דוד. גם רחל הצעירה ויוסף בנה מועדפים ונאהבים על ידי יעקב, אותו יעקב שבהזדמנות אחרת מדיח את ראובן בכורו ממעמדו (דברי הימים א ה,א-ב). העדפת הבן הצעיר באה לביטוי גם בבחירתם של מנהיגי האומה החשובים ביותר: משה שני לאהרן, ודוד הוא צעיר בניו של ישי. בהמשך ההיסטוריה של בית דוד, תופעה זו חוזרת על עצמה לא פעם (דברי הימים ב יא,כב). הד נוסף לרעיון זה נמצא אולי בסוגית משרתי המשכן: בתחילה יועדו הבכורות לתפקיד זה, אך בהמשך הם הוחלפו בבני שבט לוי.

העדפת הצעיר על פני הבכור היא אפוא מוטיב ספרותי ורעיוני מרכזי במקרא, והיא מתבלטת בייחודה על רקע הנוהג המקובל בעולם של תקופת המקרא להעניק זכויות יתר לבכור. מוטיב זה ריתק פרשנים וחוקרים שביקשו למצוא לו פשר. מדוע דוחה המקרא את הבכור ובוחר דווקא בצעיר? מה מגמתו של רעיון מהפכני זה?

כמה מן החוקרים ביקשו לראות כאן עקבות למסורת משפטית עתיקה שהיוותה אלטרנטיבה ל"משפט הבכורה" המקובל. בהיסטוריה של המשפט העולמי, לצד 'משפט הבכורה' (בלועזית: פרימוגניטורה), מוכרת גם שיטה הפוכה, שניתן לכנותה 'משפט הצעירה' (אולטימוגניטורה). בשיטת ירושה זו, מועדף צעיר הבנים על פני שאר אחיו, והוא מקבל זכויות יתר בירושה, ולפעמים אף יורש פי שניים. 'משפט הצעירה' מתבסס כנראה על ההנחה שבניגוד לאחיו הגדולים, צעיר הבנים לא יעזוב את הבית אלא יישאר לסעוד את ההורים בזקנותם, ולפיכך מגיע לו חלק גדול יותר בירושה. שיטה זו היתה בשימוש נרחב באירופה של ימי הביניים והיא מתועדת גם במזרח הרחוק. לפי הסבר זה, בישראל שימשו שתי מסורות ירושה מנוגדות זו לצד זו, או אולי זו אחר זו: משפט הבכורה, המשתקף בחוק המקראי ובמידה רבה גם בפרזיולוגיה המקראית המקובלת, ומשפט הצעירה, ששרידיו נותרו בסיפור המקראי, במיוחד בספר בראשית. ואולם קשה לקבל הסבר זה. מן הסיפורים המתארים את בחירת הצעיר ברור, כי הוא לא נבחר משום שאינו בכור, אלא למרות זאת. הדבר בולט במיוחד בסיפורם של עשיו יעקב, שם הבכורה והזכויות הכרוכות בה היא, עבור יעקב, משאת נפש שראוי לשלם תמורתה מחיר כבד.

לפי ספקולציה אחרת, ביקורתית באופיה, העדפת הצעיר מקורה בהיסטוריה המשפחתית של דוד המלך. הצעה זו מניחה, כי הסופרים המקראיים עיצבו את דמויותיהם של אבות האומה בצלמו ובדמותו של דוד ההיסטורי, שהיה הצעיר בבית אביו, כחלק מן ההערצה לדמותו האידאלית של מלך זה, אבי השושלת החשובה ביותר בתולדות ישראל.

ואולם, העדפת הצעיר איננה נמסרת על ידי המקרא כדיווח עובדתי יבש; היא מופיעה כמוטיב ספרותי-אמנותי מרכזי, המעצב את מערכות היחסים בספר בראשית ואת רעיונותיו. לפיכך, נדמה כי את התשובה לשאלת מגמתה של העדפת הצעיר במקרא יש לחפש במישור האידאולוגי ולא ההיסטורי; במקום לשאול אילו נסיבות אפשריות הולידו את העדפת הצעיר, מוטב לשאול מה הוא המסר שלה.

כיוון זה עשוי להניב פתרון חדש, לפיו העדפת הצעיר נושאת מסר באשר ליחס שבין בכורה ובחירה. עדיפותו של הבכור נקבעת מראש ונובעת באופן אוטומאטי ממקומו במשפחה. לעומת זאת, בחירתו של הצעיר לעולם איננה מובטחת, ולפיכך היא תלויה במעשיו ובמאמציו להוכיח עצמו כראוי לבחירה זו. אפשר אם כן להציע, כי המקרא משתמש במוטב העדפת הצעיר כדי להעלות על נס עקרון מקראי חשוב, לפיו הבחירה תלויה בהתנהגותו של הנבחר. עיקרון זה הוא אחד מרעיונות היסוד של נביאי ישראל, שהתפלמסו שוב ושוב עם תפיסות דטרמיניסטיות שגרסו כי הבחירה בישראל כעם ה' היא מובטחת ובלתי תלויה, ולפיכך המקדש יעמוד על תילו לנצח והעם לא יגלה מאדמתו לעולם. כנגד השקפה זו, הנביאים חזרו והדגישו כי בחירת ישראל תלויה במעשיו הן בתחום המוסרי הן בתחום הדתי, ואיננה אוטומאטית. כך, אל מול הכתוב בספר שמות "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד,כב), הנביא עמוס טוען: "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (עמוס ט,ז). הנביא מתקומם כנגד הנסיון להסתמך על טענת הבכורה של ישראל כדי לזנוח את חובותיו המוסריים, וטוען כי אין הם עדיפים על כל עם אחר. העדפתו השיטתית של צעיר הבנים בסיפורי המקרא משרתת מגמה דומה, לא באמצעות נאום הטפה נבואי, אלא באמצעות שימוש סמלי בדמויותיהם של אבות האומה ומנהיגיה.

אם נבחן הסבר זה לתופעת העדפת הצעיר לאור סיפורי המקרא, נראה כי גם הוא איננו מושלם. לצד סיפורים המתארים מאמץ מיוחד של הצעיר להיות ראוי לבכורה, כסיפורו של יעקב, ישנם סיפורים לא מעטים בהם הצעיר הוא פסיבי, או שאין הוא משקיע מאמץ מיוחד להיות זכאי למעמד זה. גם הצעתנו האחרונה איננה חפה אפוא מבעיות; שאלת מגמתה של העדפת הצעיר במקרא נותרת בגדר חידה שטרם באה על פתרונה המלא.

לקריאה נוספת:

E.W. Davies, “The Inheritance of the Firstborne in Israel and in the Ancient Near East”, Journal of Semitic Studies 38 (1993), 175-191.

R. Syrén, The Forsaken First-Born: a Study of a Recurrent Motif in the Patriarchal Narrative, Sheffield 1993.

F.E. Greenspahn, When Brothers Dwell Together: The Preeminence of Younger Siblings in the Hebrew Bible. New York 1994.

ביבליוגרפיה:
כותר: הבכור במקרא ובמזרח הקדום
מחברת: סמט, נילי
שם  הפרסום מקורי: הבכור במקרא ובמזרח הקדום
בעלי זכויות : סמט, נילי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית