בתודעה הציבורית בישראל יש תחושה כי קליטת גל העלייה הגדול ממדינות חבר העמים הוא סיפור של כישלון. אולם סקרים מציגים תמונה אחרת: מרבית העולים עובדים (אם כי רובם לא במקצועותיהם), וחלק ניכר מהם רכש דירות. העולים מטביעים את חותמם על מציאות החיים הישראלית הן במישור התרבותי אמנותי, הן במישור הכלכלי והן במישור הפוליטי. חרף קשיי הקליטה, העלייה מבריה"מ לשעבר היא סיפור הצלחה.

אין לבטל את השפעתו של גל העלייה על תהליך השלום. לי אישית אין ספק, כי אחת הסיבות להחלטת הפלסטינים להיכנס למשא-ומתן הייתה ההכרה שגל העלייה הנוכחי הפך את ישראל לעובדה קיימת בנוף המזרח-תיכוני.

במשך תקופה ארוכה ניסו אנשי אש"ף, ועמם נציגי מדינות ערב, למנוע את יציאתם של יהודי בריה"מ לארץ, מתוך מודעות ברורה לכך שתוספת יהודים רבים לארץ-ישראל תשנה את המאזן הדמוגרפי ותחסל סופית את התקווה הערבית להשתלטות על ארץ-ישראל כולה. כישלון המאמצים האלה וגל העלייה הגדול, תרמו, לדעתי, לחשיבה המחודשת של אש"ף בנוגע לצורך להגיע להסדר של שלום עם ישראל.

בתחילת שנות ה-90, תחילתו של גל העלייה הגדול מבריה"מ דאז, קיבל הציבור הישראלי את העולים באהבה רבה. רבים הזדרזו לאסוף ביגוד ומצרכים לעולים, ארגוני מתנדבים למען העולים פרחו בכל הארץ, והתחושה הייתה כי אנו עומדים בפני מאורע היסטורי נדיר. למרות זאת, קליטתם של העולים הייתה קשה על-פי כל קנה מידה. מדי חודש הגיעו לארץ רבבות עולים, שהגדילו באופן דרמטי את הביקוש לדיור, ועל כל מקום עבודה פנוי התחרו עשרות אנשים. נתוני האבטלה גאו עם כל עולה שנחת בנתב"ג, ומחירי הדירות עלו בעשרות אחוזים. אולם האווירה בקרב יהודי בריה"מ הייתה אופטימית, ושררה התחושה כי ישראל מצפה לעולים, ועושה את כל המאמצים על מנת לקלוט אותם כהלכה.

שבע שנים חלפו. תהליך הקליטה שופר לאין ערוך, והעולים המגיעים כיום נקלטים הרבה יותר טוב מאלו שהגיעו לפני חמש שנים. אולם, במקביל, הורעה האווירה הציבורית סביב נושא העלייה, הן בישראל והן ברחבי מדינות חבר העמים. בישראל שככה ההתלהבות הראשונית. המתנדבים שבו רובם לעיסוקיהם היומיומיים, וגילויי העוינות כלפי העולים, שבעבר היו נחלתם של תמהונים ואנשי שוליים, הפכו להיות מקובלים יותר ויותר.

אין ספק כי תרמו לכך התבטאויות שונות שנשמעו בחברה הישראלית בגנותם של העולים, הן בקרב שכבות מצוקה, הן מפיהם של חיילים משוחררים, ובעיקר מצדם של כמה מאלה שנמנים עם הנהגת המדינה. על תחושת הניכור הטבעית, האופיינית לאוכלוסייה של מהגרים שזה מקרוב באו, נוספת האווירה הציבורית העוינת, וניתן היה לשמוע רבים מבין העולים, כי ה"ישראלים אינם רוצים את העולים". גם לעיתונות הישראלית, הן העברית והן הרוסית, היה חלק לא מבוטל ביצירת תחושות הניכור בין הוותיקים לעולים.

תחושות העולים שהגיעו לארץ הועברו במהרה, בטלפונים ובמכתבים, גם לידיעתם של הקרובים שנשארו מאחור, במדינות חבר העמים, וגם שם ניתן לשמוע כי ישראל עייפה מן העולים, ואין היא מעוניינת לקלוט עולים נוספים.

אני משוכנע, כי לולא היה המצב הכלכלי והפוליטי באזורים שונים במדינות חבר העמים חמור, כפי שהוא כיום, היינו עדים לירידה משמעותית בממדי העלייה. אולם "למזלנו", בחלק נכבד ממדינות אלה שורר מצב כה קשה, עד כי רבים מן היהודים מעדיפים את קשיי הקליטה בישראל על פני מציאות החיים המרה שם.

העולים מגיעים כיום לארץ כשהם מוכנים נפשית טוב יותר לקשיי הקליטה, למעט עליות מצוקה מאזורי קרבות שהן עליות חפוזות מטבען. מרבית העולים ממדינות חבר העמים מגיעים כיום לאחר שצברו מידע רב על אפשרויות הקליטה בארץ, והם יודעים היטב מהם הקשיים המצפים להם בקליטתם. הם מפוכחים מאשליות, הם מבינים כי יעברו מספר שנים עד שיצליחו להיקלט ולהתבסס, והם מוכנים לעמוד בפני הקשיים.

אך הגיעה העת לעריכת חשבון נפש מחודש של החברה הישראלית ביחסה אל העלייה. אינני מצפה לחזרתה של ההתלהבות הגדולה של ראשית גל העלייה, אבל הייתי רוצה לראות יותר ויותר ישראלים חוזרים ומתנדבים לסייע לעולים, להקל על קליטתם הראשונית בארץ זרה.

בין שלל התפישות המוטעות המאפיינות את החברה הישראלית, ניתן למצוא גם את הגישה הגורסת כי סיפור קליטתם של עולי שנות ה-90 ממדינות חבר העמים הוא סיפור של כישלון. ישנם לא מעט גורמים אינטרסנטיים, בעיקר בקרב העולים עצמם, המזינים את התחושה הזו על מנת להפיק ממנה תגמולים ורווחים פוליטיים. אולם המציאות מוכיחה כי לתפישה זו אין כל בסיס במציאות. כיום אחד מכל עשרה ישראלים הוא עולה חדש, אבל העולים עדיין אינם מורגשים באופן משמעותי בחברה ובתקשורת הישראלית. הסיבה לכך פשוטה - כאשר מגיעה כמות כה גדולה של עולים, הם יוצרים מסגרת משל עצמם, שיש המכנים אותה "גטו תרבותי".

לרשות העולים דוברי הרוסית יש היום שלושה עיתונים יומיים בשפה הרוסית, עשרות שבועונים, ירחונים ועיתונים אחרים: יש להם שידורי רדיו ברוסית, ספריות ברוסית, אטליזים ומעדניות המוכרות אוכל רוסי. עולה מרוסיה יכול היום לנהל חיים מלאים ושלמים בישראל, בלא להיזקק כמעט לעברית. אחד המחקרים שערכנו השנה במחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית, גילה כי לרוב העולים מבריה"מ לשעבר אין כמעט קשרים חברתיים עם ישראלים ותיקים. החוג החברתי של רובם מורכב מעולים חדשים ומעולים שהגיעו בגל הקודם במהלך שנות ה-70.

גולדה מאיר ז"ל אמרה באחד מדיוני הממשלה על נושא העלייה, כי "ממשלה לא מגישה כוס תה לעולה, רק שכנים יכולים להגיש כוס תה". היום, לאחר שהחברה הישראלית כבר עייפה מן העלייה, שוב זקוקים העולים לאותה כוס תה, לאותה עזרה שרק ישראלים מן השורה יכולים להציע ולהגיש להם.

שמענו רבות על קשייהם של עולי שנות ה-90, וכל עולה שטרם נקלט נושא עמו תסכולים וכאבים רבים. אבל מתוך התבוננות בתמונה הכוללת, אין לי ספק כי בעוד עשר שנים נסכם גם את העלייה הנוכחית כסיפור הצלחה, שמעטים כמוהו בעולם.

רק לפני 100 שנה, בתחילת המאה, הייתה הארץ שוממה, מוכת ביצות ומחלות, עם יישוב יהודי שמנה פחות מ-50 אלף נפש. בעת הקמת המדינה ב-1948, חיו בארץ-ישראל כ-650 אלף יהודים בלבד, ואילו כיום, הודות לגלי העלייה, הגיעה האוכלוסייה היהודית בישראל לכ-5 מיליון נפש, המהווים שילוב ייחודי של תרבויות, שפות ומנהגים, שכמעט אין מקביל לו במדינות אחרות בעולם.

הקליטה הייתה תמיד תהליך קשה וכואב לעולים שזה מקרוב באו. עולי שנות ה-50 התגוררו במחנות אוהלים, בצריפונים ובפחונים, והתקיימו ממזון שניתן בהקצבה. עולי שנות ה-60 נשלחו להתיישבות כפרית במושבים, דרך חיים שלא תמיד התאימה לתרבותם, לאופיים ולחייהם בעבר. השנים הראשונות היו קשות, אולם מי שהיה אופטימי או בעל רצון ומוטיבציה להצליח, התבסס ונקלט בחברה הישראלית.

תהליך דומה ניתן לראות כיום גם אצל עולי מדינות חבר העמים. לא כל עולה הוא מסכן, לא כל עולה שאומר "מגיע לי" באמת מגיע לו, ויש עולים שאינם מנסים כלל להסתדר בכוחות עצמם, אלא מצפים שהממשלה תעזור להם. אבל המציאות מוכיחה, כי רוב עולי בריה"מ לשעבר הם בעלי מוטיבציה גבוהה, ובתהליך הדרגתי וקשה הם מצליחים בסופו של דבר להיקלט.

הנתונים מראים, כי 44% מן העולים כבר רכשו דירות. לכ-60% כבר יש מכונית, והאבטלה בקרב העולים מצטמצמת והולכת, ומתקרבת לממדי האבטלה בכלל החברה הישראלית. עולים אלה, האופטימיים ובעלי המוטיבציה, יהיו חלק מן האליטה החברתית של ישראל בעוד 20 שנה. הם יהיו בין המובילים בפיתוח המדע, בחיי האקדמיה והתרבות, כמו גם בהתפתחות העסקית והכלכלית של המדינה.

אין זה אומר שעל מדינת ישראל לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין שכל העולים יסתדרו בכוחות עצמם. לחלקים בקרב אוכלוסיית העולים יש קשיים אובייקטיביים ניכרים, ורובם לא יצליח להיקלט, גם לא בטווח הארוך, ללא סיוע מסיבי מצד המדינה. חלקם נתון במצב קשה לפי כל קנה מידה, והוא זקוק לסיוע גדול בהרבה מן המקובל.

מעבר לסוגיות המדיניות והביטחוניות החשובות, על ישראל להציב לעצמה, כמטרה חברתית עליונה, מתן סיוע מסיבי לכל אותם עולים שאינם יכולים להיקלט בכוחות עצמם. זהו המבחן האמיתי של קליטת העלייה, ואם המדינה תצליח לעמוד בו, היא תוכיח שהחברה הישראלית לא רק אוהבת את העלייה, אלא אוהבת גם את העולים.

* אורי גורדון - ראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית במשך שנים רבות.