מחיבת ציון אל הציונות: י

ראינו לעיל (בפרק ז') שהמונח נטבע והופץ בראשונה בעקבות השאיפות לאירגון התנועה הלאומית. במאמצי האירגון, שהרצל חידשם והביאם לידי הצלחה, חל עתה המיפנה המכריע במשמעות המלה ובשימושה.

ב- 18 ביולי 1896 התקיימה השיחה הרת התוצאות בין הרצל לבין בארון אדמונד דה רוטשילד בפאריס. לשוא ניסה הרצל להניע את הבארון שיקח על עצמו את ביצוע תכניתו להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אדמונד רוטשילד חשש, פן יבולע, על-ידי תנועת-עליה המונית, למאמצי-ההתיישבות השקטים – אותם "נסיונות ציוניים", שהרצל הזכיר אותם בביטול ב"מדינת היהודים". הוא לא האמין בהצלחת פעולה פומבית למען חידוש פני הארץ. על כך הגיב הרצל בהחלטה להטיל את התפקיד על עצמו. רעיון הקונגרס נבע מהחלטה זו. ב- 1 באוגוסט 1896 כותב הרצל לדויד וולפסון על תכניתו לכנס "קונגרס-ציונים סגור", או כפי שהוא מנסח את כוונתו בו ביום ביומנו: "כנס-ציונים כללי". בראשית ינואר 1897 הוא שוב מזכיר (במכתב אל יעקב דה האז בלונדון) את תכניותיו על "כנס-ציונים כללי". ב- 26 בינואר 1897 כותב הרצל, בקשר עם נסיונותיו לייסד ביטאון פובליציסטי גדול להפצת רעיונותיו ברבים, אל וילי באמבוס, ראש הזרם המעשי-ההתיישבותי בברלין, שהתרכז סביב אגודת עזרא: "הציונות היתה עד כה אילמת. עלינו להתיר את לשונה". ב- 7 במרס 1897 התקיימה בווינה (על פי יזמתם של יהושע טהון, וילי באמבוס ונתן בירנבוים) ועידה סגורה, שבה השתתפו, מלבד המזמינים גם הרצל ובאי-כוח הציונים באוסטריה ובגליציה. הוועידה קיבלה את הצעתו של הרצל, לכנס "קונגרס-ציונים כללי".

ואולם במהרה נתברר, שה"הסכמה" בין הזרמים השונים לא הושגה אלא למראית-עין, ושההבנה ההדדית היתה למעשה אי-הבנת איש את רעהו: הרצל ובאמבוס האמינו, שכל אחד מהם שיכנע את חברו בצדקת דעתו, ושניהם לא סטו באמת מדעתם שלהם. הרצל שאף ל"קונגרס של הציונים" ובישר את דבר כינוסו בראשית אפריל 1897, בשם הוועדה המכינה, בעלון מודפס, שהכתירו: "קונגרס-הציונים. הודעה ארעית"⁶⁹. "תכנית הקונגרס הזה הוא" – נאמר בהודעה – "להביא לידי קירוב והבנה בין כל הציונים ולשוות קו אחיד לשאיפות המשותפות... הדברים אמורים ביצירת מולדת קבועה ומובטחת בשביל אותם היהודים, שאינם יכולים, או אינם רוצים, להתבולל במקומות מגוריהם עתה. הקונגרס במינכן יראה, מה היא הציונות ומה היא רוצה. הוא נראה, כי היא דבר-מה וכי היא רוצה דבר-מה".

המונח "ציונים" (ציוניסטן) מכוון כאן אמנם גם לכל תומכי ההתיישבות בארץ-ישראל, אולם ה"ציונות" (ציוניסמוס) מתמלאת עתה בתוכן הצעותיו המקיפות של הרצל להקמת מדינת-היהודים ולתחיה לאומית של עם ישראל. אם היה ספק בכוונת הדברים, בגלל הניסוח הזהיר של ההודעה, הרי הוא מסולק בדברי-ההסבר של הרצל המצורפים באגרות-לווי שנכתבו בכתב-ידו. כך אומר הוא, למשל, במכתבו מ- 6 באפריל 1897 אל הציוני הרוסי צבי בלקובסקי: "הקונגרס הוא כמובן יותר משיכולה ומתכוונת להביע התכנית הארעית שמעבר לדף. זו היא האספה הלאומית היהודית הראשונה!"⁷⁰.

באמבוס חש בהרחבה זו הצפונה בשימוש המונח "ציוני" (ציוניסטן), וביקורתו נתפסה במונח זה. הוא ביקש להימנע מן המלה "ציוני" והציע, שבמקום "קונגרס-הציונים" ("ציוניסטן-קונגרס") ייאמר "קונגרס של חובבי-ציון". עיקר הכינוס הפומבי צריך להיות, לדעתו, "ועידה של האגודות למען ארץ-ישראל", ואילו "תכניות-העתיד הציוניות" יידונו רק בוועידה סגורה ולא פומבית⁷¹.

ואולם דיון ציבורי וגלוי על המטרות הציוניות, על בעית היהודים ופתרונה באמצעות הציונות – הרי זה היה עיקר ויסוד כל תכניותיו של הרצל. הוא ביקש להוציא את בעית היהודים מן הגיטו של ויכוחים פנימיים גרידא ולעשותה נושא לדיון חופשי וגלוי בכל העולם, - לנושא של מדיניות עולמית.

ניגודים אלה גרמו לקרע גלוי: באמבוס פירסם הצהרה המצמצמת את תכנית הקונגרס והתפטר מחברותו בוועדה המכינה. הרב הירש הילדסהיימר, בעל זכויות רבות בענין ההתיישבות בארץ, שהשתתפותו היתה מובטחת תחילה ואף יעדו לו הרצאה בקונגרס, הכריז בשבועונו "יידישה פרסה", על הסתייגותו מתכנית הקונגרס. הוא טען, שהסכים רק "לבירור התפקידים מרובי-הפנים של מפעל העזרה הארצישראלי, וביחוד של ההתיישבות", אך לא לוויכוח על "תיאוריות ותכניות-עתיד ציוניות". במכתבו אל באמבוס מ- 7 במאי מסיים הרצל את הוויכוח הזה במלים אלה: "הקונגרס מתקיים, ובמפורש כקונגרס-ציונים". ובמילים עוד יותר ברורות כותב הוא אל מ. ארנפרייס ב- 24 ביוני 1897: "הוא [הקונגרס] יהיה קונגרס-ציונים מובהק"⁷², כלומר קונגרס של הדוגלים ברעיון הלאומי-המדיני ולא של חובבי-ציון פילאנטרופיים-מעשיים.

לחלקים נוספים של המאמר:

הערות שוליים:

69. Zionisten-Congress. Vorlaufige Anzeige. פקסימיליה של המקור (שבארכיון הציוני המרכזי) ר' כל כתבי הרצל, אגרות הרצל, כרך ב'. ירושלים, תשי"ח, אחרי עמ' 192; תרגום עברי, שם, עמ' 236-235.
70. אגרות הרצל, כרך ב', לפני עמ' 193 (פאקסימילה), עמ' 244/243 (תרגום).
71. באמבוס כתב להרצל ב- 8 באפריל, בין השאר: "Es gibt noch sehr viele Leute, die mit den 'Zionisten' nichts zu tun haben wollen". וב-29 באפריל 1897: Noch immet ist der 'Zionismus' das rote Tuch, vor dem sich alle fuerchten. Das ist nun einmal so, und vir warden in der naechsten Zeit nichts daran aendern, am wenigsten durch Beharren auf dem Schlagwort 'Zionismus'".
72. "Es wird reiner ein Zionistenkongress sein", כל המקורות המצוטטים לעיל שמורים בארכיון הציוני המרכזי