"עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו" (תהילים צ"ב ט"ו).
"כל אחד רוצה להגיע לגיל זיקנה, אך הוא מתלונן על כך שהגיע אליו" (מרכוס טוליוס ציצרו).

העלייה בתוחלת החיים לא זו בלבד שמוסיפה לנו שנות חיים, אלא גם צופנת בחובה תרומה חשובה לתוכן החיים בשנים שנוספו לנו. כל הפורש כיום לגמלאות הוא עדיין במיטבו, בריא, בהיר מחשבה, צלול בדעתו וכשיר לפעילות. גם אם הוא נאלץ לפרוש מהעבודה, אין הוא מוכן לפרוש מחיי חברה ומפעילות ציבורית.

הגמלאים הם בוניה של המדינה, גמולם הוא בכך שערכי היסוד שהונחו בהקמת המדינה ושעליהם נאבקו - לא יטושטשו ולא יועמו. ציבור הגמלאים יוסיף לשאת ברמה את דגל המדינה ויניח ביתר שאת את הדגש על מדינת ישראל, כפי שחלמנו עליה ולחמנו למענה - מדינה שנוכל לחיות ולהתגאות בה.

במקביל על המדינה ועל החברה הישראלית כולה לראות בגמלאים "אוצר טבעי", כוח אדם מנוסה, בעל יכולת יצירה והשתתפות בקהילה ובעל מוטיבציה לתרום לחברה ולמדינה.

בעקבות הארכת תוחלת החיים בעשורים האחרונים צמח דור חדש בגילאים 60-80 שנה. החברה בישראל עדיין אינה ערוכה להתמודד עם כל המשתמע מכך. אכן, נוספו שנים לחיים. השאלה הקריטית היא כיצד להוסיף חיים לשנים. כיצד להבטיח להן תוכן ואיכות. לדוגמא, אולי מן הראוי לבחון מחדש את סדרי המשק והכלכלה בכיוון של יתר גמישות בעבודה ולאפשר לאלה המסוגלים לכך להמשיך בעבודה ולו חלקית, ולתרום בכך גם לרמת חייהם ולאיכות חייהם וגם לקידום המשק. זהו הכיוון המסתמן בארה"ב.

תהליך הפרישה מוגדר כסטטוס, שמובנו הוא שהפרט עדיין פעיל בכמה שטחי חיים. האיש בוחר לו מספר תחומים, פרט לעבודה, להישאר בהם פעיל, אולם האויב הראשון במעלה הוא עדיין הנורמות החברתיות המיושנות והדעות הקדומות המושרשות בחברתנו, שיצרו את הסטיגמה והסטריאוטיפ השלילי של "זקן".

המחקרים מצביעים על כך שלכל גיל אורות וצללים משלו. חברתנו בחרה לסגוד לנעורים כתקופה האידיאלית בחיי האדם, ומשום כך הטיפול בבני הגיל השלישי הוזנח. לזיקנה נוצר ללא הצדקה דימוי שלילי מסולף ומעוות, המפחיד רבים. הדימוי מתקשר לאפיונים כגון: ירידה בכישורים, חולי ועוני. נכון, למבוגרים רבים יש בעיות כספיות ובריאותיות, ואולם יש משום הגזמה ובה בתיאור האמור, שכן גם לצעירים מהם לא חסרות בעיות. הפרישה מנתקת את האדם ממערכת עבודה מוכרת, בעלת זהות ומבנה ברורים לו היטב, שלה ניתן מקום מרכזי בתפיסה החברתית שלנו. מול מערכת בלתי מוכרת, בלתי מובנת, בלתי מפותחת, חסרת יוקרה חברתית, כאשר רוב הפונקציות וההזדמנויות המוצעות בה הן שוליות.

האם יש הצדקה אובייקטיבית למצב המתואר לעיל? האמנם בהגיע הפרישה מתרחש לפתע מפנה כה קיצוני בחיי הגמלאים, ההופך אותם מאנשים פרודוקטיביים לחסרי יכולת? הממצאים מורים שלא היו דברים מעולם.

בחברתנו רווחת טעות כי הפרישה מהעבודה היא תוצאה של הזדקנות. ההזדקנות היא תהליך פיזיולוגי, שאינו מתחיל בעת הפרישה מהעבודה. בני 65 או בנות 60 אינם דומים כלל לבני 80 ויותר. יש להבדיל בין שתי קבוצות גיל אלה. בעולם קיימת מגמה של פרישה מוקדמת, בניגוד לעצותיהם של רופאים, גרנטולוגים וכלכלנים. התוצאה: הדימוי של הפנסיונר כזקן שכוחותיו אפסו עדיין שולט בדעת הקהל.

מקורו של הדימוי הוא בכך שהחברה מגדירה את האדם כזקן בגיל כרונולוגי מסוים או במצב חברתי-משפחתי מסוים (למשל סבא), ללא קשר עם מצבו בתהליך ההזדקנות הביולוגי או הרגשתו הסובייקטיבית. זו תוצאה של הסכמה חברתית, שאינה מעוגנת במדע הרפואה. שכן, חוקרים שבדקו את הכישורים השונים בהקשר לגיל, מצאו שבצד הירידה בכישורים מסוימים, קיימת יציבות ואף התחזקות בכישורים אחרים שעולים עם הגיל, כמו: ניסיון מקצועי, כושר שיפוט, כושר חשיבה מתוכננת, אחריות ונאמנות, יחס חיובי לתפקיד, נוכחות בעבודה, קפדנות בביצוע, כושר להפריד בין בעיות אישיות לבעיות העבודה.

הפתרון טמון בקביעת גיל פרישה גמיש, שיאפשר לאזרחים ותיקים להמשיך בעבודתם - אם בריאותם מאפשרת זאת, ולפרוש בהדרגה תוך תקופת מעבר מותאמת של עבודה חלקית.

כמובן, כושר תפקודו של האדם ב"גיל השלישי", כשבריאותו תקינה באופן כללי, תלוי בהתאמת תפקידו ולא בגילו. בחברה התעשייתית המודרנית ובשירותיה המנהליים הרבים קיים מגוון כה רב של פעילויות, שאפשר לבנות בה גם צירופי עיסוקים התואמים את היתרונות שיש לאדם המבוגר ומסלקים את החסרונות. אדם בגיל הפרישה מ-60 ומעלה מסוגל לתפקד ולהיות יעיל מבחינה כלכלית למשק ולעצמו.

אמור מעתה: גיל תפקודי, ולא גיל ביולוגי.

זאת ועוד. האזרחים הוותיקים עומדים על העיקרון האוניברסלי של הגיל כקריטריון, ודוחים על הסף כל פתרון לפיצולם הסלקטיבי. בשעתו הפגינו אלפי גמלאים בהצלחה מול הכנסת על מנת להביא לגניזת הצעה להנהגת מבחני הכנסה לגמלאים. זאת התפיסה המקובלת גם בעולם המערבי כולו. בלונדון רבתי ובפריס הנסיעה בתחבורה הציבורית היא חינם, כאשר הקריטריון המנחה הוא הגיל ולא מצבם הסוציאלי. הוא הדין במישורים אחרים. בכך מתבטאת ההוקרה ל- SENIOR CITIZEN. זאת מאחר שממילא רובו של ציבור זה נמצא בתחתית הסולם, כפי שיפורט להלן. התשובה האוניברסלית מתמודדת, בגדול, עם בעיות המצוקה בקרבם, מבלי להפכם לנזקקים, תוך הוקרתם ושמירה על כבודם.

על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המוסד לביטוח לאומי ומכון ברוקדייל לחקר הזיקנה, גדל מספרם של האזרחים הוותיקים בישראל בשיעור חסר תקדים. מאז שנת 1955 גדלה אוכלוסייה זו פי שישה, בעוד שהאוכלוסייה הכללית גדלה פי שלושה. מספרם של הקשישים בני 65+ הגיע ל-549,300 איש בסוף שנת 1996. אם נוסיף נשים בנות 60 שמספרן למעלה מ-100,000 וכן כ-30,000 המקבלים גמלה מחו"ל ועוד כ-25,000 גמלאים שפרשו בגיל 60, הרי המספר הכולל הוא למעלה מ-700,000 גמלאים. כיום שיעור האזרחים הוותיקים מתוך כלל האוכלוסייה הוא 10%, לעומת 4% בלבד בשנת 1950.

מספרם של בני הגיל השלישי מקרב העולים מבריה"מ לשעבר שעלו משנת 1990 ואילך, הגיע ל-96,000 בסוף שנת 1996, והם היוו 18% מכלל האזרחים הוותיקים. אוכלוסיית העולים מבריה"מ לשעבר היא מבוגרת בהשוואה לאוכלוסייה הישראלית, ושיעור בני 65+ בתוכה מגיע ל-16%.

כמו כן חלו שינויים במגמות ההשתתפות בכוח העבודה. שיעור הקשישים העובדים נמצא אמנם בירידה, אך עדיין זהו שיעור גבוה יחסית למדינות מערביות מפותחות. לפי נתוני 1996, 10% מבני 65+ עדיין מועסקים (17% בקרב הגברים ו-5% בקרב הנשים).

הנתונים מצביעים בעליל על מצוקתם של האזרחים הוותיקים. מייסדי המדינה נמנים עם שלושת העשירונים התחתונים. הכנסתם של 82% מהם היא מתחת לשכר הממוצע במשק. אחד מתוך חמישה נמצא מתחת לקו העוני. הרוב המכריע של האזרחים הוותיקים מקבל קצבת זקנה מהביטוח הלאומי. סכום הקצבה מגיע לכ-16% או 24% מן ההכנסה הממוצעת במשק, ליחידים ולזוגות בהתאמה. כשליש ממקבלי הקצבאות מקבלים השלמת הכנסה מן המוסד לביטוח לאומי. קצבאות אלה משולמות לקשישים שקצבת הזקנה שלהם היא מקור הכנסתם היחיד. קשיש יחיד המקבל את הקצבה המוגדלת (הכוללת השלמת הכנסה), זכאי לקבל סכום של 25% מהשכר הממוצע, וזוג קשישים זכאי לקצבה המוגדרת כ-37.5% מהשכר הממוצע במשק. קצבאות אלה נועדו להבטיח הכנסת מינימום המקבילה לקו העוני, שהוא כ-50% מההכנסה החיצונית לנפש. מאז 1989 גדל שיעור הקשישים העניים באופן ניכר, והוא עומד כיום על 21% מכלל הקשישים. בשנת 1996 חיו כ-94,000 קשישים מתחת לקו העוני.

בתחילת שנת 1995 נכנס לתוקף חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שבמסגרתו כל אזרחי המדינה מבוטחים באחת מקופות החולים. האזרחים הוותיקים הנם קבוצת האוכלוסייה המשתמשת במידה הרבה יותר בשירותי הבריאות. שיעור הביקורים של הקשישים אצל רופא הוא כפול מזה של האוכלוסייה הכללית, ושיעור האשפוזים גבוה פי שלושה מזה של כלל האוכלוסייה. הוא הדין בצריכת תרופות.

זאת ועוד: לבני הגיל השלישי יש פנאי רב, אבל אין להם זמן, ועל כן יש להאיץ את מציאת הפתרונות: בין השאר יש לחוקק חוק פנסיית חובה למחצית מהאזרחים הוותיקים חסרי הפנסיה, למנוע המשך שחיקת הפנסיות המצטברות על-ידי עדכונן החודשי בהתאם למדד היוקר, קביעת מנגנון בחוק למניעת שחיקת הפנסיות התקציביות, השוואת זכויות האלמן לאלמנה, הבטחת האשפוז הסיעודי והסיעוד הביתי והמשך שיפור רמת החיים של הגמלאי באמצעות הפעלת כוחו המספרי במישור הכלכלי. שנת 1999 הוכרזה על-ידי האו"ם כשנת האזרח הוותיק.

זו ההזדמנות הנאותה למקד את מלוא תשומת הלב לשינויים מבניים ואחרים, למציאת פתרונות בתחומים הבעייתיים האמורים ולקידום מצבם ומעמדם של האזרחים הוותיקים.

כאשר אנו מציינים את שנת היובל למדינה, חשוב לחזור ולהדגיש שרבים מאוכלוסיית הגמלאים הם ממניחי היסודות למדינה. הם שקלטו את העולים פליטי השואה שהגיעו בחוסר כול, והם בני דור תש"ח שנאלצו לעמוד מול התוקפים בתנאים קשים.

ציבור הגמלאים אינו בא כיום להתרפק על העבר ואינו תובע זכויות יתר, אולם אין הגמלאים מוכנים יותר להשלים עם כל ניסיון להתעלם מזכויותיהם כאזרחים ותיקים במדינה.


* גדעון בן-ישראל - יו"ר הסתדרות הגמלאים בישראל ויו"ר עמותת חברי הכנסת לשעבר. מוותיקי עורכי הדין. היה ממונה ראשי על יחסי עבודה במישור הממלכתי ומראשי הסתדרות העובדים במשך שנים.