עמוד הבית > מדעי החברה > חינוךעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > רווחה, חינוך ובריאות
מקסם


תקציר
מערכת החינוך בישראל בשנות השבעים; יחסי הגומלין בין מערכת החינוך והחברה הישראלית בשנות ה-60 וה-70 לאור אירועי התקופה (הרפורמה בחינוך של 68', מהפך פוליטי ומלחמות).



מערכת החינוך בישראל : שנות השבעים
מחבר: פרופ' יצחק קשתי


רובו של המאמץ שהושקע באינטגרציה בחינוך העל-יסודי בשנות ה-60 וה-70, התגלם בעלייה בהשתתפות בחינוך; קבוצות גיל רחבות נרתמו לאורך זמן למאמץ יומיומי של שהייה בבית-הספר. מצב דברים זה הבטיח החל משנות ה-70, שבית-הספר העל-יסודי הישראלי יהפוך לחלק בלתי נפרד מעולמם של כלל הילדים והנוער ממוצא מזרחי. זה הוכלל בביוגרפיה האישית שלהם, בדומה לחבריהם הוותיקים, אף שלעתים ההתנסות בבית-הספר לוותה בתחושה של שונות בשל פילוג או אפליה (ראה קשתי ושגיא, 1991).

שלהי שנות ה-60 וראשית שנות ה-70 הטמיעו בגאווה את תוצאותיה של מלחמת ששת הימים. אך מלחמת יום הכיפורים הביאה למהפך בפוליטיקה. ניצחון האופוזיציה בבחירות 1977 אמנם לא היה צפוי, אך אחר מעשה נתקבל כסביר למדי (ראה פלק, 1988, וכן פרס, 1987).

השלטון החדש הבטיח להיות לאומי, וקיים זאת על-פי דרכו המכלילה: מן הדיבור הציבורי הושמטה ההתייחסות העדתית או הסוציולוגית. במקביל החל תהליך נראה לעין של מינויים פוליטיים מקרב ציבורים ממוצא מזרחי. לראשונה נפרסו ברבים ביוגרפיות של אישים, שלא עברו בתחנות המעבר והחניכה השגורות של איש הציבור הישראלי המצוי. מגילות ההסמכה החדשות גילו שנושאיהן נולדו במרוקו או בעיראק, ורובם למדו בבתי-ספר ישראליים מקומיים. הם שירתו בצבא ולא פיקדו עליו, ודבריהם נשמעו כקולו של נוכח, ולא של מי שמדבר בשמו. הלשון העבירה לא רק מסר פוליטי או תכנית פעולה ממשלתית, אלא הציגה ברבים זהות חדשה. "הזהות ההיסטורית, התרבותית והאישית לא רק מעוצבת באמצעות הלשון", טוען Chambers (1994), "אלא באורח משמעותי יותר מבוצעת על-ידה" (עמ' 130).

במישור אחר, הדידקטיות הלאומנית והמדיניות המבוצעת של הממשל הובילו לנישול קבוצות מן המעמד הבינוני מלאומיותן. הנסיגה של קבוצות אלה מפני התרבות והמגמות של השלטון החדש אמנם הפשירה במקצת אחרי עשיית השלום עם מצרים, אולם תחושה של קונפליקט הייתה בלתי נמנעת. הן משום נישול המרכז המסורתי מפרספקטיבות ומעמדות של שותפות, והן משום מוכנות חלקית בלבד של אנשי קבוצות המרכז לקבל את האידיאולוגיה הקשיחה ואת מעשיו הפוליטיים של המחנה הלאומי. מהלכים אלה מיקמו רבים מקבוצות המרכז של המעמד הבינוני במעין גולה פנימית.

תנועת ההסתגרות של בני קבוצות המרכז והפניית המבט אל דגמים של תרבויות-חוץ העמיקו את החיץ בינם לבין השלטון וזיקותיו הסמליות. טווח קצר של זמן התברר, שאף המזרחים נמצאו נסחפים אל מחוץ לגבולותיה של סביבת תרבותם החדשה. יתכן שההתעלמות מן המזרחים התעצמה משום שאלה נתפשו כשייכים פוליטית לימין. אם השלטון החדש חתר (לפחות בחצי דרכו) להכליל ולתכלל את ה"מזרחי" במין קהילה לאומית חובקת כול, כנראה מדומיינת בעיקרה, הרי קהילות מן המעמד הבינוני האשכנזי, על דרך ההיפוך, ביקשו עתה לפרוק עצמן הן מן הפטרונז' (למשל החינוכי) והן משותפות עם המזרחים. בטווח הארוך, גם מפלגת השלטון אכזבה את המזרחים. ההתנחלות בשטחים שאמורה הייתה לשמש גם כפתרון למצוקה כלכלית לא מימשה את הציפיות. במקביל, מאבקים פנימיים דחקו אותם לתת-מסגרת עדתית של מיעוט. האמנציפציה המובטחת של מזרחים לא מומשה. מסתבר, ששתי התנועות החברתיות הבולטות של הציונות, "לאומית-ליברלית" מצד אחד, וה"לאומית-חברתית" מן הצד האחר הפנו (שוב) עורף למזרחים (ראה יער, 1987; סבירסקי, 1988; שביט, 1990).

שינויים פוליטיים, תרבותיים וחברתיים כה מרחיקי לכת לא יכלו שלא להיספג בבתי-הספר. הצבר השינויים בחינוך הממלכתי-דתי היה ניכר: נוספו שעות הוראה בלימודי הקודש, גברה הנטייה להפריד בין בנים לבנות גם בבית-הספר היסודי, הוחמרו נוהגי הלבוש, ובוטל המגע בין מוסדות חינוך דתיים לכלליים. במקביל לשינויים אלה החל מעמיק הניתוב הדיפרנציאלי של תלמידים בחינוך העל-יסודי על רקע עדתי (ראה שמידע וכהן, 1993). מהלכים אלה לא היו מנותקים מנטייה כללית להקצנה במישורי הדת והלאומיות. השינויים שחלו בבתי-הספר הממלכתיים נשאו גם כן חותם של מכוונות דתית ולאומית; הופקו חומרי לימוד חדשים על תפילה, על חגי ישראל ועל השואה, ובכולם הובלט קו מסורתי ואתנוצנטרי מודגש (ראה מלר, 1987; מנדלר, 1992).

הצעדים האחרונים עוררו הסתייגות וביקורת רבה בקרב קבוצות רחבות של הורים. תחושה עמוקה של כפייה דתית, שלא ניתן להיחלץ ממנה, חברה אל רגש של אפליה וקיפוח; בעוד בחינוך הדתי (על פלגיו השונים) הכיתות אוכלסו בדלילות יחסית ובהרכב הנוטה להומוגני, הרי בחינוך הממלכתי - בעיקר בערים הגדולות - הכיתות פעלו בתקן מלא, ולרוב בהרכב הטרוגני. טענות אלה לא זכו למענה ממשלתי. תקציבי החינוך הלכו והצטמקו, על-כן פתרונות כלליים היו מחוץ להישג-יד (ראה שנתון הממשלה התשמ"ט).

דרכי מילוט מתודעה יהודית יתרה, ובעיקר ממהומת-הכרך של בתי-ספר עירוניים בחינוך הממלכתי נמצאו בתל-אביב. הן הופיעו בדמותם של בתי-ספר מגנטיים (ייחודיים), שנצפו מעבר לים. כאן הם הפכו לסלקטיביים מכיתה א', תוך שהם אמורים לעודד כישרון מיוחד הטבוע בילדים ולהוות דוגמה מחדשת למערכת החינוך השגרתית. הקמת בית-הספר לטבע ובית-הספר לאומנויות בישרה, בעצם, את מגמת השינויים בעתיד (ראה שמיר, 1994).

*פרופ' יצחק קשתי - מלמד בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. עיקר התעניינותו בנקודות המפגש שבין מעשה החינוך והחברה. ספרו Boarding Schools at the Crossroads of Change ראה אור לאחרונה בארה"ב ב- Haworth Press.


לפריט הקודם

ביבליוגרפיה:
כותר: מערכת החינוך בישראל : שנות השבעים
מחבר: קשתי, יצחק (פרופ')
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה:

1. פרופ' יצחק קשתי - מלמד בבית-הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. עיקר התעניינותו בנקודות המפגש שבין מעשה החינוך והחברה. ספרו Boarding Schools at the Crossroads of Change ראה אור לאחרונה בארה''ב ב- Haworth Press.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית