|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > ציונות > אישיםעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > משהעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > ממצרים לכנען > יציאת מצרים | ||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
"יציאת מצרים היא עובדה היסטורית בלתי מפוקפקת," קבע דוד בן-גוריון ויצא נגד אותם חוקרי מקרא בני ימינו הכופרים במאורע זה "משום שאין לו זֵכֶר בכתבי מצרים". יתר על כן: לדידו של בן-גוריון, לא אירוע היסטורי אחד מני רבים הייתה יציאת מצרים, אלא מאורע היסטורי, מרכזי ומכריע בתולדותינו "שנחרת [...] עמוק בהכרת העם, ושהֵדָיו נשמעים כמעט בכל ספרי הנביאים ובכמה מספרי הכתובים."1 את חשיבותו המכרעת של המאורע בתולדות ישראל זקף בן-גוריון "להופעת משה רבנו, אבי הנביאים והגדול שבהם, ולתפקיד שהוא מילא בעיצוב דמות יוצאי מצרים – ועל ידי כך בעיצוב דמות העם העברי כולו". משה התחנך בארמון פרעה, שם "ספג [את]2 כל התרבות המצרית העשירה" של אותם ימים, "ויחד עם האמונה באל אחד שירש מהוריו, הִתְעַלָה על פני כל אחיו [...] לא לחינם אמרו חז"ל, שמשה שָׁקוּל כנגד שישים ריבוא של ישראל."3 עם זאת הציע בן-גוריון הסתכלות חדשה ושונה מן המקובל על הירידה למצרים: על זהות היורדים ועל היקף הירידה, כמו גם על מספר הדורות שהיו בני ישראל במצרים ועל מספרם של יוצאי מצרים. בבדיקת עניינים אלו התבסס בן-גוריון על "הטקסטים המסורתיים עצמם", ומתוך עיון "בספרי התורה ושאר ספרי התנ"ך" הגיע למסקנה "שהתפיסה הנפוצה בתוכנו [בעניינים אלו] היא מוטעית".4
מי ומי ביורדי מצרים? לפי ספר בראשית, היו אלו יעקב ובניו ובני בניו, בנותיו ובנות בניו וכל זרעו – וכן מקניהם ורכושם. כל בני יעקב, בני ישראל, ללא יוצא מן הכלל ובלא שיור: "וְכָל זַרְעוֹ הֵבִיא אִתּוֹ מִצְרָיְמָה" (מו 7).5 הגדרה תמציתית ברוח זו מוצגת גם בהגדה של פסח: "וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם". המקור להגדרה זו אכן מקראי, אך אינו מן התורה, אלא מנאום הפרידה של יהושע בפרק החותם את ספרו (כד 4). פרקי הסיום של ספר יהושע משמשים גם אסמכתא לסברתו של בן-גוריון על זהותם של יורדי מצרים, כפי שיבואר להלן. כאמור, עיון מדוקדק במקרא, בעיקר בסיפורי התורה, הביא את בן-גוריון "לידי מסקנות שונות מאלו הנפוצות בעם" בכל הקשור ליורדים למצרים ולמספרם של יוצאי מצרים. ולא עיון במקרא בלבד – אלא עיון במקרא "לאור המציאות של מלחמת-הקוממיות והתנחלות ישראל בזמננו", עורר שאלות "שמפרשי התנ"ך בישראל בכל הדורות לא שמו אליהן לב במידה מספקת, כי בשבילם היו המושגים: עַם, שבטים, כיבוש, מלחמה, גאוגרפיה, ארץ-ישראל, התנחלות, שפת העַם – [הם] כמעט רק מושגים מופשטים". תקומת ישראל ומלחמת העצמאות "האירו לי את התנ"ך באור חדש," התוודה בן-גוריון באוזני שומעיו.6 מתוך עיוניו בתנ"ך ולפי השערתו על קדמות העברים בארץ, הסיק בן-גוריון כי שבעים הנפש שירדו למצרים (בראשית מו) היו "רק משפחות מעטות, מהמיוחסות ביותר". יורדי מצרים, לשיטתו של בן-גוריון, היו "המכובדים והמיוחסים שבעם העברי" – אך לא היו כל בני העם העברי. יֶתֶר העם העברי נשאר בארץ וחי בה יחד עם שאר עמי כנען. כדוגמה לבני העם העברי שנותרו בארץ הזכיר בן-גוריון את 318 חניכי אברהם (בראשית יד 14), שסביר להניח כי עד לירידת יעקב התרבו והיו ל"קהל של אלפים אחדים". הם, כמו כלל בני ביתו של אברהם, נימולו והצטרפו לבריתו של אברהם עם ה', ובכל זאת "אין סימן וזכר שהם עזבו את הארץ".7 ובחזרה לנאומי הפרידה של יהושע, שפסוקים מתוכם שובצו בהגדה של פסח: בן-גוריון עמד על ההבדלים בין שני נאומיו של יהושע והסיק כי כל אחד פנה לקהל נמענים שונה: את הנאום הראשון (פרק כג) כיוון יהושע אך ורק ליוצאי מצרים, בני ישראל וצאצאי יעקב, שהלכו במדבר בהנהגתו של משה רבנו, היו במעמד הר סיני וקיבלו עליהם "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד 7): "להם לא צריך היה לספר [את] כל ההיסטוריה של האבות ומה שקרה במצרים ומה עבר עליהם במדבר." ואילו בנאום השני (פרק כד) פנה יהושע "לכל שבטי ישראל", גם "לנציגי התושבים העברים הוותיקים, אשר לא עזבו כלל את הארץ, וביניהם היו רבים שהושפעו משכניהם ועבדו לאלוהי האמורי".8 לאלה האחרונים – ורק להם (ולא ליוצאי מצרים נאמני הברית ונמעני נאומו בפרק כג) – קרא יהושע: "הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם", והעמיד בפניהם את הבחירה: "בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן: אִם אֶת אֱלֹהִים אֲשֶׁר עָבְדוּ אֲבוֹתֵיכֶם [...] וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם."9
ספר בראשית (מו 8 – 37) מציג נתונים מפורטים – שמות ומספרים – של היורדים למצרים. רשימה זו מקיפה "שלושה דורות – יעקב, בניו ונכדיו" – אבל גם ארבעה נינים: שני בניו של פרץ בן יהודה (חצרון וחמול) וכן שני בניה של בריעה בת אשר (חבר ומלכיאל).10 בתחילת השנה השנייה ליציאת מצרים מספרם של יוצאי מצרים בני עשרים שנה ומעלה (פרט לבני לוי) היה "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים" (במדבר א 46). אם מצרפים לכל אלו נשים וילדים ואת בני שבט לוי, מסתכם מניין יוצאי מצרים "קרוב לשלושה מיליונים".11 מספר עצום זה "אינו מתיישב עם יורדי מצרים בפרק מו של בראשית" וגם לא עם פירוט שמותיהם של יוצאי מצרים במפקד שהתקיים בערבות מואב (במדבר כו). בן-גוריון מציין כי גם אם מניחים ששבעים הנפש הנזכרים בספר בראשית הם למעשה שבעים זוגות, "ונפליג ונאמר שלכל זוג נולדו בממוצע שישה ילדים, וכל דור הושלש באופן כזה" – הרי שבדור השני היו במצרים 420 נפש, בדור השלישי – 1,260, בדור הרביעי – 3,780, ורק בדור החמישי יגיע מספרם ל-11,340. וגם בהנחה שלכל זוג היו עשרה ילדים – "לא יגדל המספר בהרבה".12 השוואה בין השמות של יורדי מצרים בספר בראשית (מו) לשמותיהם של יוצאי מצרים במפקד במדבר סיני (במדבר א) ובערבות מואב (במדבר כו) מעלה כי עִם יוצאי מצרים נמנים נכדים ונינים של יורדי מצרים, ובהם: דתן ואבירם, נכדי ראובן; צלפחד, נינו של מכיר בן מנשה; נחשון בן עמינדב בן רם בן חצרון, נכדו של יהודה. מהשוואת הרשימות הסיק בן-גוריון כי "בני ישראל ישבו במצרים כנראה רק שניים-שלושה או, לכל היותר, ארבעה דורות."13 מסקנה זו גם מתיישבת עם הנאמר לאברהם בברית בן הבתרים – "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו 16). חיזוק להשערתו בדבר מספר הדורות שהיו במצרים מאז הגעתו של יעקב ועד ליציאת מצרים מצא בן-גוריון בפרשנות רש"י לפסוק זה: "לאחר שיגלו למצרים יהיו שם שלשה דורות, והרביעי ישובו לארץ הזאת".14 בן-גוריון ביקש אפוא לגשר על הפער הבלתי סביר בין הדורות של בני ישראל שנולדו במצרים ובין מספרם העצום של יוצאי מצרים: הוא בדק את רשימות צאצאי יעקב – ובעיקר בני לוי – בספרי המקרא (בראשית, שמות, במדבר, דברי הימים א). בדיקה דקדקנית זו הובילה למסקנה מרחיקת לכת יותר, ועל פיה "רק שני דורות נולדו במצרים". ומכאן האומדן, "הערכה כללית", כי יוצאי מצרים מנו רק "כשש מאות או אפילו כמה מאות יותר".15 וזאת בהנחה "שמקבלים כיסוד [...] [את] מספר יורדי מצרים שניתן בספר בראשית פרק מו" (=שבעים נפש). הערכה ממעיטה זו בדבר מניינם של יוצאי מצרים לא הרתיעה את בן-גוריון, והוא הביא להגנתו את הדעות השונות בעניין מניין השנים של גלות מצרים. להגנתו טען, כי כשם שחישוב מספר השנים שבהן ישבו בני ישראל במצרים "לא עמד בעיני הקדמונים במבחן הביקורת"16 – גם מספר הדורות שנולדו במצרים מוביל ל"מסקנות שונות בהחלט" באשר למספרם של יוצאי מצרים. ויש לסייג ולומר, שהערכה זו של בן-גוריון לא הביאה בחשבון את קצב הריבוי הטבעי החריג והמדהים של בני ישראל במצרים: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א 7). ובכל זאת לא נחה דעתו של בן-גוריון, והוא ביקש "להסיר במידה ידועה את התמיהה" מן ההשערה שהציע. לשם כך הציג מהלך דרשני נועז: פירוש לא שגרתי למילה "אֶלֶף", שהיא מילת מפתח בציון מניינם של יוצאי מצרים בתורה. את פירושו למילה זו עיגן בן-גוריון בהיקרויות אחרות של המילה במקרא עצמו, ואשר בהן משמש המושג "אֶלֶף" כמילה נרדפת למשפחה. לדוגמה – בסיפורי גדעון: "הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי" (שופטים ו 15).17 וכך גם בספר במדבר (א 16): "נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל";18 "וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן [...] וּבְנֻחֹה יֹאמַר: שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר י 35 – 36). "ברור שהכוונה היא לרבבות משפחות ולא לרבבות אֲלָפִים [כפשוטו], כלומר – לעשרות מיליונים". לשיטתו של בן-גוריון, "המשמעות הכפולה הזאת של המילה אֶלֶף גרמה להרבה שיבושים וגוזמאות בספרות המקרא במשך הזמן". "הירידה למצרים והיציאה ממנה הייתה מוגבלת למשפחה אחת גדולה, מיוחסת ורבת בנים" – סיכם בן-גוריון והוסיף, שכאשר הגיעו יוצאי מצרים לארץ, חיכו להם כאן כל אותם עברים שלא ירדו למצרים. ולפיכך יכולים היו יוצאי מצרים – מיד עם בואם ארצה, לאחר שעברו את הירדן – לאכול מתבואת הארץ (יהושע ה 11 – 12) "כי הם חזרו לבני עמם שישבו כל הדורות בארץ, יחד עם כמה עמים כנענים אחרים".19 בדרכו הזהירה ובעמידתו הענווה אל מול הכתוב הצהיר בן-גוריון בפתח הרצאתו כי אינו אומר את הדברים "בשם איזה מוסד או גוף כלשהו" אלא כאחד האדם, ואף פנה לשומעיו ואמר: "מותר לכם לחלוק על דברי."20 גם לכם, הקוראים, מותר. הערות שוליים:
אל האסופה מעט בן-גוריון3
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
