בני הנוער, שהיו בגיל 15 כשהוכרז על הקמת מדינת ישראל, יוצאים בימים אלה לגמלאות. אלה שהיו בוגרים יותר, חברי המחתרות שהתגייסו לצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור, יחגגו בחודשים הקרובים או בשנים הקרובות את יום הולדתם ה-70.
לכאורה, קשה למצוא מכנה משותף, שיקיף את כל הנוער שגדל ונולד במדינת ישראל, חזה בהקמתה, לחם במלחמותיה, בנה את יישוביה והקדיש את חייו לפיתוחה ולהאדרתה.
עם זאת, סימני דרך שנחרטו בתולדות המדינה ומסמנים את מאבקה וביסוסה, הם אותם סימני דרך שמאפיינים גם את חייו של הנוער הישראלי. שכן, גם אם רבים מן ההישגים הללו אינם נזקפים לזכותו, העובדה היא שחלק הארי מן התפקידים, המטלות, האתגרים וההישגים שנזקפים היום למדינה, הם מעשים שהנוער לקח בהם חלק חשוב, דומיננטי וערכי.
כאשר מנסים למקד את תרומת הנוער בדמותה העכשווית של מדינת ישראל, אפשר למצות זאת בעשר נקודות מרכזיות. כל אחת מהן נמשכה לכל אורך 50 שנות המדינה. בכל אחת מהן מילא הנוער תפקיד חשוב ורב ערך. כל אחת מהן עדיין נמצאת בעיצומה של העשייה. יתכן שתחלופנה 50 שנים נוספות, ואולי גם הרבה יותר, עד שהמלאכה תתקרב לסיומה.
 |
הפנמת השואה |
בימיה הראשונים של המדינה החלו לזרום אליה בני נוער ממדינות אירופה, שרידים של משפחות שנטבחו במחנות הריכוז של הנאצים, אודים עשנים של קהילות שלמות שנעלמו ואינן. הצעירים האלה פגשו כאן את ילידי הארץ הצעירים, שרק שמעו על מה שהתרחש במחנות המוות. העולים החדשים ניסו לשכוח את מה שעבר עליהם ולהתחיל בחיים חדשים. ילידי הארץ ניסו להבין את פליטי השואה, לקלוט אותם ביניהם ולתת להם תחושה שהגיעו סוף סוף למחוז חפצם. דומה שאלה גם אלה, היו זקוקים לכוחות נפש עצומים כדי להתגבר על התמונות שהתלוו לתהליך הקליטה הקשה והממושך. עם זאת, לא חלפו שנים רבות ואי אפשר היה להבחין בין עולים חדשים לבין ילידי הארץ. תהליך הקליטה היה מהיר. הם נפגשו בבתי-ספר, בתנועות הנוער, בחברות עירוניות ולבסוף בצבא הגנה לישראל. הם חיו יחד, פעלו יחד, נלחמו יחד. ויחד הם גם ניסו להפנים את השואה. לא לשכוח אותה, אבל להתמודד עם האיום הקיומי שהמיטה על העם היהודי ולהשתחרר מהפחדים שהביאה בעקבותיה. השנים שחלפו מאז, הוכיחו שהתהליך הזה עדיין לא הסתיים, אך ההתמודדות עמו הוכתרה בהצלחה. איש לא שכח את השואה. אבל הנוער של הימים ההם, שנקלט בישראל, הצליח למצוא את דרכו במדינה המתפתחת ולבנות לעצמו חיים חדשים, מלאים ושלמים.
|
מלחמות ישראל |
החל מיומה הראשון נאלצה מדינת ישראל להילחם על קיומה ושלמותה. והחל מיומה הראשון, היה ברור לכול שהתפקיד הזה מוטל על הנוער. בני ה-18 שהתגייסו לצה"ל, קיבלו על עצמם את המשימה ברצינות הראויה. גלי המתנדבים ליחידות הקרביות, שהחלו בשנה הראשונה של המדינה, נמשכים עד היום הזה. הסיירות למיניהן, גולני, צנחנים, גבעתי, הנח"ל ויחידות רבות אחרות, הן ההוכחה לכך שהנטל העיקרי של המלחמות נופל על הנוער. הצעירים, שעשו את ה"עבודה השחורה" של מלחמות ישראל, היו גם אלה שקבעו את תוצאותיהן של המלחמות הללו, שכולן נסתיימו בניצחונות מוחצים של צבא הגנה לישראל. במשך 50 השנים נפלו במלחמות הללו קרוב ל-20,000 חללים. רובם היו צעירים מאוד, שטרם הגיעו לשנת ה-20 לחייהם. הם ביצעו לא רק את התפקיד הקשה ביותר, הם גם שילמו את המחיר היקר ביותר.
|
אהבת ארץ-ישראל |
מנהיגים רבים, פוליטיקאים משופשפים ואנשי חזון מרבי מלל, ידעו לדבר על החשיבות הרבה של אהבת ארץ-ישראל ושל יישובה. אבל היום, כאשר ההישגים שנקבעו ברחבי המדינה, השורה התחתונה אינה מוטלת בספק: אלה שהקימו את מאות היישובים החדשים בכל חלקי הארץ, היו בני הנוער. לפני גיוסם לצבא, תוך כדי שירותם הצבאי ומיד לאחר מכן, הם התאגדו בגרעיני התיישבות והקימו יישובים חדשים, שהיום הם הבסיס החשוב ביותר עליו נשענת מדינת ישראל. מאות קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים הוקמו ברחבי הארץ, כשהמתיישבים הראשונים בהם היו אנשים צעירים מאוד. הם ויתרו על מותרות, עזבו חיים נוחים קרוב לבית ההורים בערים הגדולות, והקדישו את חייהם למציאות שהייתה הרבה מעבר לסיסמאות ריקות. הם גילמו בחייהם את אהבת ארץ-ישראל, את כיבוש אדמותיה והפיכתן ליישובים פורחים ומשגשגים.
|
קליטת עליה |
650 אלף איש, זה היה מניין תושבי ישראל כאשר הוקמה המדינה. היום מתקרב מניין תושבי ישראל לשישה מיליון. חלק הארי של הגידול המדהים הזה נזקף לזכות גלי העלייה שזרמו לכאן. התפקיד הקשה של קליטת כל העולים הללו, הוטל ברובו המכריע על הנוער והצעירים. בגני-הילדים, בבתי-הספר, בתנועות הנוער ולאחר מכן בצבא - בכל המקומות הללו נפגשו בני הארץ עם העולים החדשים. הם עשו הכל כדי לחיות יחד, ללמוד יחד, להשתלב זה בזה ולהפוך לגוף אחד, שיהיה לאחר מכן לעם אחד. תהליך הקליטה היה לפעמים קשה ומתיש. אבל הוא נמשך בהתמדה, במשך 50 שנים רצופות. רבבות בני נוער, ילידי הארץ, התנדבו במשך השנים לסייע בקליטת עלייה. מורות-חיילות עסקו במשך עשרות שנים בסיוע למשפחות, למבוגרים ולילדים, להיקלט במקומם החדש. אם אפשר לסכם היום את קליטת העלייה כהצלחה, אם כי עדיין חלקית, יש לזקוף הצלחה זאת במידה רבה לזכות הנוער והצעירים.
|
מהפכה טכנולוגית |
הנוער שנולד וגדל בעשרות השנים האחרונות, היה עד למהפכה הטכנולוגית שלא הייתה כמוה בכל תולדות האנושות. אם עד לפני 50 שנה התקדם המדע בצעדים קטנים, כשהוא תורם בהדרגה פיתוחי מדע חדשים, הרי מאז קום המדינה, היינו עדים להתקדמות אדירה, ששינתה את חיינו מקצה לקצה. הצעד הגדול ביותר היה פיתוח המחשבים, ובעיקר המחשבים האישיים, שהפך מושגים על פיהם וקבע נורמות חדשות ברוב שטחי החיים. אין פלא שהמחשב כבש בעיקר את לב הנוער. אשפי המחשבים היו תמיד בני נוער. המתכנתים החדשים, ה"אנלייזרים" למיניהם, הם צעירים שנכבשו על-ידי פלאי המחשב והתמכרו לביצועיו המדהימים. מהפכת המחשבים היא רק בתחילתה, והשפעתה רק תלך ותגדל. הילדים של היום עשויים למצוא את עצמם חיים ב"תקופת המחשב", שתשנה מושגים ותקבע צורות חיים שאיש לא חשב עליהן בעבר הלא רחוק.
|
שילוב עדות |
אחת המכשלות הקשות ביותר בקליטת העלייה היה הפער העדתי העצום. עולים חדשים שהגיעו ממדינות לא מפותחות או ממדינות מתפתחות, נתקלו כאן בצעירים שגדלו עם כפית שמנת בפיהם. הפער לא היה מדומה. הוא היה אמיתי וכואב. ניסיונות חוזרים ונשנים לאינטגרציה בבתי-הספר, במוסדות חינוך, בתנועות נוער, נתקלו בקשיים מובנים. היה צורך בהרבה סבלנות ורצון טוב, כדי לשלב את בני כל העדות במסגרת הומוגנית אחת. כמעט בלי שאיש ירגיש בכך, גם תפקיד זה הוטל על הנוער. עולים חדשים שהגיעו לארץ בגיל מבוגר יותר, לא הצליחו להשתלב בחברת ותיקי המדינה. אבל אלה שהגיעו כילדים או בני נוער, השתלבו היטב בחברת בני גילם. השילוב הזה לא היה אוטומטי. הוא היה תוצאה של רצון כן לקרב ולאחד. וגם הישג זה יש לזקוף לזכותם של בני הנוער והצעירים, שעשו ככל יכולתם כדי לעמוד במשימה שהוטלה עליהם.
|
פער דתי |
נשיא מדינת ישראל לשעבר, יצחק נבון, חזה פעם תחזית מפחידה. הוא אמר, כי אינו חושש מהפער העדתי, וכי הפער הזה בעוד שנים לא רבות ייעלם כלא היה. לעומת זאת, הפער הדתי הוא התופעה המסוכנת ביותר שצפויה למדינת ישראל, וככל שנלמד להתמודד עמה מוקדם יותר, נוכל לגבור על הסכנה שנובעת ממנה. ניבא - וידע מה ניבא. שכן, כפי שהדברים נראים היום, בישראל גדלים בני נוער כשני עמים שונים. לא רק מנותקים זה מזה, אלא גם מנוכרים זה לזה, ובמקרים רבים - אפילו שונאים זה את זה. נראה שזו הבעיה האמיתית שעומדת בפני הנוער הישראלי. בנושא כאוב זה, כל הרצון הטוב לא יוכל לתקן את מה שמקלקלים אלה המובילים את הפער הדתי לעבר קיצוניות גוברת. בקצב הנוכחי לא תחלופנה שנים רבות עד ששני הצדדים, החילוני והדתי, ייהפכו גם לשני עמים שונים, שהמפריד ביניהם רב הרבה יותר מן המאחד.
|
פיגועי טרור |
אם השאיפה לחיים שלווים ושקטים הייתה עד לפני שנים רבות המטרה החשובה ביותר של כולנו, הנה הגיעו פיגועי הטרור והטילו פחד בלב כול. שוב אין זה חשש ממלחמה שעתידה לפרוץ ביום מן הימים. הפחד החדש הוא זה המונע מאתנו לטייל ברחוב, להיכנס לבית הקולנוע, לצאת למסע קניות בקניון מרכזי. תחושת הפחד הזאת, שמתלווה לחיי כל אחד מאתנו מדי יום, היא אולי המכשלה הגדולה ביותר לרצוננו לגדל דור של צעירים רודפי שלום. שכן, הפחד המתמיד הזה עלול לעורר שנאה. והשנאה הזאת, לאחר שתיהפך מושרשת בקרב הדור הצעיר שנולד וגדל בישראל, עלולה לפגוע בעתיד בסיכוי לקיים יחסי שכנות עם העמים הסובבים אותנו. פיגועי הטרור אינם מאיימים רק על הנוער, אולם רישומם ייחרט בעיקר בליבות הצעירים. וזוהי אולי הסכנה החמורה באמת, כאשר אנו באים לחשוב על חיי דור ההמשך בשנים הבאות.
|
רצח רבין |
כאשר פיגועי טרור מבחוץ נתקלים בפיגועי טרור מבפנים, המצב חמור יותר והבלבול עלול לשבש את כל מערכות החיים. התהום הפוליטית, הנובעת בין השאר מהפער בין דתיים לחילוניים, בין קיצוניים למתונים, היא מוקש שחובה לנטרלו בטרם יתפוצץ ויגרום לקריסת כל המערכות המרכיבות את חיי מדינת ישראל. רצח ראש הממשלה, יצחק רבין, שהרעיד והסעיר כל בר דעת במדינה, עלול להיות רק סימן ראשון, מאיים ומפחיד, לתוצאות שעלולות להיות לקרע הנורא הזה בין ימין לשמאל, בין הבלתי מתפשרים למתפשרים. לא פלא, אפוא, שהאבל על יצחק רבין, שטרף את הקלפים בחוגים רבים של הציבוריות הישראלית, מצא את ביטויו בעיקר בקרב הנוער. המושג החדש שנולד בעקבות הרצח הזה, "ילדי הפרחים", הוא רק סימפטום אחד בזעזוע הכללי שהקיף את העם כולו.
|
תקווה לשלום |
יותר מכל קונצנזוס אחר בתולדותיה של מדינת ישראל, השאיפה לשלום מאחדת את כל שדרות העם. ההבדלים בין הגישות השונות, הפערים בין עמדות פוליטיות נוגדות והקיטובים בין קיצוניים משני הצדדים, אינם פוגעים במטרה האחת והחשובה מכולן, והיא - התקווה לשלום. כאשר מדובר בתקווה, הנוער הוא אחד הצדדים החשובים ביותר במערכה זאת. שכן, התקווה הזאת נוגעת לעתידו. היא תקבע את גורלו. העתיד שייך לצעירים, ואין פלא שהם הלוחמים הנחושים ביותר במלחמה למען השלום. אבל שלא כמו בשטחים רבים אחרים, ההגה במלחמה הזאת נתון לא בידי הנוער, אלא בידי פוליטיקאים, שמערכת השיקולים שלהם אינה נקייה מחישובים אינטרסנטיים, שכל קשר בינם לבין השאיפה הכנה לשלום הוא מקרי בהחלט. יתכן שזוהי הדקה האחרונה להביט קדימה, אל עבר דור העתיד, אל אלה שיצטרכו להמשיך לחיות כאן. למענם, זה הזמן לתת סיכוי לשלום.
* אמנון בי-רב - סופר ועיתונאי, שימש עורך "מעריב לנוער" במשך 22 שנה.
