עמוד הבית > מדעי החברה > אזרחות ומדע המדינה > מדינה וחברה > החברה בישראלעמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה
מקסם


תקציר
הסופר א. ב. יהושע מדבר על הקשר בין השואה להקמת מדינת ישראל, על הזהות הישראלית ויחסי חילוניים ודתיים.



מחמישים שנה של סערה לחמישים שנה של דיאלוגים
מחבר: א. ב. יהושע


מדינת ישראל נולדה ב-1948, שלוש שנים לאחר תום השואה. וסמיכות הזמנים הזאת בין תקומה לבין שואה לא מפסיקה להסעיר ולרגש אותי זה חמישים שנה. עדיין לא גמרתי בדעתי לתת תשובה הולמת וחד משמעית לשאלה נוקבת וקשה: נאמר שהשואה לא הייתה מתרחשת, האם היו גם אז די כוחות ורצון בעם היהודי להקים את מדינת ישראל או לא. ויתרה מזאת - האם גם בלעדי השואה הייתה הקהילה הבינלאומית נחושה בדעתה לתת לגיטימיות ליישוב היהודי הקטן בארץ-ישראל להקים לו מדינה עצמאית משלו. השאלה הזו מציקה לי לא כל-כך כשאלה היסטורית לגבי העבר, אלא כשאלה המופנית יותר אל העתיד. שכן, אם באמת נכון הדבר והשואה שהסתיימה ב-1945 היא טעמה העמוק וזכותה הלגיטימית של מדינת ישראל, שנוסדה רק שלוש שנים לאחר מכן, ייתכן שבאופן לא מודע יבקשו הישראלים היהודים כל הזמן לשחזר מצב שואתי על מנת להרגיש מחדש את הלגיטימיות שלהם, והאם אויבי המדינה היהודית שנולדה מן השואה, לא יקוו בסתר לבם למחוק אותה בשואה חדשה.

לכאורה אפשר לדחות גם באופן היסטורי וגם באופן לוגי את הקשר הסיבתי המהותי והחזק מדי בין השואה למדינה. התנועה הציונית החלה את דרכה חמישים שנה לפני השואה, ואם לא הייתה מתרחשת השואה, הרי היה עומד לרשות המדינה היהודית פוטנציאל אדיר של שישה מיליוני יהודים, שלפחות חלק גדול מהם היה מגיע בסופו של דבר אל המדינה הצעירה ותורם לה את תרומתו היהודית והאנושית המכרעת. פוטנציאל אדיר זה הלך לאיבוד. מכאן שהשואה לא רק שלא סייעה בהקמת המדינה היהודית, אלא אולי כמעט אפילו הכשילה אותה. כמו כן אהדת הקהילה הבינלאומית למפעל הציוני לא נזקקה לשואה כהוכחה, וחבר הלאומים אישר עוד ב-1922 את המנדט הבריטי בארץ-ישראל, שמקורו בהצהרת בלפור המבטיחה לעם היהודי בית לאומי בארץ-ישראל.

ובכל זאת, עדיין מנקר בלב החשש, שלולא המכה הנוראה שהוכו היהודים במלחמת העולם השנייה, לא הייתה מתבהרת להם באכזריות שאין דוגמתה ההכרחיות בנרמול מצבם. ואם לא הייתה מתרחשת השואה, ייתכן מאוד שזרם היהודים החוזרים למולדת העתיקה היה ממשיך לקלוח בהיסוס ובאיטיות כפי שהיה לפני השואה, וגם עניינם של יהודי הגולה בכינון הריבונות היהודית היה ממשיך להיות חשדני וספקני, כפי שהיה במחצית הראשונה של המאה הזאת.

כאמור, אין לי תשובה חד משמעית לשאלה חשובה זו, ואיני בטוח שמישהו יוכל לשכנע אותי בתשובה חד משמעית משלו. אולם מתוך הבנת עוצמת הטראומה של לידת המדינה, שנולדה לא רק מתוך מאבק עם הערבים, אלא גם לאחר חורבן יהודי כה אדיר, אפשר להבין איך, למרות גלי העלייה האדירים והשינויים הדמוגרפיים המדהימים שהתחוללו בישראל בזמן כה קצר, נוצקה כבר בשנות ה-50 וה-60 תשתית הברזל הראשונה של הזהות הישראלית, שבשנים האחרונות מתחילה לגלות יותר ויותר את בקיעיה וסתירותיה, כמו גם את הפלורליזם התרבותי המדהים שלה. אפשר לומר הרבה דברי בקורת על המדינה, אבל בדבר אחד אין לפקפק - הזהות הישראלית הצליחה לתפקד בהרמוניה יחסית ובמצבי משבר רבים, תוך קיום משטר דמוקרטי תקין, ובהידברות הדדית וכיבוד החוק. למרות המחלוקות החריפות, ולמרות ההבדלים התהומיים בתפיסת הזהות העצמית של יהודים שבאו מציוויליזציות שונות, ממנטליות סותרת, ובמחלוקת עמוקה בין זהות דתית לחילונית, נהרגו בסך הכול במשך חמישים השנה שחלפו רק שלושה יהודים על-ידי יהודים בגלל סיבות אידיאולוגיות (יצחק רבין היה השלישי).

אם נזכור שליהודים לא היה במשך מאות בשנים בגולה שום ניסיון של שלטון יהודי עצמאי מוחלט, אלא רק של יחסים קהילתיים וולונטריים, הרי תיפקודה המדהים של המדינה הצעירה בחמישים השנים האחרונות הוא הישג מרשים ביותר לכוח המלכד של הזהות הישראלית.

אמת, אויבי ישראל עזרו מאוד לגבש את הזהות הזאת, ולכן, מעבר לשאלת תנאי השלום אין פלא שבקרב ישראלים רבים מכרסם חשש עקרוני וראשוני, ברובו לא לגמרי מודע, מפני מצב של שלום אשר יטול את מלכד הזהות היעיל ביותר של החברה הישראלית ובכך יעמיק ויחשוף את סתירותיה.

אבל ייאמר כאן מיד ובבהירות שאינה משתמעת לשתי פנים: אף-על-פי שאני מודע לבקיעים ולשסעים אשר יתגלו בזהות הישראלית בעת השלום, ואני כבר כמה שנים עסוק בשאלה איך למלא את החללים השחורים בתכנים חדשים, אינני חושש מן השלום. לא רק שמלחמה נוספת במזרח התיכון יכולה להיות (בגלל כמות ואופי הנשק החדש הנמצא באזור) איומה ונוראה יותר מכל קודמותיה גם יחד, אלא בגלל שאני מאמין שבסיס הזהות הישראלית שנוצר עד עתה, הוא איתן מספיק כדי לעמוד גם ב"זעזוע" השלום. אמת, יש בעיה כמעט סטרוקטוראלית או כמעט גנטית במתח העקרוני בין דת ולאום בקרב העם היהודי, שני קודים שמקיימים ביניהם סתירה מהותית. שהרי דת, ובמיוחד דת מונותיאיסטית מובהקת כדת היהודית, אינה יכולה להיעצר על גבולות הלאום, ושייכות לאומית אינה יכולה להיות מותנית באמונה דתית כל שהיא. ולכן המתח בין דת ולאום בעם היהודי הוא מתח שהחל מראשית קיומו ההיסטורי של העם היהודי ויימשך עד לרגע האחרון של קיומו. זאת אגב, גם הסיבה שהרוב המכריע של המחנה הדתי שמנה את רוב רובו של העם היהודי עד לסוף המאה ה-19, התנגד התנגדות נמרצת לציונות, שאת כוחה וחיוניותה היא שאבה בעיקר מתוך המחנה החילוני. המחנה הדתי חשש, ששיבה למולדת תחזק באופן משמעותי את המרכיבים הלאומיים בזהות היהודית - טריטוריה, לשון ומסגרת של חיים משותפים, ותעשה את המרכיבים הדתיים לפחות נחוצים. התחזקותו המרשימה של המחנה הדתי בשנים האחרונות נובעת גם (לא רק!) מתוך ניצול הריב האידיאולוגי בתוך המחנה החילוני, שעדיין מהווה רוב מכריע של הציבור הישראלי. זאת היא הסיבה שרוב המחנה הדתי ממשיך להתנגד לכל הסכם שלום, שכן הוא יודע היטב שברגע שיושלם תהליך השלום, שחייב להסתיים בהסכמה לאומית רחבה על-ידי שתי המפלגות הגדולות, (שמעולם לא היו כה קרובות זו לזו בתפיסתן את מהות הפשרה עם הפלשתינאים), יינטל ממנו כוח המיקוח שלו בזירה הפוליטית.

ואכן, זה מה שצריך להיעשות ובמהירות רבה על-ידי רוב הציבור הישראלי שהוא חילוני ודמוקרטי בהשקפתו: להיפרד מן הפלשתינאים, לסמן גבול מדיני סופי על מנת לדעת סוף סוף איפה מתחילה ואיפה נגמרת מדינת ישראל, מי ומה כלולים בה ומי ומה אינם כלולים בה. אמנם קשה ליהודים, שבמשך ההיסטוריה של אלפיים השנים האחרונות לא הפסיקו לחצות ללא הרף גבולות, להעמיד גבולות סופיים לעצמם, אולם זאת משמעותה העמוקה של הציונות וזה טעמה. שכן, רק גבולות הטריטוריה והריבונות יקבעו את גבולות הזהות הישראלית, שמכאן ואילך תוכל להתמסר יותר למאבק על אופי ותכני הזהות הזאת.

אם כן, תחילה הסכמה ונכונות פסיכולוגית להעמיד גבולות ולקחת אחריות על כל מה שנמצא בתוכם, יהודים ולא יהודים, ולאחר מכן לפתוח בדיאלוגים חדשים בין קבוצות שונות בתוך הישראלים, דיאלוגים שייערכו לא עוד על-פי קווי המחלוקת הישנה על ארץ-ישראל השלמה, בין "שמאל" ל"ימין" או יותר נכון בין נצים ליונים, מחלוקת שהקפיאה, סירסה ושיתקה את כל הוויכוחים האחרים ב-30 השנים האחרונות.

מה הם קווי המתאר של הדיאלוגים החדשים אשר צריכים להיפתח כבר עתה בין הישראלים, דיאלוגים שאליהם יוזמנו להשתתף אותם מיהודי הגולה אשר יהיו נכונים לרענן את תפיסותיהם הישנות.

אני רואה לפחות ארבעה דיאלוגים הכרחיים שצריכים להתרחש בעתיד הקרוב, לאחר שמאמץ מרוכז ומשותף של שתי המפלגות הגדולות יסיים את תהליך השלום עם הפלשתינאים.


 

הדיאלוג הראשון


הדיאלוג הראשון קשור למאמץ משותף להחליף את המושגים של יהודים חדשים או יהודים ישנים, אשר שימשו עד עתה כמילות הקוד למחלוקת בין דתיים לחילוניים או בין מסורתיים למערביים במושג הנכון יותר של יהודים שלמים. גם הדתיים וגם המסורתיים יצטרכו בעתיד לצאת מהכיתתיות שלהם למען השתתפות מלאה יותר בעיצוב ההוויה הישראלית (כולל גיוס לצבא והשתתפות פעילה יותר במעגל העבודה), ואילו החילוניים יתבקשו לעשות מאמץ רציני יותר להטמיע בזהותם ולהכניס לתוך מחזור הדם התרבותי שלהם (לא כחוזרים בתשובה לדת אלא באמצעות האומנויות והלימוד, ומתוך בקורתיות וסלקציה), יותר אלמנטים וקודים של ההיסטוריה היהודית על נכסי הרוח שלה. שהרי מה היא הגדרתו של הישראלי אם לא יהודי שלם הנוטל אחריות וריבונות על כל המרכיבים של חייו, כולל ההיסטוריה שלו.



 

הדיאלוג השני


הדיאלוג השני קשור למאמץ מרוכז לעצור את הקפיטאליזם הפרוע שהשתלט לאחרונה על מדינת ישראל, על-פי המודלים הכי נפסדים של הקפיטאליזם האמריקני, קפיטאליזם שהרחיב את הפערים הכלכליים בחברה הישראלית יותר מאלו של מרבית ארצות אירופה המתוקנות. ברית פוליטית ודיאלוג חדש צריכים להיפתח בין השמאל הישראלי, שהזניח לחלוטין בשנים האחרונות את נושא הסולידריות החברתית והקדיש את כל האנרגיה שלו רק לעניין הפלשתינאי, לבין השכבות החלשות המצביעות המסורתיות והנאמנות של הימין.



 

הדיאלוג השלישי


דיאלוג שלישי חדש ורציני צריך להיפתח בישראל בין המערב למזרח. דיאלוג בתוך ישראל, שמחולקת בין יהודים מזרחיים ויהודים מערביים, ודיאלוג של ישראל עם העולם הערבי הקרוב, במיוחד עם הפלשתינאים והירדנים.

שני הדיאלוגים הללו קשורים זה בזה. חלק מהיהודים המזרחיים, במיוחד המסורתיים שבהם, נוטים לאחרונה להיבדל בתוך מובלעות תרבותיות משלהם מתוך תחושה שהתרבות הרשמית מרחיקה אותם, ורואה בהם תופעה פולקלורית בלבד. יש צורך דחוף דווקא של היהודים בעלי האוריינטציה המערבית המובהקת לפתוח את לבם יותר למזרח, לעשות מאמץ עליון להטמיע כמה קודים מזרחיים נכונים וטובים בתוך מארג זהותם ותרבותם. היכולת של ישראל לפיתוח יחסים אמיתיים עם ארצות טוטליטריות כמו עיראק, סעודיה, סוריה או נסיכויות המפרץ היא קטנה ומוגבלת, אבל יש לישראל, אם תרצה, יכולת רבה לפתח יחסי אימון ושיתוף פעולה עם המעגל הקרוב לה, של הפלשתינאים והירדנים, שחיים משותפים, אם כי מסובכים ומורכבים, ב-30 השנים האחרונות עם הישראלים קירבו אותם מאוד לקודים הגיאוגרפיים והלשוניים של היהודים. "תכנית מארשל" נועזה של ישראל בשיתוף פעולה בינלאומי יכולה לעשות כאן נפלאות ליצירת גרעין איתן של קהילה של שלוש מדינות ישפלאור (ISFALUR) (ישראל פאלסטין אורדון), אשר תוכל לשמש כבסיס יציב וחזק מול כל זעזועים אפשריים בעתיד.



 

הדיאלוג הרביעי


והדיאלוג הרביעי שצריך להיפתח הוא בין הישראלים ליהודי התפוצות, שיהיה בנוי לא עוד על תרומות ותמיכה פוליטית, אלא בעיקר על שני אלמנטים חדשים: הפיכת העברית כשפה השנייה של היהודים, לשם העמקת הקשר התרבותי והרוחני בין יהודי התפוצות לישראל באמצעות הכרה והשתתפות אינטימית יותר של יהודי התפוצות בתוך הוויית החיים הישראלית. ופרויקט משותף בין ישראלים ליהודים למען מימוש אמיתי ומעשי של הציווי "אור לגויים", על-ידי יצירת חיל לימוד משותף של מורים בכל התחומים, אשר יישלחו לעזור להרמת הרמה ההשכלתית-טכנולוגית של תלמידים וסטודנטים בעולם השלישי, או בעולם הדרומי, שלפי דעתי יעמוד כבעיה הבוערת והמסוכנת ביותר בסדר היום העולמי של המאה הבאה.

באחת המודעות המתפרסמות לאחרונה בעיתונים לגבי חגיגות החמישים של מדינת ישראל, מופיעה, ספק ברצינות ספק בהיתול, הכותרת - ישראל בשנת החמישים - המדינה החמישים ואחת של ארצות-הברית. אם זה אכן יהיה כיוון העתיד של חמישים השנים הבאות, אז אין כל ספק לדעתי שלא נזכה חלילה לחגוג את חגיגות המאה של מדינת ישראל. ישראל שתהפוך את עצמה למדינה ה-51 של ארה"ב, לא רק שתוקא בסופו של דבר על-ידי שכנותיה מן האזור, אלא גם תאבד את זהותה ואת ייחודה ואת יהודיותה. ולכן דווקא העם האמריקני שאינו רוצה במין תוספתן פרובלמטי ומוזר במרחק אלפי קילומטרים מגבולותיו, שכל הזמן צריך להזדעק להגנתו מפני אויביו, צריך עתה להביא לכלל השלמה של תהליך השלום, שכבר שמונים אחוזים ממנו מאחורינו, על מנת להפוך את ישראל לידידה מאושרת בקרב שכניה ולא לקרוב נרגש, בעייתי ומבודד.



* א.ב.יהושע - סופר

ביבליוגרפיה:
כותר: מחמישים שנה של סערה לחמישים שנה של דיאלוגים
מחבר: יהושע, א. ב.
שם  הספר: אישים ומעשים בישראל : ספר היובל
עורכי הספר: אהרוני, שרה; אהרוני, מאיר
תאריך: 1998
הוצאה לאור: מקסם
הערות לפריט זה: 1. א.ב.יהושע - סופר.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית