על מאה ואלף שאינם מאה ואלף

כמו שראינו בפינה הקודמת, גם מספרים עגולים אחרים – מאָה, אֶלף, רְבָבָה – עשויים לציין ריבוי כללי, וכאן נרחיב הדוגמה.

על הפסוק וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ (ויקרא כו, ח), שואל רש"י:

"וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו? אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה".

כלומר אם חמישה רודפים מאה, והיחס הוא אחד לעשרים, אז מאה היו צריכים לרדוף אלפיים. ואילו בפסוק כתוב רבבה, כלומר עשרת אלפים, כלומר יחס של אחד למאה. ולכן מסביר רש"י שכשרבים מקיימים את התורה יש להם כוח רב יותר מאשר מעטים שמקיימים את התורה.

אבן עזרא לא נזדקק לתשובה הזו כי מבחינתו אין שאלה כלל. הוא מסביר שהמספרים כאן אינם בדווקא אלא הם באים בדרך של הפלגה וגוזמה:

"וכבר הודעתיך בספר מאזנים, כי עשרה ומאה ואלף ורבבה, שהיא עשרת אלפים - סך חשבון, ומנהג המרבה לומר אחד לעשר [...]. פה הוסיף כי המאה ירדפום חמשה. והנה כָּפַל מנהג המרבה וכל אחד מהמאה ירדוף מאה. ויש אומרים כי בעבור התחברות האחדים יוסיף המספר (כלומר – כוחות מאוחדים חזקים יותר מאחוזי מספריהם) וכן: איכה ירדוף אחד אלף. ואין צורך.

עוד דוגמה לדרך גוזמה והפלגה: "יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ" (תהילים צא, ז).

ומה קורה בלשון ימינו?

השימוש במספרים הללו, כגון שבע, עשר, אלף, כלשון הַפְלגה שרד גם בימינו. למשל בהֶגֵּדים כמו "הוא חכם פי עשר/ה מאחיו", "אמרתי לך אלף פעם לא להגזים", ובשיר של נעמי שמר "השיבולים יפות פי שבע".

(מבוסס על מאמר של ד"ר ניסן נצר)