כעשרים שנה לאחר עלייתי ארצה פניתי בפעם הראשונה להוצאת דרכון. באותה עת היו חטיפות מטוסים על נוסעיהם מעין ספורט בינלאומי נפוץ. כאשר ראיתי כי בטופס הבקשה אני נתבע לציין את מקום לידתי, ביקשתי מן הפקיד לפטור אותי מחובה זו. בעיראק, הסברתי לו, ממתין לי דין שטרם בוצע, וקיימת אפוא סבירות מסוימת שבמקום לקופנהגן העליזה אגיע כפות וכבול לבגדאד, כשאני נושא על מצחי שני חטאים חמורים: אזרח של מדינת ישראל האויבת וחבר מחתרת שמאלנית, עיראקית לשעבר. הפקיד סירב למלא את בקשתי. יהודי קצר רוח שעמד בתור מאחורי הצליף: "מה הקשקוש הזה? הרי באת מעיראק, למה לך להתעקש למות כישראלי טהור?".

עובדה זו עובדה. קיבלתי את הדין ומילאתי את הטופס כנדרש. משקיבלתי את הדרכון הנחתיו על השולחן לצד תעודת הזהות וערכתי בדיקה יסודית בשני המסמכים. נדהמתי. בשניהם לא נזכר כלל שאני ישראלי. בראש הדף השני בדרכון צוינה העובדה הגורלית שמקום לידתי הוא בגדאד, ושתי שורות למטה מזה נרשם כך: "המגורים - ישראל". בתעודת הזהות מצאתי כי הלאום שלי הוא יהודי, ואילו ישראל לא נזכרה כלל. יוצא שישראל, בעיני החוק והרשויות המוסמכות, היא סתם מצב ארעי וחולף ככל מקום מגורים אחר.

שנים ביקשו לשכנעני כי עלי להתבייש בגלות, כי כדאי להתנער ממוצאי ומוטב שאשכח את שפת אמי. הפרס הנכסף היה הזהות הישראלית שופעת הגאווה. כמעט כולם נכנעו ללחץ האוויר של החברה הקולטת. תחת מכבש הבושה פעל במלוא עוצמתו מנגנון השכחה. והנה, כעבור שנים רבות אני מגלה כי דווקא ישראל המוסמכת אינה שוכחת. היא מזכירה לי כי שורשי נעוצים בבגדאד. כלומר, לזהות הישראלית קדמה זהות אחרת. כאילו שתי הזהויות הן שתי שכבות גיאולוגיות שונות, אך לשם מיפוי השכבה העליונה יש לחשוף ולהגדיר את השכבה התחתונה.

אני מבין ומכריז על עצמי כי אני נושא זהות עיראקית לשעבר. אולם תעודת הזהות שהייתה ברשותי בעיראק דמתה לעט הנובע המרהיב שהיה נעוץ בכיסו של המורה להתעמלות. אנו, תלמידי כיתה ה', היינו אכולי קנאה בגין העט המפואר, עד שיום אחד מעד המורה ונגלה לנו שזהו סתם מכסה ללא עט. תעודת הזהות ומכסהו של המורה ביש המזל היו סתם סמלים לסנוביזם אינטלקטואלי. יותר מ-90% מן האוכלוסייה היו אנאלפביתיים ולא ידעו תעודת זהות מהי. הכורדים היו כורדים וסירבו להיות עיראקים. הכורדים התקוממו על כל שלטון הסוגר אותם בתוך גבולות מוגדרים. איש לא העלה על דעתו שנשים צנועות תחשופנה את פניהן, ותצלומן יודבק על נייר שיהיה הפקר לכל עין ממזמזת. מכל מקום, מעולם לא נתבעתי להציג תעודת זהות שהייתה בידי ומעודי לא מצאתי בה שימוש. חסר בה שם המשפחה. תאריך הלידה היה סתם ניחוש, כי אף אחד לא זכר סמוך לאיזו מגפה נולדתי או באיזה שיטפון הרתה אותי אימי. צוין רק שאני עיראקי, בן לדת משה וגר במען מסוים בבגדאד. תמציתי ונוח עד כדי כך שאינני זוכר איך ומתי אבדה לי התעודה. הדברים היו מובנים, והבריות העריכו קמיע יותר מאשר תעודת זהות. אני עצמי קבעתי שאני יהודי, וליד שולחן דיונים סודי בראשית המאה קבעו כוחות זרים שאני אהיה עיראקי בהיוולדי. שתי הקביעות היו מקובלות עלי ועל אבי סבי.

הכל נטרף והשתבש אצלי ברגע שנגעו רגלי באדמת ארץ הקודש. זו מדינה שמיום היווסדה היא שטופה בבולמוס כפייתי של חיפוש אחר זהות. חרף המלחמות העקובות מדם, למרות משברים כלכליים ונחשולי עלייה וגלי ירידה, עומדות וקיימות שתי שאלות נצחיות: מיהו יהודי ומיהו ישראלי. אין אלו שאלות תם של ילד. בעצם זו הסוואה לשאלה נוספת ממולחת: מיהו לא יהודי ומיהו לא ישראלי? גרוע מזה. לעתים אלו הן שאלות קצת מרושעות, כי הן טומנות בחובן גם את השאלות: איזה מין יהודי ואיזה מין ישראלי אתה?

הבולמוס המטורף מגיע להסתאבותו כאשר משבצים אותך ברצף מחשיד: יהודי כשר ויהודי לא כשר, או יהודי משלנו ויהודי זר לנו בתרבותו ובמוצאו. ישראלי השייך לישראל החביבה והמוכרת וישראלי שנכפה על ישראל בגרדת או כינמת.

בעיראק לא ידענו שישנם יהודים אשכנזים ויהודים ספרדים. חיינו בתחושה של אחווה תמימה ונוגעת ללב עם כל יהודי העולם. האדוקים שבקרבנו הכריזו על ימי צום ותענית כאשר הגיעו אלינו הבשורות המחרידות על השואה. בבגדאד שלפתי את ציפורניי וחירפתי את נפשי כאשר נאצים מקומיים הבטיחו כי יסיימו את מלאכתו של היטלר. וכאן קראו יהודים לעבר יהודים: "חבל שהיטלר לא גמר אתכם".

עמדתי בתווך בין שני מחנות מנוכרים זה לזה, והשיבוץ במחנה הספרדי נכפה עלי נגד רצוני. אני זוכר את המסע המגוחך של אהבתי הראשונה בארץ. היה זה באותם ימים כאשר דמותו הנלבבת של סלאח שבתי נרקמה והלכה במוחו הפורה של אפרים קישון. רק בסרט או במחזמר מטורף עלול מישהו מבית טוב להשתדך ליצור כזה. הנערה שישבה לידי באוטובוס באה ממרכז אירופה. היא אהבה הצגות בכורה וידעה להבדיל בין סרט מטומטם לבין עובדות חיים. לכן נבצר ממנה לקשור את הקצוות ולחבר בין הניגודים. הוריי גרו במעברה. לפי כל הכללים הייתי צריך להיות נבער, ערמומי, עצלן, שתיין ואלים. מוזר היה בעיניה שבן מינו של סלאח שבתי קורא המינגווי במקור ושהתגנב לאוזניו משהו על הפילוסופיה היוונית. היא הייתה מבולבלת לחלוטין. משום כך ערכנו את המסע לאביה הרוחני שבקיבוץ כדי שיפסוק עבורה אם אינני עוטה מסכה מזויפת על פרצופי האסייתי. הדיאגנוזה של איש הרוח הייתה מעניינת.
"העיראקים", הסביר לה במיומנות של מרכיב פרופיל רפואי, "בזכות עיסוקם בפוליטיקה בארץ מוצאם באו במגע כלשהו עם תרבות המערב אבל נשארו במהותם כמו האחרים".

פסיקה אנטי רומנטית כזו לא יכלה לשמש כהקדמה מוצלחת לשום כתובה. בסופו של דבר הלך כל אחד מאתנו לדרכו. המעשייה נשמעת אולי מוגזמת היום, אבל בעת ההיא קיבוצים התפלגו ומשפחות נפרדו בגלל סיסמאות פוליטיות שהפריחו אבות רוחניים מפוקפקים. אני אישית הייתי נכון להסתפק בזהות הישראלית הכוללנית, כפי שהסכנתי לפני כן עם הזהות העיראקית הבעייתית יותר. כאשר עליתי ארצה היו האשכנזים בעיניי כמו הכורדים, והספרדים כמו הבדווים, וכפי שבעיראק לא נטיתי להזדהות ככורדי או כבדווי, לא נטיתי כאן להסתפח אל שום מחנה. לא ידעתי למשל מה משותף ביני לבין תימני יותר מאשר ביני לבין רומני. אבל תעודת הזהות הישראלית האמיתית, זאת שלפיה אתה נשקל וממוין, יש בה סעיפים רבים עם קו נטוי וכוכב קטן המרמז על ההערה: נא למחוק את המיותר. כלומר, אתה ספרדי קו נטוי אשכנזי. הכוכב הקטן הוא סתם טריק כדי ליצור את האשליה שאתה קובע את זהותך. לרוב אחרים מוחקים עבורך את המיותר.

אני זוכר שהרגזתי אשכנזים רבים בספרי "שווים ושווים יותר", ובאותה מידה עוררתי את חמתם של ספרדים לא מעטים במאמרי "תרבות הסולם ותרבות המרפסת".

אתה נבוך כשאתה תקוע באמצע. קריאות מעברים שונים כביכול של שוחרי טובתך תובעים ממך ללכת בתלם. תהיה מזרח תיכוני, ומנגד: קבל עליך את התרבות האירופית. ברצון הייתי מאמץ את התרבות ואת הזהות הים תיכונית אילו המצרים והיוונים והצרפתים היו מזדהים כים-תיכוניים. ומאידך, זהותי היהודית התגבשה תחת צלו של היטלר. התרבות האירופית עבורי היא לא רק סרטר והפרלמנט הבריטי, אלא גם המשרפות של אושוויץ.

קפצתי אפוא כמעט בעיניים עצומות לישראליות, מאחר שלא רציתי להיות אירופאי או מזרח-תיכוני. לא ידעתי לאיזו מלכודת הפלתי את עצמי. ישנה ישראל השנייה, ומזה משתמע שישנה ישראל הראשונה, אף שאיש אינו טורח להזכיר את שמה במפורש. ובמרוצת 40 שנה התהוותה ישראל השלישית, הלא הם הערבים בתחום הקו הירוק שאימצו את התרבות הישראלית. ובתוקף הכיבוש המתמשך הלכה והתגבשה ישראל רביעית בשטחים, אוכלוסייה שצבאנו היה שקוע בחינוכה מחדש.

אהבות מוזרות פורחות מרוב בלבול הזהויות. לאיזו ישראל אני שייך? אמנם השטח אינו עולה על זה של שמורת טבע בקניה, אך המבחר מחייב שלושה קווים נטויים כדי להבדיל בין ארבע זהויות שונות לחלוטין.

ברווקותי התגוררתי פרק זמן אצל בעלת בית ערבייה בוואדי ניסנס שבחיפה. באותם ימים עבדתי במערכת של כתב עת ערבי. אפילו מתוך הרגל עמדתי פעם בתור עם ערבים וביקשתי אישור מן המושל הצבאי לכניסה לנצרת. הסמל גער בי משבדק את תעודת הזהות וסילקני בבושת פנים.

אבי היה רקדן מעולה מטבעו. התפעלתי מהליכתו המפזזת בסמטאות בגדאד לאחר הגשם. לא תפסתי איך הצליח תמיד להגיע הביתה מתוך הרפש עם נעליים מבהיקות ללא רבב. לעתים אתה חייב להיות רקדן כדי לשמור על שפיות. בני נולד בהיר ולבתי הופעה אקזוטית. בתודעה הישראלית הצירוף של אישה שחרחורת עם ילדים בהירים הוא של משרתת המטפלת בילדי אדונים. בזכות גוון העור נוטה הבן להזדהות כאשכנזי והבת נוטה חסד לספרדים, ושניהם כאחד רואים את עצמם כאזרחים לגיטימיים של ישראל הראשונה. גם ילדים קובעים עבורך את זהותך.

אדם לומד לחיות גם עם קרעים מסוכסכים של זהויות. בעיראק חונכתי וגודלתי כיהודי ערבי עיראקי, כפי שמגדלים נער באום אל פחם כמוסלמי ערבי ישראלי. במפגש שהתקיים בטולדו בין אינטלקטואלים יהודיים לבין אינטלקטואלים פלסטיניים, הביעו הפלסטינים במלים מרטיטות את געגועיהם אל הארץ שממנה נמלטו או גורשו. אמרתי שגם אני מתגעגע כמותם. אבל בישראל הגאה אין זה יאה ליהודי להתגעגע לגלותו. נוסף על כך בבגדאד שולט כוח צמא לדמי. משום כך לובשים געגועיי מסכה של סיוטים. תיארתי לעמיתיי הפלסטינים חלום שפוקד אותי תכופות. אני יושב להנאתי בבית הקפה החביב עלי ליד גדת החידקל. כשאני קם ותוחב את ידי לכיסי כדי לשלם תמורת המשקה, אני מוצא רק כסף ישראלי מרשיע. חלום הכיסופים הופך לסיוט בלהות של ציד אדם.

בנקודה זו אני חי עם זהות חצויה: ההווה שלי פוסל את עברי, ועברי מבקש לחסל את ההווה.

הזהות מסתבכת עוד יותר כאשר אני נדרש להתייצב מול הקדוש ברוך הוא. סבי הקפיד ללכת לבית-הכנסת בערבי שבת. הוא לא עישן ולא נסע בשבת. אבי לא הלך לבית-כנסת, אך לא עישן בשבת אף שנהג לנסוע ולטייל באותו יום. אני לא הלכתי לבית-הכנסת, ויתר על כן, עישנתי ואף נסעתי בשבת. חרף כל זה ישבנו בערב שבת אל אותו שולחן, ומעולם לא נמתחו בינינו גדרות של פירוד ושנאה. לא הייתה קיימת הבדלה בין יהודים חילוניים לבין יהודים דתיים. כשאני מתבונן היום בדתיים המדגישים את התבדלותם בתלבושת שחורה שאינה הולמת את האקלים הישראלי, אני נזכר בנסיעה האומללה לקיבוץ. ביני לבין לובשי השחורים נוצרה כנגד רצוני תהום עמוקה.

סבי עבד אלוהים איתן, אבל רחום וחנון. עוטי השחורים כאן רואים בי גורם עוין שמותר לגזול את כספו, שאסור לבוא במגע אתו ולעתים מותר לידות בו אבן. אני, שתמיד הייתי יהודי בעיני עצמי ובעיני ידידים ואויבים, נאלץ עתה לגונן על יהדותי ועל אמינותה. מחייבים אותי להזדהות מחדש ולהגדיר את עצמי כיהודי חילוני. הפרטים בתעודת הזהות הולכים ומתמלאים ויד סמויה מוחקת את המיותר. על כן אני ישראלי קו נטוי ערבי עם ערבי מחוק. אני ספרדי קו נטוי אשכנזי עם אשכנזי מחוק. אני יליד ישראל קו נטוי בגדאד עם ישראל מחוקה. אני יהודי אדוק קו נטוי חילוני עם אדוק מחוק.

הזהות הישראלית מבלבלת ומבולבלת, אך היא קיימת בצורתה הבסיסית והמאחדת כמו כל זהות אחרת שנוצרה במאה הזאת. בתור יוצא ארץ מוסלמית למדתי לחיות עם קרעי זהויות. הגדרה מדויקת, אם בכלל ישנה, עלולה להוציאני מגדרי כמו מכנסיים צרים מדי.


* סמי מיכאל - סופר