מחיבת ציון אל הציונות: ו

הקול-קורא הנ"ל אינו אלא חזרה על מה שהטיף בירנבוים לפני כן במאמרים ובהרצאות. לתולדות המונח ציונות חשובה ביותר הרצאתו של בירנבוים באגודת "אדמת ישורון" על "עקרונות הציונות" (ב- 23 בינואר 1892. ההרצאה פורסמה אחר-כך בגליונות אחדים של עתונו סלבסט-אמאנציפאציון)⁴⁰.

מאמר זה פותח בניתוח והסברת המונח "ציוניסמוס", וזה לשון ההסבר: "ציונות [ציוניסמוס] גזור מן המלה ציון. ציון, שם אחת הגבעות בירושלים, שימש עוד מן הזמנים העתיקים ביותר כינוי פיוטי לירושלים, ובדרך הרחבה, מאחר שעיר זאת נחשבה לנקודת-המוקד של הארץ היהודית, חל השם הפיוטי הזה גם עליה וגם על האומה היהודית, במידה שהיתה מושרשת באדמת ארץ ישראל ומאוחדת בה לחטיבה אחת. כאשר הפרידו הלגיונות הרומיים בין הדבקים, נוסף למונח 'ציוני' טעם-לוואי של געגועים; בו התגבשה התקווה לתחייה לאומית. בהיות בת-ציון לאלמנת-ציון, מתגעגעת נפש-העם לנחמת-ציון. 'ציון' נעשתה לאידיאל של העם היהודי. היא ליוותה אותו במשך אלפיים שנה בדרך חייו וסבלותיו. אידיאל זה הוא הבסיס של הציונות; אך זו קמה על גבו רק אחרי שהרגשת-הנפש הבלתי-מודעת היתה להכרה השכלית, הגעגועים הסבילים – לרצון פעיל, והאידיאל הבלתי פורה לרעיון מושיע".

כמטרות התנועה מציין בירנבוים: חיוב סגולותיו המיוחדות של העם היהודי והכרת זכותו וחובתו להמשיך את חייו הלאומיים; ההכרה שהעם היהודי הוא אומלל ושאין הוא זוכה לכבוד הראוי לו (unwurdig); משום כך יש צורך "בשינוי יסודי של התנאים המשפטיים-הבינלאומיים והכלכליים של העם היהודי" וביצירת מקלט בשביל היהודים הנרדפים ונקודת-ריכוז לעם היהודי בתור "משען ומרכז" [Ruckhalt und Mittelpunkt]; ולבסוף "ההשקפה כי לאותו מקלט ומקום ריכוז, ולאותו משען ומרכז מוכשרת רק ארץ אחת בעולם, המולדת העתיקה של היהודים, ארץ-ישראל".

לחלקים נוספים של המאמר:

הערות שוליים:

40. ז"א, שנה ה' (1892), גל' 3 (עמ' 29-27), גל' 5 (עמ' 54-52), גל' 6 (עמ' 58-57). בירנבוים פיתח והרחיב רעיונות ההרצאה הזאת בחוברת הפרוגרמאתית שלו: Die nationale Wiedergeburt des judischen Volkes in seinem Lande als Mittel zur Losung der Judenfrage. Ein Appell an die Guten und Edlen aller Nationen. Wien 1893