בחינה מחודשת של הקרבות שניהל יהודה המקבי נגד הגייסות הסלווקיים לאור הנסיבות ההיסטוריות, המידע שבידינו על הצבא הסלווקי, והכרת שדות המערכה, מוכיחה כי ספר מקבים א' תאר בדיוק מירבי את המהלכים של רוב הקרבות, ואף מקרבת את האפשרות כי המחבר היה עד ראייה לחלק מהם (אמאוס, בית זכריה ואולי אלעשה). גם פסוקי הנעילה של הספר מוכיחים כי הדברים הועלו על הכתב דור אחד לכל היותר לאחר המאורעות. לעומת זאת, בחינת אופיו ומטרותיו של הספר, רמזים ו"פליטות קולמוס" במקורות השונים ובספר מקבים א' עצמו, ידיעות חיצוניות על גורלו ותנועותיו של הצבא הסלווקי, וכן ניתוח מהלכי חלק מן הקרבות בהתאם לתנאי השטח, יש בהם כדי לדחות מכל וכל את מירב האינפורמאציה שמוסר הספר על יחסי הכוחות בין הצדדים. הפער הגדול במידת האמינות בין המידע על מספרי הלוחמים וחימושם ובין תיאור מהלכי הקרבות, מוכר היטב מן הספרות ההיסטוריוגראפית העתיקה.
את המסקנות העיקריות הנוגעות להערכה ההיסטורית-צבאית של הקרבות ניתן לסכם כדלהלן:
1. ברוב הקרבות לא ניתן להצביע בביטחון על עדיפות מספרית של הגייסות הסלווקיים. היפוכם של דברים: אין ספק שלפחות בחלק מהם היה ליהודים יתרון מספרי ניכר. מכלל זה יש להוציא את המסע לבית זכריה בו שיתף לוסיאס את רוב מניינו של צבא הממלכה, וקרב אלעשה שבו שרר, פחות או יותר, שוויון במספרי הכוחות. קרב אמאוס, ואולי גם קרב בית חורון. הם מקרים יוצאי דופן, בהם מנעו שיקולים הנעוצים בתכנון הטאקטי (מארב, מסע לילי ארוך טווח ופריצת פתע למחנה) את הפעלת כל פוטנציאל הכוח היהודי. משום כך הסתער החיל היהודי על האויב בשתי התנגשויות אלו תוך כדי נחיתות כמותית. המספרים האמיתיים של הצבאות הסלווקיים היו הרבה יותר צנועים מאותם שנזכרים במקורות, ואילו המחנה היהודי מנה במערכות שלפני טיהור המקדש מ- 6,000 עד 10,000 איש, ולאחר מכן למעלה משתי רבבות.
2. החיל היהודי, שבתחילה היה דל בחימושו, התעצם לאחר טיהור המקדש, כנראה בעזרת ובהדרכת מספר מוגבל של "מתנדבים" יהודיים בעלי ניסיון צבאי שבאו מחוץ לגבולות יהודה. בשלב זה הוא כלל גם כוחות "כבדים" או "חצי-כבדים" שקשה לסווגם במדוייק, וכן פרשים, אף שכמויות הנשק "הכבד" והפרשים נפלו מן הסתם מאלה של האויב. בימי מנהיגותו של יהונתן בוודאי כבר שירתו בצבא היהודי יחידות פאלאנקס של ממש. כלי ארטילריה עמדו לרשות היהודים עוד קודם לכן, והם נזכרים במפורש במקורות לימי יהודה המקבי.
3. בתקופתו של אנטיוכוס אפיפאנס לא היה הצבא הסלווקי מנוון כלל ועיקר. מערך הפאלאנקס, חוד החנית של צבא האימפריה, היה מורכב ברובו מבני הגזע ההלני-מוקדוני, וכושר הביצוע שלו לא נפל מזה של הצבאות המוקדוניים המהוללים מן המחצית השנייה של המאה הרביעית לפנה"ס. יתר על כן, מחציתו של המשמר המלכותי הרגלי, היחידה המובחרת של הפאלאנגיטים, עברה "הסבה" לשיטת הלחימה הרומית, שעשתה אותה יעילה וגמישה הרבה יותר מן הפאלאנקס המוקדוני המסורתי.
4. הצבא הסלווקי לא היה חסר חיילים "קלים" ו"חצי כבדים" שהיו כשירים ומתורגלים היטב ללוחמה בשטחים הרריים. המקורות מזכירים מספר יחידות מסוג זה שפעלו ביהודה, ואולם, לא רק היחידות הללו כי אם גם הצבא בכללו, כולל כוחות הפאלאנקס, היה מתורגל היטב ללוחמה משולבת בשטחים הרריים קשי-עבירות. כושר זה בא לכלל ביטוי גם בקרבות שהתנהלו ביהודה, במיוחד במערכה בבית זכריה.
5. רוב הנצחונות היהודיים הושגו בהתנגשויות עם כוחות קטנים של נציבים ומפקדים מקומיים. רק ביחס לקרב אמאוס ניתן לקבוע פחות או יותר בביטחון, כי היה זה ניצחון נגד צבא ממלכתי של ממש (אם כי לא גדול במיוחד). בשלוש הזדמנויות נוספות עמדו היהודים נגד צבאות ממלכתיים: בבית צור, בבית זכריה ובאלעשה. בשני הקרבות האחרונים, בהם התייצבו נגד גייסות גדולים, נחלו תבוסה, ואילו את "ההתמודדות" בבית צור יש לתאר כנראה כפשיטות הטרדה שערכו יהודה ואנשיו על המחנה הסלווקי. מכל מקום נסיגתו של לוסיאס במסע זה לא נכפתה עליו על ידי יהודה המקבי, אלא באה כתוצאה ממאורעות והתפתחויות שהתרחשו בסאטראפיות המזרחיות או באנטיוכיה הבירה. המאזן הכולל מורה כי ההישג העיקרי של יהודה המקבי במאבק עם המעצמה הסלווקית לא התבטא בנצחונות שהושגו על צבאה. כי אם בארגונו וכינונו של צבא גדול וחזק שניתן היה להפיק באמצעותו, במשך הזמן, יתרונות אסטרטגיים-מדיניים.
6. בשלב הראשון של המרד פעל יהודה המקבי בשיטות של מלחמת גרילה ולוחמה עקיפה מורכבת ומתוחכמת למדי, תוך ניצול מירבי של תנאי השטח ההררי הקשה והמבותר. ברם בשלב השני, לאחר טיהור המקדש, לא נרתעו היהודים מזירות קרב מישוריות, ונחלו הצלחות בקרבות חזיתיים תוך כדי גישה ישירה וגלוייה, ולא רק בשיטות עקיפות. בשלב זה, כאשר הכוח היהודי מנה מספר ניכר של לוחמים, ביניהם "חצי כבדים" או "כבדים" ואף פרשים, התנהלה המערכה בשיטות המקובלות בלוחמת שדה הלניסטית, אין בידינו כל אינפורמאציה על "הסטראטגמות" שנינקטו באותם קרבות, זולת הנטייה לרכז עצמה רבה מול האגף הימני שבו ניצב מפקד צבא האויב.
כדי לאחות את הקצוות ניתן לסכם ולאמר כי בדרך כלל לא נלחמו הכוחות היהודיים נגד האויב כמעטים מול רבים, ולאחר טיהור המקדש אף לא היו חסרים כלי נשק מתאימים. הגייסות הסלווקיים מצד שני לא היו מנוונים כל עיקר והיו מסוגלים להילחם היטב בשטח הררי. התוצאות של המערכות נקבעו על פי הנתונים האובייקטיביים של הצדדים, ולא אירעו בהן "הפתעות" גדולות. היהודים נחלו ניצחונות על צבאות שנפלו מהם במספרם, בתחילה בשיטות גרילה ולוחמה עקיפה, ומאוחר יותר, לאחר טיהור המקדש, כאשר עלה מספרם באופן ניכר והיחידות הפכו "כבדות" יותר, אף בלוחמה חזיתית גלוייה. את תבוסותיהם ספגו מידי כוחות ממלכתיים גדולים שעלו עליהם במידה ניכרת בחימוש ובניסיון, ובקרב בבית זכריה, אף במספר. המערכה באמאוס, שבה גבר כוח יהודי קטן אך מובחר על חיל משלוח ממלכתי, מציינת למעשה את "ההפתעה" היחידה, והיא בולטת כ"פנינה" טאקטית מיוחדת במינה בין הקרבות של יהודה המקבי. אולם עיקר גדולתו של יהודה המקבי לא בהישגים הצבאיים-הטאקטיים המקומיים, כי אם בבניה וגיבוש של כוח מזויין גדול ורב עצמה, שלא ניתן היה להכחידו באמצעות נצחונות חד פעמיים. אפילו התבוסות שנחלו המצביאים היהודיים קרבו את העצמאות המיוחלת: הם הבהירו לאויב, שלא היה מסוגל להשאיר בארץ חיילות מצב גדולים, את הפוטנציאל הרב הגלום בצבא היהודי, והצורך להתפשר עמו, ומאוחר יותר, בימי יהונתן, עם גבור מלחמת הירושה בסוריה, אף את האפשרות להיעזר בו לצרכים פנימיים בתמורה לוויתורים מדיניים.
מסקנות אלו (בצד נתונים רבים אחרים) מחייבות לשנות מן ההשקפה הקלאסית המקובלת במחקר התקופה בדבר האופי "הרוחני" והבלתי-ארצי של מאוויי ושאיפות העדה היהודית בארץ-ישראל בראשית ימי הבית השני (עיין גם להלן עמ' 332). אם אכן הצליחו יהודה המקבי ואחיו להפעיל צבא כה גדול גם לאחר ביטול גזירות הדת וטיהור המקדש, אין מקום לטעון כי רוב העם היהודי הסתפק באוטונומיה דתית והתקומם רק כאשר זו הועמדה בסכנה. יתר על כן, ספק אם ההתנכלות למצוות התורה היתה יכולה כשלעצמה להביא להקמת כוח מזויין גדול ומשוכלל בזמן כה קצר: עדה תלושה מן המציאות הפוליטית והצבאית לא היתה מצליחה להתארגן למלחמה ולעמוד על נפשה גם כאשר עיקרי אמונתה, ואפילו קיומה הפיסי, הועמדו במבחן. השואה והשמדת יהודי אירופה, למרות גילויי המרי השונים, מהווים עדות וראיה ברורה לקביעה זו. ההתארגנות הראשונית של המורדים התאפשרה הודות למעורבותם של יהודים בענייני צבא ומדינה בארץ ומחוצה לה בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, הידועה לנו ממקורות שונים. מעורבות זו כשלעצמה מלמדת על האופי הריאלי של התודעה הלאומית היהודית בת התקופה, ואולי אף על חתירה מתמדת לקיום לאומי עצמאי. לדברים אלו יש השלכה גם לגבי הבנת המשבר הפנימי המאוחר במדינת החשמונאים: אין להסבירו בהתנגדות עקרונית כביכול של חוגי הפרושים והמוני העם שנהו אחריהם ליישות מדינית ולשלטון ארצי, אלא בהתפתחויות ובתהליכים מורכבים אחרים.
ההערכה הצבאית המוצעת עלולה לקומם רבים וטובים ולהידחות כ"אנטי-לאומית" וכבעלת השלכות חינוכיות שליליות. אמנם אין זה תפקידו של ההיסטוריון לעצב את מימצאיו ומסקנותיו באופן שיהיה בהם כדי לתרום לטיפוח המוראל הלאומי, שאם לא כן תשווה דמות המחקר לזו המקובלת בארצות ה"קדמה הסוציאליסטית", אולם דומה כי מי שסבור שבמסקנות דלעיל יש כדי לפגום במורשת הגבורה היהודית אינו נותן לעצמו דין וחשבון על משמעותם האמיתית. עלינו לשאול את עצמנו מה עדיף: לדמות לעצמנו ניצחונות של מעטים חסרי נשק מול רבים החמושים במיטב הציוד, אולם מגוונים במוצאם ובכושרם, ערב רב שדמה לאספסוף, אשר היה מסוגל להילחם רק בשטחים מישוריים מוגבלים: או שמא עלינו לחשוב על מרד שהקיף לאחר טיהור המקדש ההמוני עם שנעזרו במידה מסויימת באחיהם בעלי הניסיון הצבאי שמחוץ להר יהודה, צברו חימוש מתקדם ואף טיפחו יחידות של פרשים, ונאבקו עם צבא מפואר ששמר נאמנה על המסורת המוקדונית המהוללת של אלכסנדר הגדול, צבא שידע לפעול כהלכה אף בשטחים הרריים-מבותרים? האם יש מקום להתפעל אך מנצחונות שהושגו בשיטות עקיפות בשטחים קשי עבירות, תוך כדי השתמטות ממגע ישיר עם האויב, או שעלינו להעלות על נס גם את עצם הנכונות לצאת לקרבות חזיתיים פנים אל פנים בשטחים נוחים ללחימה "כבדה", וזאת כאשר התעורר הצורך להגן על הריבונות למחצה שהושגה עם טיהור המקדש, ועל ביטחונה של האוכלוסיה הכפרית? דומה שהתמונה המוצעת היא הרבה יותר מכובדת ומחמיאה, אם כי, אולי, פחות "רומאנטית". היא עשוי לתרום להפקת לקחים גם במישור המעשי-אקטואלי: בדורנו למדנו לדעת כי האמונה והביטחון ביכולת המעטים לגבור על הרבים הודות לאיכותו ולרמתו של המרכיב האנושי מהווים מקור עידוד ועוז בשעת מבחן. אולם הם עלולים להפוך לחרב פיפיות, ולהביא לביטחון עצמי מופרז, להזנחה, לחוסר עירנות ולטעויות פאטאליות בהערכת יכולת האויב וכוונותיו.
