הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > מקרא [תנך] > חורבן גלות וגאולה


תקציר
חיפוש אחר משמעות המגילה מתוך הרקע ההיסטורי שלה לפני ואחרי הקרבות הגדולים של אחשוורוש. על פי המאמר מגילת אסתר כמתרחשת סביב השנים 482- 480 לפנה"ס . המשתה שמתואר בפרק א' הוא כינוס ההכנה לקרב הגדול, פרק ב' והלאה מתרחשים לאחר הכישלון במלחמה ומרדכי ואסתר- הם יהודים מתבוללים שרק גזיררת המן מזכירה להם את יהדותם.



הרקע ההיסטורי למגילת אסתר
מחבר: ד"ר; הרב בנימין לאו


חג פורים חג פורים
חג גדול ליהודים
סכות רעשנים שירים וריקודים
הבה נרעישה רש רש רש
ברעשנים
(לוין קיפניס)

מבוא: חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים

חג פורים מוצא אותי בכל שנה במצוקה.

בשנות הילדות היה החג מתוק ופשוט. הדילמה שהעסיקה אותי מסוכות ועד פורים הייתה איזו תחפושת לבחור.

עברו שנות הילדות והגיעו ימי הנערות והבחרות. בשנים אלו הייתה זו הישיבה שהפכה את יום הפורים להתעלות ותיקון כאלו היה זה יום הכיפורים עצמו. ה"מחמירים" אף היו דורשים את יום כיפור שהוא "כ – פור" – מתקרב בדרגתו ליום הפורים, מתקרב אך לא מגיע. ההתעלות האמיתית נעשית על ידי השתייה המשחררת מכבלי הזמן והמקום, ומפשיטה מכל הקליפות העוטפות וחוצצות בין האדם לבין פנימיותו. רק בכניסת היין יוצא הסוד הפנימי. שגור היה בפי כל לומדי התורה בישיבה שכל מי שעמל במהלך החורף על תורתו ועל תיקון מידותיו – ימצא עצמו בשמחת הפורים במפגש נדיר וחד שנתי עם עולמו הפנימי הכמוס ביותר. תמונת הבחורים השיכורים שמוציאים מתוך יינם את מיטב החידושים והרעיונות הרוחניים חרותה על לוח לבי. לתקופה קצרה הלכתי שבי אחרי הפרשנות הזו.

ברוח האווירה הרוחנית הזו התפרשה גם המגילה באור פנימי בוהק. העדרות שם האלהים מן המגילה מלמד על סודה. המגילה, מלאת תחפושות ורק בגלוי כל קליפותיה נוכל להיפגש עם המלך האמיתי השרוי בין עמודיה: מלכו של עולם. כאילו הייתה מגילת אסתר כתב מחאה ההופך את מלכות הארץ לקריקטורה ומעמידה מול מלכות זו את מלכות השמים, שהיא ורק היא יכולה להעמיד את העולם. בקריאה זו מצאנו עצמנו, בחורים צעירים, מתהלכים למחוזות האנרכיה שרואה במסגרות שלטון אנושיות קטנות ואפסות ואל מול מסגרות אלו חותרים למפגש עם המלך השרוי בתוך מסכותיו. החיפוש אחר המלך הפנימי והנשגב הפך להיות עיקרו של יום הפורים.

כמובן שבעולם שמחוץ לישיבה ומחוץ להוויה הזו, נשאר הפורים אותו חג של קרנבל לצעירים ומשלוח מנות אין סופי בין שכנים שבעים. מתנות לאביונים היה החלק שחיפה על הריק שעטף את החג הזה.

התחנה הבאה אחרי פורים של הישיבה הייתה בקיבוץ. שם, בשנים שלפני ההפרטה, היה לפורים מקום של כבוד. "הנשף" של פורים היה אחד משיאי האירועים של הקיבוץ. כל מי שלב פועם לו היה מתייצב לנשף במיטב התחפושות. אות הפתיחה לנשף הפורים היה בריקוד "רונדו" משותף שבו חוללו יחדיו זקנים וצעירים, משפחות משפחות שמחות ועולזות. איש בל יעדר. כל שכונה הכינה הצגה משלה, כולם משתטים ללא בושה, משחקים וצוחקים ומתפרקים בדיבוק חברים. לא עסקו שם ב"פנימיות" ובקבלת התורה, לא עסקו שם בתיקון האדם ובגילוי סתריו, אלא רק ביום של שחרור מעצורים. פעם או פעמיים באתי לנשף אך לאחר מכן חשתי מנוכר לו. ההוללות הזו לא תאמה מאומה מכל המטען שאותו ספגתי בישיבה, חשתי ב"גלות". מהר מאד מצאתי את עצמי מתפקד בזמן ה"נשף" בתור ה"בייבי סיטר" של השכונה. נהגתי לסיים בכל שנה ביום הפורים את מסכת "מגילה" ולערוך לעצמי מסיבת "סיום מסכת", סיבה למסיבה...

ה"קלקול" הגדול של החג אירע בלימודים באוניברסיטה. שם התוודעתי לחשיבה ההיסטורית בלימוד מקורות ישראל ושם נחשפתי לאופציה הרצינית שאירועי מגילת אסתר התרחשו לאחר הצהרת כורש. אז נסדק החג באופן חמור. משמעות הדבר עבורי הייתה שהיהודים של שושן הבירה בחרו מרצונם החופשי להישאר בגולה ומאסו בארץ חמדה. במקום לשמוע את קול הקורא של כורש מלך פרס: "מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל", נותרו היהודים אחוזים בבתיהם וברכושם ומסרבים לשמוע את קול הדוד הדופק. האנלוגיה בין ימי הפרסים לימינו הייתה מיידית. המחשבה על תגובת היהודים להצהרת בלפור ולבשורת הציונות, ומיד לאחריה חורבן יהדות אירופה לא הרפתה. הרי יהודי פרס גם כן עמדו על סיפה של שואה אלא שנס התרחש והם ניצלו בעזרת שמים ובנחישותה של אסתר ומרדכי. אלא שלא בכל יום מתרחש נס, והנה ליהודי גרמניה ופולין של המאה העשרים לא התרחש הנס. בשלב זה הפך החג להיות מטרד. איך אנו, יושבי ארץ ישראל, המאמינים בשיבת ציון ובאחיזת העם בארצו, חוגגים את החג הגלותי הזה? עם השנים השאלה הזו הוחבאה במעמקי הנפש והאנרגיות של החג תועלו אל מחוזות הילדים. מסיבות פורים, תחפושות, רעשנים, זמירות וריקודים – הרבה רעש שנועד לבלבל את המחשבה ולמנוע את החתירה אל השקט הדרוש לברור פנימי של מהות החג ומקומו בתולדות ישראל.

כעת, עם תחילת שלב חדש בחיי, בו ילדי מתחילים לבנות את ביתם שלהם, אני מבקש להעניק להם את הקריאה הדרשנית שלי למגילת אסתר, קריאה המבוססת על שילוב של היסטוריה, מדרשי חכמים, קטעי פרשנות של המגילה והשלמת פערים בעזרת הדמיון.

איני מבקש לומר שזהו הפרוש המוסמך והנכון לסיפור הפורים ולמגילת אסתר. זה אינו יותר מאשר דרשה לפורים אך במסגרת הספקולציות זו דרשה אפשרית. מכיוון שכך – ראוי להטות לה אוזן ולהפיק ממנה את מה שאפשר למען הדורות הבאים.

הרקע ההיסטורי למגילה

597 לפנה"ס - ראשיתם של יהודי האימפריה הבבלית1

בשניים באדר 597 נכנעה ירושלים וגלה יהויכין. כך אנו למדים מהכרוניקה הבבלית הנקראת על שם וייזמן, המודיעה על מאורע זה:

"בשנה השביעית בחודש כסלו קבץ מלך אכד (=כינוי של מלך בבל) את חילו וילך אל ארץ חת (= כינוי של סוריה וארץ ישראל) ויחן על עיר יהודה (= הכוונה לירושלים), ובחודש אדר בשני בו לכד את העיר ואת המלך תפס. מלך כלבבו המליך בקרבה ואת מסה הכבד הוליך בבלה".

זהו הנוסח הבבלי של המאורע הזה. במלכים ב כד, י-יז אומר הכתוב:

"בעת ההיא עלו עבדי נבוכדנאצר מלך בבל ירושלים ותבא העיר במצור. ויבא נבכדנאצר מלך בבל על העיר ועבדיו צרים עליה. ויצא יהויכין מלך יהודה על מלך בבל הוא ואמו ועבדיו ושריו וסריסיו ויקח אתו מלך בבל בשנת שמנה למלכו. ויוצא משם את כל אוצרות בית ה' ואוצרות בית המלך ויקצץ את כל כלי הזהב אשר עשה שלמה מלך ישראל בהיכל ה' כאשר דבר ה'. והגלה את כל ירושלים ואת כל השרים ואת כל גבורי החיל עשרת אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר זולת דלת עם הארץ. ויגל את יהויכין בבלה ואת אם המלך ואת נשי המלך ואת סריסיו ואת אילי הארץ הוליך גולה מירושלים בבלה. ואת כל אנשי החיל שבעת אלפים והחרש והמסגר אלף הכל גבורים עשי מלחמה ויביאם מלך בבל גולה בבלה. וימלך מלך בבל את מתניה דדו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו".

כך אנו נכנסים לעשור האחרון של ממלכת יהוד. שני מרכזים יהודיים עם שני מלכים באותו פרק זמן: העלית שהוגלתה לבבל, ו"דלת הארץ" שנשארה ביהודה. גם המקרא וגם המקורות הבבליים קוראים למלך הגולה יהויכין: "מלך יהודה". בתעודת בבלית שנכתבה שנים אחדות אחרי המאורע הזה (בשנת 592) יש דין וחשבון על אספקה שהבבלים נותנים למלכים שבויים בבבל, ובכללם יהויכין שנקרא "מלך יהודה". זה אומר שהבבלים נתנו לגולי יהודה מעמד מוכר של קבוצה מוגדרת עם מנהיג – מלך בתוכם.

איך נראית החברה היהודית המתבססת על נהרות בבל? כדי לעמוד על המצב הפוליטי – חברתי צריך להטות אוזן לדברי הנביא יחזקאל שחי עימם באותם שנים. סביר מאוד שיחזקאל היה בעצמו מגולי יכניה, שכן במקום אחד הוא כותב על "גלותינו" (פרק לג). מראות נבואתו של יחזקאל בבבל מלווים את המתרחש בירושלים לאורך כל תקופת צדקיהו, עד לאחר החורבן.

קבוצה דומיננטית, אותה תוקף יחזקאל הנביא, היא המפלגה הלאומית השוללת מכל וכל את הישיבה בגולה:

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אַחֶיךָ אַחֶיךָ אַנְשֵׁי גְאֻלָּתֶךָ וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה אֲשֶׁר אָמְרוּ לָהֶם יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם רַחֲקוּ מֵעַל ה' לָנוּ הִיא נִתְּנָה הָאָרֶץ לְמוֹרָשָׁה (יחזקאל יא, יד-טו).

התיאולוגיה של אנשי ירושלים תוחמת את אלוהי ישראל לארץ ישראל. "פה תהא השכינה שורה" - השכינה שורה בארץ ישראל ומסתלקת מדרי חו"ל. קרבת השכינה לפי גישה זו אינה תלויה במעשים אלא במקום. יחזקאל השוכן בבבל דוחה גישה זו בהביאו את דברי ה':

לָכֵן אֱמֹר כֹּה אָמַר אֲדֹנָי אלוהים כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם (יחזקאל יא, טז).2

יחזקאל, כמו ירמיהו, מבין בנבואתו שעונש הגלות לא ניתן להמרה בדרך של העפלה נגד רצון ה'. ממש כמו בסיפורו של משה והמעפילים שלאחר חטא המרגלים (במדבר יד, לט – מה) כך גם יחזקאל יוצא נגד מתסיסי הגאולה וסרבני הגולה.

במפלגה השנייה שמציג יחזקאל נמצאים יהודים שירדו לבבל אך מבקשים להישאר סמוכים לאלוהי ישראל. זוהי המפלגה ההפוכה מהמפלגה הראשונה. הם מאמינים לגמרי לדברי הנביאים ומבינים שנגזרה גזירה. אלא שעל פי תודעתם אין סיבה להתרחק מעל ה' שהרי מלוא כל העולם כבודו. גולים אלה מוצגים בפרק כ פסוק א: "באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה'". קריאה זהירה של הפרק כולו, שהוא נאום היסטוריסופי, מלמדת שעיקר בקשתם של גולי בבל הייתה לבנות מקדש לאלוהי ישראל על נהרות בבל: "ירושלים דנהרדעא". הם מבינים שאלוהי ישראל אינו מתוחם גיאוגרפית ומאמינים לנביא שאמר שיקח זמן רב עד שישובו לארצם. לכן הם מבקשים להיאחז באדמת הניכר עד שיבוא קץ הגלות. גם אותם תוקף יחזקאל בבוטות: "הלדרוש אותי אתם באים"?

תשובתו אחת:

כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי אלוהים שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם. (יחזקאל כ, מ-מב).

הנה, אם כן, התמונה השלמה של גישת הנביא יחזקאל לזיקת היהודים לארצם - לא לאנשי ירושלים הבוטחים על העצים ועל האבנים, לא לדוחקי הקץ וגם לא לאנשי בבל המבקשים להקים מקדש בחו"ל. המרכז היהודי היחיד מקומו בארץ ישראל אך החזרה לארץ לא תתרחש בלי הוראה של ה'.

מסתבר שהייתה עוד מפלגה, ואולי דומיננטית משתי הקודמות לה. זוהי המפלגה של היהודים שראו עצמם בארץ ההזדמנות החדשה, "גולדען מדינה". ההגליה של "החרש והמסגר" – ראשי המשק, ראשי התעשיינים והמנהיגות המדינית (עם המלך ומשפחתו) הביאה לבבל את מיטב המוחות והידים של החברה היהודית. ההשתלבות שלהם במרחב האימפריה הבבלית הייתה מהירה. הם חיפשו נתיבי פרנסה, מסחר ועושר. גם על החברה הזו אנו שומעים מפיו של יחזקאל הנביא (פרק כ, לב – לד):

"והעלה על רוחכם היו לא תהיה אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן.
חי אני נאם אדני ה' אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם. והוצאתי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה".

"נהיה כגויים" – זוהי היהדות המתבוללת, שמבקשת לברוח מזהותה הישנה, אותה סוחבת מארץ מוצאה ומחפשת דרך לייצר זהות חדשה של מהגרים משתלבים במרחבי המזרח. התופעה של מהגרים משתלבים מוכרת לנו. לא השתנה דבר מאז ועד היום. דור ראשון – הדור האבוד. מגשש שפה, לומד לשרוד, חולם עבור ילדיו ומנהל קשרים שקטים ומתגעגעים עם נהרות ילדותו. דור שני – הדור המתנער מהוריו, מחביא את המבטא הזר, נאבק על מקומו ומוחק את עברו. דור שלישי – המשתלב, מרגיש בבית, יודע על קיומו של סבא שבא "משם" ואינו נאבק בו כי הוא לא מאיים עליו בשום דרך שהיא. דור רביעי – דור שלא ידע את מוצאו.3

538 לפנ"ס - וימאסו בארץ חמדה" – היהודים שלא שמעו לקריאתו של כורש4

בשנת 539 לפנה"ס כבש כורש מלך פרס את בבל, כיבוש שהחל למעשה את התקופה הפרסית, המסיימת את ימי גלות בבל ופותחת את ימי שיבת ציון. אם נספור את ראשית הגלות משנת 609 לפנה"ס, עם מותו של יאשיהו במגידו (שאז בטלה מלכות עצמאית ביהודה) נמצא את עצמנו בזמן הצהרת כורש בדיוק במלאות שבעים שנות גלות. מדיניות פרסית זו, של השבת אלוהי הארץ למקורו לא הייתה מכוונת דווקא כלפי היהודים אלא כלפי כלל נתיני האימפריה הפרסית. היא התבססה על עקרון מתן חופש דת לכל נתיני האימפריה.5

העלייה הראשונה, בסמוך לימי הצהרת כורש, לוותה בהרבה מאוד תקוות שנכזבו. זוהי התקופה שבה מתנבא זכריה: "רני ושמחי בת ציון כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה' " (זכריה, ב, יד). "הנני בא" – הקב"ה חוזר אִתנו הביתה. רק נאסוף את עצמנו, וכבר אנו מחזירים את שכינתו לציון. הייתה כנראה התעוררות דתית והייתה גם תקווה רבה לאחר שנות השבר והחורבן. אולם כגודל הציפייה גודל האכזבה. במסגרת העיסוק כאן, בסיפורה של החברה היהודית במלכות פרס, לא נתמקד ולא נתעכב על דמותם של העולים ועל חוויות העלייה. נסתפק בתיאור הכללי של העולים. בראש העולים עמדו יהושע הכהן הגדול וזרובבל, נכדו של המלך הגולה יכניה. עם ההנהגה הזו עלו רק כמה עשרות אלפים. הם היו מורכבים ממספר קבוצות, ביניהן קבוצה גדולה של אנשים חסרי כל ייחוס. עוד קבוצה גדולה הייתה מורכבת מיהודים שהתבוללו (בעקבות נישואי תערובת). סך הכל מדובר בעלייה של כמה עשרות אלפי איש. רוב היהודים נותרו בבבל. תיאור נורא של תוצאות אי עלייה זו מופיע בדברי רבי יהודה הלוי בתשובתו לשאלת מלך כוזר על כך שהיהודים מתפללים אמנם לשיבת ציון אך אינם שבים:

העוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלהים בבית שני, כמה שאמר: רני ושמחי בת ציון (זכריה, ב יד), כי כבר היה העניין האלהי מזומן לחול כאשר בתחלה אִלו היו מסכימים כלם לשוב בנפש חפצה. אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפָּרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה: אני ישנה ולבי ער (שיר השירים, ה ב) – כינה הגלות בשינה והלב הער התמדת הנבואה ביניהם; קול דודי דופק (שם, שם) – קריאת האלהים לשוב; שראשי נמלא טל (שם, שם) – על השכינה שיצאה מצללי המקדש. ומה שאמר: פשטתי את כתנתי (שם, ג) – על עצלותם לשוב; דודי שלח ידו מן החור (שם, ד) – על עזרא שהיה פוצר בהם ונחמיה והנביאים עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה... [כוזרי, ב כד].

לשונו הפיוטית של ריה"ל אינה מסתירה את הבושה ואת ההחמצה. "העניין האלוהי" בלשונו של ריה"ל הוא חידוש הנבואה. אילו היו עולים בזמן זרובבל ויהושע הכהן הגדול בנפש חפצה היה הבית השני עומד בתפארת "כאשר בתחילה". כידוע, עולים אלו, בראשות זרובבל ויהושע הכהן הגדול, הקימו את יסודות המקדש אך לא בנו את ירושלים. רוב היהודים נשארו אוחזים בגלותם, "לא יפרדו ממשכנותיהם ומענייניהם". הלב נחמץ למראה התמונה המוכרת כל כך: יהודי תפוצות מבוססים ושקטים, חובבים את רעיון הבניין של הארץ אך כרגע זה לא נוח. נחכה שיגדלו הילדים ושרק יגמרו את הקולג'.

תקופה זו שבין הצהרת כורש לבין עליית עזרא (כשישים שנה!) היא תקופה מעורפלת ולכאורה לא מצויים בידינו מקורות על אודותיה. ספר עזרא מדלג מימי העולים הראשונים (זרובבל ויהושע) ועד לעלייתו הוא (באמצע המאה החמישית לפנה"ס). עלייתו של עזרא, ובסמוך לה שלטונו של נחמיה, מתחילים את הפרק הידוע לנו כתקופת "אנשי כנסת הגדולה". אולם בשרשרת הנהגת האימפריה הפרסית ממוקמת תקופת שלטונו של אחשורוש בדיוק באמצע ה"חור השחור" הזה.

פרק א: ויהי בימי אחשורוש – הרקע הריאלי להבנת הפרק

נראה כי ארץ פרס אינה גובלת אלא בשמי זאוס
(הרודוטוס, ספר שביעי, 8)

בשנים שלאחר מלכות כורש (521 לפנה"ס) ישב על כסא האימפריה נכדו, דריוש הראשון, עד שנת 486 לפנה"ס. הישגיו הצבאיים הגדולים של דריוש הפכו את פרס לאימפריה הגדולה. בכתובת מימי דריוש שנמצאה בפרספוליס נאמר:

"אומר דריוש המלך זו היא הממלכה שאני מחזיק בה מן הסקיים אשר מעבר לסוגדה, משם לכוש, מן הודו, משם עד ספרד – אשר אהורהמזדה גדול האלים העניק לי".

מפה זו של האימפריה תואמת את הכתוב במגילת אסתר: "מהודו ועד כוש".6 זהו תיאור מקיף ממזרח ועד המערב, הכולל את הממלכה בשיא תפארתה. הוא צירף לצבאו את הצי הפיניקי והוא היה זה שהכריז על החלום הפרסי להשתלט על העולם כולו. הזכרון הגדול ביותר ממלחמותיו הוא בקרב מרתון (490 לפנה"ס) בו הצליחו חיילי אתונה לבלום את ההתקפה של דריוש ולמנוע ממנו את ההשתלטות על המערב.

לאחר מותו עלה לשלטון כסרכסס, הוא אחשורוש.7 כבר בראשית דרכו הכריז אחשורוש על המשך המלחמה העולמית. החלום של השתלטות על העולם כולו קיבל בראשית ימיו תנופה גדולה. הוא ראה עצמו כמלך העולם וכמי שמביא את בשורת האימפריה הפרסית אל קצוי המערב. לא מדובר על מלך שוטה, שיכור, טיפש או הפכפך. מדובר על חזון וכושר ארגון של מי שצמח בתוך אימפריה, חווה את כשלונות קודמו ונשבע להביא מזור לממלכה.

דמותו של אחשורוש בעיני כותב המגילה ובעיני חז"ל

נעמוד בתור מלפנים ומאחור
נסתדר לפי הכרס ונשיר לנו שיר ערש
בים, בים, בים...
אחשוורוש תינוק מסדר לו פיפא'קלוק ושותה לו שם למטה
עם המן ועם וייזתא
(נתן אלתרמן, שיר הסריסים)

כל ילד שקורא במגילת אסתר חש שהמלך הופך בה לקריקטורה. היטיב לתאר זאת ד' הנשקה:

"מחבר המגילה מנפח בלון זה הקרוי המלך אחשורוש לממדים אדירים, קוסמיים; אך כל זאת כדי שיתפוצץ מעצמו מתוך המהלך האירוני של האירועים. בראשית היה המלך, המולך בכיפה. ולא על חינם אין שם שמים נזכר במגילה בשום מקום – שכבר מלך אחשורוש תחתיו כביכול. אך מיד שומעים אנו מהו תוקף מלכותו וכיצד היא מתנהלת. תחילה מתברר שהמלך האדיר, שמלכותו בכל משלה, אינו מושל אף באשתו; עמו בבית אינו כובש, ואפילו בביתו אינו שורר. להלן עולה התופעה, החוזרת לכל אורך הדרך, שאין מלך אדיר זה מרים ידו ורגלו מתוך דעתו שלו, ולעולם תלוי הוא בסובבים אותו... באמת אין מרדכי והמן וכל יושבי החצר כולם אלא בובות בעלמא בתיאטרון האבסורד של המלך הגדול. מלכותו של זה אינה מסגרת הסיפור אלא היא היא נושאו".8

ברוח הקריאה הזו נהגו לתאר את התנהגות המלך בפרק הראשון כמלך הולל, שטוף במשתאות יומם ולילה ואין עיניו ולבו אל ממלכתו כלל. חוקרים עמדו על ריבוי המשתאות במגילה וביקשו ללמוד מכאן על ההדוניזם והנהנתנות ששלטה בחצר המלך.9

אולם אני מבקש לעצור את השטף של הקריאה ולתאר את הפרק הראשון כאחד משיאי ההנהגה המדינית של המלך המבקש לאחד את הממלכה לקראת "אם כל המלחמות" – אותה ביקש לחולל.

על פי מקורות יוון (הרודוטוס) הוביל כסרכסס את אחת מהנועזות והגדולות שבמלחמות העולם הקדום, המוכר לכל בתור "קרב תרמופילאי" ו"קרב סלאמיס". קרבות אלו היו חלק מהמלחמה הגדולה שבה ניסה אחשורוש לתקן את הכישלון הפרסי בקרב מרתון. הצריבה המרה מהתבוסה ההיא של דריוש הניעה את אחשורוש לחזור לשדה הקרב ולשנות את מפת העולם. הוא הבין שלצורך הקרב המחודש צריך לגייס צבא מכל רחבי האימפריה, ולא להתבסס רק על צבא מקומי.

לצורך כך החליט המלך לערוך פעילות דיפלומטית נמרצת ולארח בעיר הבירה שושן משלחות מכל רחבי האימרפיה, כדי להראות את יכולתו הצבאית ולרתום אותם להשתתפות אקטיבית במהלך המלחמה. קריאה שקטה של המשתה הראשון של אחשורוש מחזקת את הפרשנות הזו.

בתחילת מלכותו, כפי שתמיד קורה בחילוף שלטון, היו מרידות ברחבי האימפריה הפרסית. שלוש שנים דיכא אחשורוש את המרידות ברחבי האימפריה עד שהצליח לכונן אימפריה חזקה ויציבה ששלטה בכל החלק המזרחי של הגלובוס. לאחר שפתר את הבעיות מבית, עבר המלך למחשבות על הרחבת האימפריה.

בשנת שלוש למלכו עושה אחשורוש משתה של 180 יום. במבט ראשון זה נראה כמו חצי שנה של שכרות ואובדן חושים, עוברים ממסיבה למסיבה בלי להפסיק לרגע. לאחר מכן נערך משתה נוסף של 7 ימים. מה קורה בממלכה הזאת? האם אחשורוש עד כדי טיפש עד שיכניס את הממלכה כולה לסכנה קיומית כזו בה אין איש שפוי אחד? ננסה לתת הסבר אחר למשתאות במגילה.

המגילה מציינת את מועד תחילת המשתה הראשון: "בשנת שלוש למלכו". כמו כן קהל היעד של המשתה מוגדר בבהירות:

"לכל שריו ועבדיו, חיל פרס ומדי, הפרתמים ושרי המדינות".

מטרת המשתה נראית ברורה:

"בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו".

בחיבור פשוט בין המלך, שנת מלכותו ואופי המשתה – מוכרחים להגיע למסקנה שמה שמתואר לפנינו הוא לא משתה של הוללות ושכרות, כפי שרגילים לצייר זאת, אלא משתה במובן של "קבלת פנים". זוהי פעילות דיפלומטית שנועדה להכשיר את הקרקע לקראת היציאה למלחמה הגדולה. הוא מתחיל לקיים מגעים עם כל מדינות האימפריה כדי שתהיה לו קואליציה רחבה לקראת

הוא מזמן לשושן הבירה משלחות עם בכירי הממשל מכל מדינה. המשלחות המגיעות לשושן זוכות לביקור במחסני הצבא ורואים את היכולת הצבאית של המלך. כאשר רוצים לצאת לקרב גדול צריך להוכיח שיש לך יכולת לעשות דבר כזה- אחשורוש מוכיח שהוא מלך חזק בעל יכולות מרשימות מבחינה צבאית וכלכלית.10 אם כן, המשתה הראשון אינו התהוללות פרועה אלא פעילות נמרצת במערך הסברה מעולה. אפשר לראות שבתיאור המשתה הזה לא נזכר כלל יין! זוהי לא מגמת המשתה וממילא אין כאן לא שכרות ולא הוללות. מדויק מהפסוקים שבמשתה זה לא היה יין. לא מדובר על שכרות

במהלך 180 יום שושן הבירה עובדת סביב השעון. פקידים, מזכירות, אנשי ממשל וכו' עסוקים ללא הפסקה בניהול השיחות והמגעים עם העמים השונים. ניתן לדמיין את שושן הבירה כעיר המימשל, עיר שכולה מלאה באנשי ממשל ופקידות. העיר כולה מגויסת למשך חצי שנה למסע הסברה מאומץ.

בכל מקום עבודה יש תקופה שבה יש עבודה אינטנסיבית במיוחד, "העונה הבוערת". כל מנהל חברה יודע שכדי שהעובדים יוכלו לעמוד באינטנסיביות כזו צריך לתת להם זמן לשחרור הלחץ. כאן אנחנו מגיעים למשתה השני שעושה אחשורוש.

המגילה מספרת שאחרי אותם 180 יום של עבודה מאומצת עושה אחשורוש משתה ל"כל העם הנמצאים בשושן הבירה". אחשורוש נותן מתנה לעובדים- שבוע שלם של התפרקות ושחרור לחצים. העיר כולה מתקשטת, כל אנשי העיר מתכוננים לחגיגה. היין נשפך כמים וכל האנשים פורקים את המתח שהצטבר אצלם בחצי שנה האחרונה. בשבוע זה אין חוקים, החוק היחיד הוא חוק המאפשר לכל איש לעשות כרצונו. אין במשתה הזה אורחים. כל מי שנמצא בו הוא מאנשי המערכת שנתן כתף למאמץ המלחמתי. האווירה היא של משפחה חוגגת ללא בלמים.

אבל, ימי ההתפרקות יצאו מכלל שליטה והגיעו לידי התהוללות פרועה וחסרת רסן. סיפור ושתי מבטא את הדבר הזה. הרסן השתחרר יותר מדי. מיאונה של ושתי מבטא שבירה מוחלטת של הדיסטנס שהיה בממלכה. "למגדול ועד קטן", המעמדות נשברים ויש צורך בפעולה חדה ומהירה כדי להשיב את הסדר על כנו.

אם כן שני המשתאות שמתוארים בפרק א' מייצגים שני הפכים. הראשון הוא משתה מדיני, שקול ומחושב, עבודה בירוקרטית מאומצת לצורך יציאה לקרב. המשתה השני הוא חופשה לאחר תקופת עבודה מאומצת, החופש הזה יצא מכלל שליטה והביא לקריסה של מערכות השלטון.

הפרשה החסרה בין פרק א לפרק ב – אם כל המלחמות

"מעט מליאונידס נמצא בעובדה
שאני יכול ללכת לאן שארצה
ולכתוב מה שארצה.
הוא תרם לכך שאנו חופשיים".
(ויליאם גולדינג, "השערים החמים")

מגילת אסתר נפתחת בתיאור הרקע למלחמה, בשנה השלישית למלך (פרק א) וממשיכה בחיי הבירה שושן שלאחרי המלחמה, בשנה השביעית למלך (פרק ב). ארבע השנים הסוערות של הקרבות בין פרס לברית העמים היוונים לא מתוארות כלל במגילה. נשלים בקצרה את החסר:

קרב תרמופילאי

בשנת 482, שנת ארבע למלכו, יצא אחשורוש למסע הצבאי עם מאות אלפי חיילים, מכל רחבי האימפריה. השלב הראשון היה מבצע חציית מיצרי ההספונטוס (= הדרדנלים), על גבי גשר של ספינות. משם החלה הפלישה ליוון. את המלחמה בצד היווני ניהלו הספרטנים, שנודעו באומץ ליבם ובכושר הלחימה שלהם. המצביא הספרטני, לאונידס, החליט להתעמת עם הצי הפרסי במעבר תרמופילאי, שהוא מעבר הכרחי של הצבא הפרסי, בדרך הים. שלש פלוגות של ספרטנים, סך הכל 300 לוחמים, עמדו לעצור את הצי הפרסי, על מאות אלפי חייליו. על פי הסופר היווני פלוטארכוס, שלח אחשורוש שליח ללאונידס והבטיח לו את הכתר של יוון אם ייכנע. תשובת המצביא הספרטני הפכה להיות לסמל ומופת:

"אם היה לך מושג כלשהו בדבר הנושאים הנשגבים בחיים, היית נמנע מלחמוד רכושם של אחרים. עבורי, מוות למען יוון עדיף לעומת היותי שליט יחיד על בני עמי".

בשלב הראשון של הקרב איבדו הפרסים אלפי לוחמים. רק לאחר יומיים ערק חייל יווני וגילה לפרסים שיש נתיב יבשתי העוקף את תרמפולאי. הפרסים עברו דרך שם ואיגפו את הלוחמים הספרטנים, שמתו עד אחרון חייליהם. הצבא הפרסי המשיך, למרות אבדותיו הכבדות, אל עבר איי יוון עד לקרב הבא, בסלאמיס.

קרב סלאמיס

לאחר קרב תרמופילאי נסוג הצי היווני אל מיצר סאלאמיס הסמוך לאתונה, החזקה מבין הפוליס היווניות. בספטמבר 480 לפנה"ס (שש למלכותו של אחשורוש) נערך קרב ההכרעה במימי המיצר המפריד בין אטיקה לבין האי סלאמיס (צפון מערב לאתונה). הפרסים נכנסו למיצר בטור אניות, והותקפו על ידי הספינות של יוון, שהיו קטנות וגמישות יותר. מאות ספינות פרסיות הוטבעו, ושארית הצי ברח לים הפתוח. אחשורוש חזר לארצו, ושארית הצבא נסוג להתארגנות מחודשת.

קרב פלאטיה

בעקבות התבוסה המוחצת של צי פרס בקרב סאלאמיס, השאיר אחשורוש את הצבא היבשתי בידי מצביא בשם מרדוניוס, שפיקד על האדמות היווניות הכבושות בידי פרס. מרדוניוס ניסה לפייס את אתונה והציע הסכם אי-לוחמה, שלטון אוטונומי ועזרה בשיקום העיר (שנפגעה במלחמה). אתונה דחתה את הצעתו, מרדוניוס, בתגובה, כבש מחדש את אתונה, והציע שוב הסכם שלום, אך נדחה בשנית. במקום זה פנתה אתונה לספרטה ששלחה אלפי חיילים למלחמה על הצבא הפרסי. תאורי הקרב בפלאטיה מלמדים על שילוב כוחות של כל איי יוון כנגד הפולש המזרחי. לפי הורודוטוס, רק 43,000 פרסים שרדו את הקרב. קרב זה, כשנה לאחר קרב סלאמיס, סימן את סוף החלום הפרסי להשתלטות על המערב.

פרק ב: הרקע המשפחתי של מרדכי ואסתר

לאחר הכשלון הקשה התכנס המלך אחשורוש בבירתו. מובס ושפוף גנז את חלום האימפריה ושקע בעיסקי שעשועי העיר היפה. כך נפתח הפרק השני, המתוארך לשנת שבע למלך, היא השנה שלאחר המלחמה.

בשלב זה מתאר הכתוב את הניסיון לאיתור נערה שתספק למלך מרגוע וחום בימי סגריר. עצת הנערים "משרתי המלך" מנוסחת בכל כללי הדיפלומטיה: "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו". על פניו נראה שהיה זה מס כפוי על הנתינים למסור את הבתולות הנבחרות אל בית המלך. אך אפשר גם להעלות אפשרות שעבור נערה שאינה ממשפחת האצולה נחשבת הבחירה הזו להזדמנות של פעם בחיים. על ידי ה"אימוץ" בבית המלכות היא עולה במעלות המעמד החברתי והופכת להיות "אשת חברה".

בשלב זה של הפרק עובר הסיפור לתאר את מרדכי ואסתר, עד לבחירתה של אסתר. מה אנו יודעים על המשפחה הזו?

כפי שראינו בפרק הפתיחה, היו בימי השלטון הבבלי שלש מפלגות יהודיות: המפלגה הלאומית,ומן הסתם נעלמה מן העולם, המפלגה הדתית בודאי שמעה את קול הדוד הדופק בהצהרת כורש, ועלתה לארץ. היהדות של האימפריה הפרסית, לאחר הצהרת כורש, לא זכרו את ארץ ישראל וספק רב אם זכרו את אלוהי ישראל. המדרש רומז לזה כשבא לתאר את היהודים המשתתפים במשתה של אחשורוש בשושן הבירה:

"שאלו תלמידיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם. אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע...".

תלמידי רשב"י מאתגרים את הרב בשאלה: איזו עבירה יכולה להצדיק את ההשמדה הכללית של כל יהודי האימפריה הפרסית? הרב, רבי שמעון בר יוחאי, מבקש לשמוע את הבנתם לחשבונו של מקום, ותשובתם קצת מביכה: "מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע". כנראה הם סמכו דבריהם על הפסוק: "...עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן משתה שבעת ימים..." (א', ה). מהפסוק נשמע בבירור שגם היהודים היושבים בשושן היו חלק "מכל העם הנמצאים"; זה אומר שיהודי שושן לא נבדלו, לא הפרישו עצמם ולא ייחדו את עצמם. הם נטמעו בשושן ואיבדו את זהותם העצמית. אנו יכולים לדמיין איך נראתה עיר הבירה של האימפריה. כל הנציגות הדיפלומטית של מאה עשרים ושבע מדינות גרה בשכונותיה, עיר קוסמופוליטית, עשירה ומתקדמת. כל הערים בשאר מאה עשרים ושבע המדינות אינם אלא ערי שדה, פרובינציה. יהודי שושן הבירה נטמעו באותו "כור היתוך (‎melting pot) "השורר באיזור בו לא השורשים אלא המציאות העכשווית והמטריאליסטית משפיעה, בו הזהות האישית אינה נקבעת על ידי שיוך עדתי-לאומי, וכולם חלק מ"כל העם הנמצאים בשושן". זו בדיוק משמעות ההנאה מסעודתו של אותו רשע. הנאה זו יש בה טיוח וטשטוש הזהות היהודית, והיא אמירה ברורה: אנחנו חלק מ"כל העם", שותפים מלאים במלכות אחשוורוש.11

מרדכי ואסתר – שניהם בנים למשפחות של שושן הבירה. אמנם אין לנו ידיעות על מצב המשפחות האלה בימי אחשורוש אולם טביעות האצבע של המשפחות מוליכות אל המפלגה המתבוללת.

א. השמות של הילדים: מרדכי ואסתר – שמות שמבקשים להשתלב בסביבה. יאיר הוא שם יהודי – ישראלי, אביחיל – כנ"ל. הוריהם של מרדכי ואסתר עוד קיבלו את שמותם מדור ראשון לגולת יכניה. הם, ההורים, כבר ביקשו לראות ילדיהם משתלבים במרחב הבבלי – פרסי, ללא שיור לזהות הקודמת שלהם. מרדכי = מורדוך – שמו של ראש הפנתיאון של האלים בפרס. זהו שם שמבטיח שילוב עם אלוהי הארץ. אסתהר – האלה המאירה באור אלוהי את שמי פרס. עם שמות כאלה יש סיכוי להשתלב בארץ ההזדמנויות החדשה.

ב. מעמדו האישי של מרדכי, היושב בשער המלך – מלמד על היותו תוצר להנהגה המקומית, ללא שם ושארית למוצאו היהודי. אי אפשר לדמיין איש יהודי יושב בשער המלך אם אינו תוצר של התרבות הגבוהה בת המקום. הוא היה צריך ללמוד במוסדות העיר, להשתלב בהנהגת העיר וכך להגיע לפיסגה חברתית. המדרש מתאר את מרדכי כאחד מהשרים כבר בשלב המוקדם הזה של המגילה. רק מעמד זה מאפשר לו להתהלך בשער המלך בלי לעורר חשד.

ג. הסתרת הזהות היהודית של אסתר מתפרש באופן פשוט כחלק מהרצון להתקדם בחברה הפרסית בלי שום הפרעה. את ההצעה הזו מביא ר' אברהם אבן עזרא כאחת האפשרויות בפרושו למגילה:
"יש אומרים כי מרדכי לא עשה נכונה שצוה על אסתר שלא תגיד עמה כי פחד שלא יקחנה המלך לאשה אם ידע שהיא מהגולה".

בדרך כלל נוח לנו לצייר את מרדכי ואסתר כצדיקים מראשית דרכם. הם נתפסים גם במדרש וגם בפרשנות המסורתית כדמויות מקבילות לדמותו של דניאל המוסר את נפשו בקנאות לשמירת מסורת אבותיו בחצר המלך הבבלי.

במסגרת שרטוט דמותו על ידי מקורות חז"ל מצטייר מרדכי כמי שהיה מאנשי כנסת הגדולה, ממעבירי התורה שבעל פה, ומראשי ההנהגה הרוחנית של ישראל בתקופה. חלק מהפרשנים ביקשו לתאר את הקשר של מרדכי לארץ ישראל בקריאה דרשנית של הפסוק "אשר הגלה מירושלים" – כל פעם עלה והוגלה לבבל. כל הפירושים הללו, שעיצבו את דמותו של מרדכי בתודעת הדורות, אינם נובעים מקריאה היסטורית. הדמות הזו אינה שייכת לפרק מסוים בהיסטוריה אלא מוצבת על במת התודעה היהודית כמופת. כמרדכי גם אסתר: יהודיה נאמנה למסורת משפחתה ומוסרת נפשה בהסתרת זהותה בבית המלך אחשורוש.

בפרוש שלי אני נאחז בהיסטוריה ומעלה אפשרות אחרת לשרטוט הדמויות. הקריאה מבוססת על שברי מדרשים ונאחזת ברמיזות של חז"ל. אני מאמין שאותן רמיזות ואותם שברים מסתירים קריאה אפשרית שסופרה בעבר וטושטשה על ידי שכבות מאוחרות יותר שהעדיפו את הדמויות הנשגבות. על פי קריאה זו מרדכי כרבים מאנשי דורו, אלה שלא נענו לקריאת כורש ומאסו בארץ חמדה, התבולל בשושן העיר הגדולה. עלייתו לגדולה הביאה אותו לדרגה בכירה בחצר המלך, ולימים גם נבחר להוביל את הצבא במלחמה הגדולה שהכריז אחשורוש על המערב. כמו דודה, כך גם אסתר הייתה מנותקת לגמרי מעמה ומזהותה היהודית. היא בחרה בדמות של הכוכב הפרסי וביקשה בכל דרך להשתלב בצמרת החברתית. היא לא מגידה לאיש את עמה ואת מולדתה ובזכות זה מצליחה להגיע ליעד המבוקש – לארמון המלך. בחירתה כמלכה הוא מימוש כל התקוות והחלומות שנערה מהגרת עשויה לחלום אליו. המלך, מצדו, לא מתעניין במוצאה. ארצו מלאה בעמים מעמים שונים. הוא מקבל באהבה את בני כל העמים, שכולם כרוכים ודבוקים בשלטונו.12

פרק ג: רקע הצבאי של מרדכי, על פי מדרש חכמים

המדרש במסכת מגילה מביא סיפור תמוה מאוד, שמסתבך עוד יותר בקריאת פרושו של רש"י. הפיסקה הזו מבוססת על הפסוק שמתאר את שיחתו של המן עם זרש אשתו, ובה הוא מתאר את הכעס שלו בכל פעם שבו הוא רואה את מרדכי שאינו כורע ומשתחוה לו. הפסוק במגילה (פרק ג) אומר: "וכל זה איננו שווה לי". על הפסוק אומר הדרשן מא"י של המאה השלישית, ר' אלעזר, בשם רבי חנינא, שלימד את הפסוק עלו פי דרשתו של החכם הבבלי בן התקופה הזו, רב חסדא:

גמרא: "וכל זה איננו שוה לי", אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בשעה שראה המן את מרדכי יושב בשער המלך אמר כל זה איננו שוה לי כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: זה בא בפרוזבולי וזה בא בפרוזבוטי.

אמר רב פפא: וקרו ליה עבדא דמזדבן בטלמי [=עבד שנמכר בככרות לחם].

רש"י: וזה בא בפרוזבולי - מרדכי בא אליו בטענת עושר, המן בא בטענת עוני, שמכר המן את עצמו למרדכי קודם לכן ימים רבים בככרי לחם.

המדרש מוזר מאוד ועל פניו נראה דמיוני. הדרשן התלמודי קובע שבכל פעם שהמן ראה את מרדכי היה מוציא לו מרדכי שטר חוב שהמן חייב לו. והמן מצדו הוציא שטר שאין לו כסף להחזיר. מופרך לגמרי!

אם זה לא מספיק בא החכם הבבלי, בן הדור הבא, רב פפא, ומוסיף עוד ידיעה: הכנוי של המן היה "עבד שנמכר בככרות לחם". למה שהמן ימכור את עצמו למרדכי? באיזה סיטואציה דבר כזה יתכן? המדרש בגמרא חסר וממעט בפרטים. קשה מאוד להבין ממנו מהי כוונת הדברים ומה עומד מאחוריהם. על פניו זה נראה כמו הומור תלמודי שמבקש להשחיר את פניו של המן ולהפוך אותו לדמות עלובה ומרוטה.

אולם למרבה הפלא המדרש הזה מקבל חיזוק נוסף ממקור מופרך עוד יותר, שנשתמר במקורות רבים, למרות זרותו.13 אביא תאור של אחד מעדי הנוסח של המדרש המיוחד הזה:

פעם אחת נתן להם המלך ממון ושיגרו ראשי גייסות לכבוש את המדינה.
נטל המן חציו של ממון ואכלו ולא נשתייר הימנו כלום, וכשבא להוציא על בעלי המלחמה לא היה בידו כלום.
בא אצל מרדכי שכל הממון שלם בידו כשם שנתנו לו המלך.
אמ' לו המן למרדכי: הלויני מן ממון זה שיש בידך.
אמ' לו איני מלווך אלא אם כן תמכור לי נפשך לעבד.
קיבל על נפשו והלווהו.
כתב ליה הכי בשטרא: המן עבדא דמרדכי זבין נפשיה למרדכי בטולמא דנהמא. [כתב לו כך בשטר: המן, עבדו של מרדכי, מכר נפשו למרדכי בככר לחם]
והינו דקאמ' ליה מרדכי להמן: עבדא דקני ניכסי - עבדא דמן? ניכסי דמן? [וזהו שאמר לו מרדכי להמן: עבד שקנה נכסים – עבד של מי? נכסיו של מי?]

למרות מוזרותו ודמיונו המפותח של הדרשן, אפשר להשתמש בו כדי לצייר דמות ספקולאטיבית של מרדכי והמן.

שתי דמויות גדלו ביחד בתור בנים למשפחות של מהגרים שביקשו להשתלב בחיי פרס המודרנית. הם התחנכו במערכת הצבאית, טיפסו ועלו בשרשרת הפיקוד. על פי המדרש הזה מרדכי אינו איש של בית המדרש, אינו מ"אנשי כנסת הגדולה" ואינו רבם של כל בני הגולה. הוא בן למשפחה שביקשה להיטמע בצמרת השלטון הפרסי. בתהליך צמיחתו הוא נשמר מכל זיהוי לעם היהודי. כל שיוך יקלקל לו את הקריירה. במלחמה הגדולה של אחשורוש השתתפו שני החברים כקצינים בכירים, והובילו את הגייסות בקרבות. על פי המדרש הקריקטורי שלנו, נכשל המן במשימתו, לא ויסת את התחמושת ואת האספקה, ומצא את עצמו בשלב מכריע של הקרבות ללא ציוד. הוא פונה למרדכי לעזרה, אך מרדכי מתנה את עזרתו בכך שהמן יהיה כפוף לו. בסופו של יום שניהם חוזרים לשושן הבירה, לאחר שנות המלחמה (והתבוסה) ופושטים את מדיהם. שלב פשיטת המדים הוא, כידוע לקורא הישראלי, שלב הכניסה לפוליטיקה. וכך מוצאים עצמם מרדכי והמן בתקופת מאבק על הצמרת השלטונית – האזרחית בשושן הבירה. המן עולה לגדולה אך מרדכי לא מפסיק לרמוז לו לאותו קרב אבוד, שבו "מכר המן את עצמו בככרות לחם". את הזכרון הזה מבקש המן למחות. הוא מתחיל לחפש איך להעלים את מרדכי המציק. מרדכי מצדו: "לא יכרע ולא ישתחווה". ואז מגלה המן את סודו של מרדכי: כי הגידו לו את עם מרדכי". כאן מתחיל הפתרון הסופי של היהודים, המלחמה נגד היהדות היא סיפור כיסוי שנועד להסתיר את מניעיו האמיתיים של המן.

יש באגדה הזו שילוב הרסני של פסיכולוגיה ואידיאולוגיה. המן פגוע ממרדכי, ומוצא טיעון אידיאולוגי נגד העם היהודי המאיים כביכול על האימפריה. המגילה מביאה את דברי המן אל אחשורוש: היהודים הם "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם...". ניסיונותיהם של היהודים להיטמע בין הגויים נכשלים, והם נשארים נבדלים ומיוחדים. כעת מגיעה נקודת המפנה של הסיפור. בשלב זה כבר אין למרדכי ברירה: יהדותו נחשפה והתעוררה בו אחרי ניסיונות של שנים לדכא אותם. הוא בוחר לא להפנות עורף לעמו וחוזר להיות נאמן לו. "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר... ויזעק זעקה גדולה ומרה". מרדכי קורע מעליו את בגדי הצבא וההכחשה, מסיר את דרגות הקצונה ולובש שק ואפר. דמותו של מרדכי מזכירה את דמותו של יוסף במצרים. יוסף יורד למצרים ומשתקע במקום. הוא עולה מעלה לדרגת משנה למלך, מנסה להכחיש את מוצאו ומקבל שם חדש המסתיר את זהותו: "צפנת פענח". גם יוסף, כמו מרדכי, עובר תהליך שבסופו הוא נאלץ להתמודד עם מוצאו ולהפסיק את ההכחשה. הוא מתוודע לאחים בבכי קורע לב, המחזיר אותו אל בית אביו. זעקתו של מרדכי מחזירה אותו למסורת ולבית אבא.

עוד נראה את התפתחות הדמות הזו אך לעת עתה נסכם ונאמר: מרדכי מתואר כיהודי המתבולל המבקש בכל כוחו להשתלב בחברה הפרסית שמסביבו. לאביו יש עוד שם "יהודי" אך הוא כבר נקרא בשם פרסי, מתחנך לתוך הצמרת הפרסית וכל מאוויו להיות מקומי. טשטוש הזהות שלו, ושל אסתר איתו, מובילים אותנו אל השלב הבא של הספר, אל החיים שאחרי המלחמה.

כדי שיוכל להעביר את הזמן בשקט ולא להיות טרוד בענייני הממלכה מחפש אחשורוש מחליף. משנה למלך שימלא את כל תפקידי המלוכה ורק יקרא בשם אחר. הוא מוצא את המן ראוי לתפקיד הזה ומגדל אותו מעל כל השרים למעמד של ראש האימפריה בפועל בזמן שהמלך נמצא ב'נבצרות זמנית'. מרדכי, כנראה נמצא אי שם במערכת השלטון הפרסית. הוא יושב בשער המלך, ואולי מתפקד כאחד משרי פרס.

המן הופך למעין אליל מקומי, הוא עקף את מרדכי בסיבוב והשאיר אותו הרחק מאחור. כולם מעריצים את המן ומשתחווים לו. מרדכי לא מוכן ליישר קו עם התופעה הזו. הוא מרגיש עליונות על המן. הוא לא מוכן לקבל את מעמדו הנחות ולא משתחווה.

המן מנצל את הסיטואציה שנוצרה בעקבות השלטון הרעוע והמעמד הרם שניתן לו כדי לסגור חשבונות פרטיים עם מרדכי. הוא מגלה את דבר יהדותו של מרדכי ומשתמש בה כטריגר למלחמה נגדו "ויבז בעיניו". המלחמה נגד היהדות היא סיפור כיסוי שנועד להסתיר את מניעיו האמיתיים של המן. יש כאן שילוב הרסני של פסיכולוגיה ואידיאולוגיה. המן פגוע בצורה עמוקה מיחסיו עם מרדכי ומוצא טיעון אידיאולוגי חזק נגד העם היהודי המאיים על האימפריה. המגילה מביאה את דברי המן אל אחשורוש: היהודים הם "עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך ודתיהם שונות מכל עם...". ניסיונותיהם של היהודים להיטמע בין הגויים ולהיות "פרסים בני דת משה" לא מצליחים והם נשארים נבדלים ומיוחדים.

פרק ד

כעת מגיעה נקודת המפנה של הסיפור. בשלב זה כבר אין למרדכי ברירה- דבר יהדותו נתגלה ועמו נמצא בסכנת קיום ממשית. כל רגשותיו היהודיים מתעוררים לחיים, אחרי ניסיונות של שנים לדכא אותם. הם בוחר לא להפנות עורף לעמו וחוזר להיות נאמן. "ויקרע מרדכי את בגדיו וילבש שק ואפר... ויזעק זעקה גדולה ומרה". מרדכי קורע מעליו את בגדי הצבא וההכחשה, הוא מסיר את דרגות הקצונה ולובש שק ואפר. הוא מכיר ביהדותו ומכאן ואילך התמונה משתנה.

יהודים בדרך כלל לומדים לקח ועוברים שינוי דרך "שק ואפר" "בכי ומספד". אצל מרדכי נוסף מרכיב אחר והוא הזעקה. בסיפור יעקב ועשו רמאותו של יעקב מביאה את עשו לידי שבר נוראי המתבטא בזעקה נוראית. מרדכי, כצאצא של אותו יעקב, נדרש לזעקה דומה כדי לצאת מהשבר בו הוא נמצא.

דמותו של מרדכי מזכירה את יוסף במצרים. יוסף יורד למצרים ומשתקע במקום. הוא עולה מעלה לדרגת משנה למלך. הוא מנסה להכחיש את מוצאו ומקבל שם חדש המסתיר את זהותו "צפנת פענח". גם יוסף, כמו מרדכי, עובר תהליך שבסופו הוא נאלץ להתמודד עם מוצאו ולהפסיק את ההכחשה, הוא מתוודע לאחים בבכי קורע לב השובר את הבועה שניסה לצור לעצמו ומחזיר אותו אל בית אביו. זעקתו של מרדכי מחזירה אותו למסורת ולבית אבא ומכאן ואילך משתנה תמונת המגילה ומתהפכת.

הערות שוליים:

  1. הסעיף הזה נכתב כולו בעזרת מאמרו של י' אליצור, "שני נביאים מול ארבע מפלגות", ישראל והמקרא, עמ' 219 – 229.
  2. להרחבת הפרופיל של המפלגה הזו ראו בספרי: ירמיהו, תל אביב 2010, עמ' 173 – 180.
  3. על תופעת וחווית ההגירה בישראל ראו בספרה של רבקה איזיקוביץ', על גבולות תרבותיים וביניהם : עולים צעירים בישראל, רעננה, תשס"ג.
  4. קיימים ויכוחים רבים בין היסטוריונים על מקומם הרֵאלי של אנשי כנסת הגדולה בתולדות ישראל (ראו על כך בספרו של ח"ד מנטל, אנשי כנסת הגדולה, תל אביב תשמ"ג, חלק שני, עמ' 88-63), אך אנו במסגרת זו ניזונים רק מדברי חז"ל על כל מרחבי התורה.
  5. ח' תדמור, "עליית כורש והרקע ההיסטורי להכרזתו", בתוך: ההיסטוריה של עם ישראל, תשמ"ג, עמ' 5 – 16.
  6. ראו בעולם התנ"ך, חלק המגילות, תאור המפה של האימפריה, עמ' 224 – 225.
  7. הזיהוי בין אחשורוש לכסרכסס מקובל על רוב החוקרים. אמנם יש מדרשים הטוענים שסיפור המגילה קדם להצהרת כורש אך זו טענה שמעורערת מאד בניסיון להעמידה על פני הידוע לנו מתולדות הממלכה הפרסית. לפני כורש לא הייתה האימפריה הפרסית "מהודו ועד כוש". לניסיון ליישב את הכרונולוגיה על פי חז"ל ראו במאמרו של הרב י' מדן, "מבוא למאמרו של ח' חפץ על מלכות פרס ומדי", מגדים יד [סיון תשנ"א], עמ' 53 – 55.
  8. ד' הנשקה, "מגילת אסתר תחפושת ספרותית", בתוך: הדסה היא אסתר – קובץ מאמרים על מגילת אסתר, לזכרה של הדסה אסתר (דסי) רבינוביץ ז"ל, הוצאת תבונות, תשנ"ז, עמ' 101 – 103.
  9. ג' כהן, "עולמה של מגילת אסתר", בתוך: עיונים בחמש מגילות, רמת גן תשס"ו, עמ' 298 – 299; י' גרוסמן, "בין משתה לצום במגילת אסתר", בתוך: הדסה היא אסתר, עמ' 73 – 91.
  10. תופעה של הצגת היכולות כדי לארגן קואליציה לפני יציאה לקרב מוצאים גם אצל חזקיהו כאשר מלך בבל בא אליו כדי לארגן קואליציה נגד אשור "ויראם את כל בית נכתו". עיין מלכים ב' פרק כ.
  11. כך מציע לקרוא הרב אהרן ליכטנשטיין, דף קשר של ישיבת הר עציון, מספר 904 (על פי שיעור שנמסר בישיבה, אדר תש"ס.
  12. גם הרב יעקב מדן, "ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה – מדוע?", בתוך: הדסה היא אסתר, עמ' 163 – 166, מציע את האפשרות הזאת תחת הכותרת "גישת הכבוד האישי". הרב מדן מדגיש שבגישה זו אין בהכרח טעם לפגם באישותו של מרדכי וזאת כיון שכל אדם נידון על שם סופו. לכיוון זה אני חותר בחיבור הזה.
  13. דקדוקי סופרים למסכת מגילה ותרגום ירושלמי למגילת אסתר.
ביבליוגרפיה:
כותר: הרקע ההיסטורי למגילת אסתר
שם  הפרסום מקורי: הרקע ההיסטורי למגילת אסתר
מחבר: לאו, בנימין (ד"ר; הרב)
בעלי זכויות : לאו, בנימין (ד"ר, הרב)
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית