מחיבת ציון אל הציונות: ד

עילת המאמרים הללו היא תכנית ההתיישבות בארגנטינה של בארון הירש, עליה התפרסמו אז הידיעות הראשונות. "בארון הירש קנה באמריקה, בעד 10 מיליון גולדן, קרקעות נרחבות, כדי ליישב עליהן יהודים רוסיים" – כך פותח המאמר הראשי של בירנבוים מ- 17 באוקטובר 1890 ("מזרח או מערב")²⁹, וידיעה זו משמשת לו נקודת-מוצא להארה עקרונית של הבעייה: טריטוריאליזם כנגד ציוניזם. "עוד לפני 9 שנים" – הוא כותב – "כאשר התחוללו ברוסיה רדיפות היהודים הגדולות ובלבבות הבהיק רעיון ההצלה הלאומית של ישראל", עמדה ליד המגמה הציונית גם מגמה "אמריקנית": זו האחרונה יצאה מההנחה, כי אחת היא באיזה טריטוריה תקום התחיה הלאומית של העם העברי, בארץ האבות העתיקה או בקרקע הבתולה של אמריקה, אשר בה יהיה על כל פנים יותר קל לבצע את התכנית. אלה, שדגלו בדעת הזאת, היו בתחילה בניגוד לציונים הרוב למראית עיין – אני אומר: למראית עיין, מפני שבין מצדדיהם היו גם אנשים, שלא חשבו כלל על ייסוד חברה לאומית-ישראלית בעולם החדש. רובם, ובעלי השפעה הגדולה ביותר דווקא, עניינם היה רק בהושטת עזרה כביכול להגירת יהודים רוסיים שהתרוששו לאמריקה. אולם כאשר רבו הרדיפות... נתברר, שבקרב היהודים הלאומיים היו 'האמריקאיים' רק מיעוט זעיר לעומת הציונות, שחדרה לתוך נשמת העם. המונחים יהודי-לאומי וחובב ציון הוכיחו עצמם כמונחים זהים... ובמשך כל תקופת הביניים... עד היום... לא הראה האמריקניזם הלאומי-יהודי שום סימן חיים בעוד ש"חובבי ציון" המשיכו לפעול בערנות". הפתרון לשאלת היהודים הוא בביטול חיי הגלות ע"י ההתיישבות בארץ ישראל.

דומני, שהמובאות האלה מבהירות לנו במידת מה את משמעות המלה "ציונות" וצירופיה, כפי שהשתמש בה באותו זמן נתן בירנבוים. מצד אחד משמשת היא שם נרדף ל"חיבת ציון" ("וחובבי ציון") על תרגומיה השונים – בצירוף "חיבת ציון" עוד נשוב ונדון – ומודגש בה בהדגשה יתירה הכיוון הארץ-ישראלי בניגוד לשאיפות ההתיישבות בארצות אחרות. מצד שני משקפת היא עתה יותר ויותר יסודות פוליטיים-לאומיים, המשתלטים על דרכו פולמוסו של בירנבוים עם מגמות מנוגדות או מקבילות³⁰. יסודות אלה חודרים אל התודעה בראש וראשונה עם ההיאבקות על אירגון התנועה הלאומית ואיחודה. מתוך היאבקות זאת מופץ הביטוי החדש בחוגים רחבים יותר באירופה התיכונית והמערבית והוא מקבל, כעבור שנים אחדות, את משמעותו הגמורה.

בירנבוים פותח את דיוניו בשאלה זאת ב- 15 באפריל 1891 במאמר הראשי "אירגון" (אורגאניזאציון). מראשית "התנועה הציונית" (הכוונה כאן לחיבת ציון!) השתנה המצב האירגוני, לדעת בירנבוים, בהרבה, ובשבועות האחרונים הודיעו על התקדמות משמחת באנגליה, צרפת, צפון-אמריקה, רוסיה, גאליציה ובאחרונה גם באוסטריה. בארצות אחדות כבר הגיעו הציונים לידי אירגון ארצי. יהודי רוסיה, "חלוצי הרעיון הציוני", התארגנו ב"חברה לתמיכת עובדי אדמה ובעלי מלאכה יהודיים בסוריה ובארץ ישראל"; ציוני גרמניה – באגודת "עזרא" על סניפיה. האירגון המרכזי בארצות השונות הוא, לדעת בירנבוים, "תנאי מוקדם ויסוד לריכוז הכולל של התנועה הציונית, אותו יש ליצור. לכל תנועה שני תחומי-פעולה: הפצת הרעיון והגשמתו. יש לפעול באופן מאורגן בשני שטחי הפעולה האלה. התעמולה צריכה להיות מתאימה לתנאים ולנסיבות המקומיים (הלשון, הסביבה, הבעיות המיוחדות וכו'), אירגונה מצריך איפוא "תחום שאינו צר מדי ואינו רחב מדי". לעומת זאת מחייבת עבודת ההתיישבות בארץ ישראל את איחוד כל הכוחות. "וכדי שייווצר אירגון זה, שהוא צורך דחוף, יש לקיים חילופי דעות אישיים מוקדמים בין באי-כוח חובבי ציון מהארצות השונות, כלומר מועצת צירים כללית של הציונים". בירנבוים פונה אל הקוראים ומעורר אותם להשתתף בוויכוח על הצעתו³¹.

ובאמת פותח מאמר זה ויכוח ב"זלבסט-אמאנציפאציון" על אירגונה וריכוזה של התנועה. הוויכוח התנהל במכתבים ובתזכירים, בהרצאות ובשיחות (עליהן אנו שומעים לפעמים ממקורות אלה). הוא נוגע בשאלת ביסוסו הכספי והרחבתו של העיתון זלבסט-אמאנציפאציון מצד אחד ובכדאיות ריכוז העבודה ההתיישבותית מהצד השני. אותה שעה כבר מסתמנות החזיתות, העתידות להתגלות בקונגרס הציוני הראשון, שש שנים אחרי כן³². את נקודות המבט החדשות, שהתגבשו תוך כי כך, ניסח בירנבוים ב- 2 בנובמבר 1891 בסוף מאמר ראשי בשם "הכיוון החדש": "הציונות, הרעיון היהודי הלאומי, כשהיא לעצמה כבר מסמנת כיוון חדש ביהדות; עתה מוטל עלינו להתוות גם בתוך הציונות כיוון חדש: לשאוף אל המטרה על-ידי יצירת מפלגה ציונית גדולה, שתהא מלמדת את העם ומחנכת אותו. אל מבחן זה קוראים אנו את כל החברים לדעה מחוץ לרוסיה ובתוכה. רק הכיוון החדש ינחה את עמנו אל חוף ההצלה".

לחלקים נוספים של המאמר:

הערות שוליים:

29. Osten oder Westen – שנה ג', גל' 14, עמ' 1.
30. כדוגמה ר' במאמרו הראשי של בירנבוים, המכוון גם הוא נגד תכנית ההתיישבות בארגנטינה של בארון הירש, בז"א, מ-18 במאי 1891 (גל' 10) בשם "לחם עוני" (Das Brot des Elends): "Die Erkenntnis aber, dass dieses Jahrtausende alte Wehe [des Judenelends] nur mit dem Golus fallen kann, ist die Idee des Zionismus". "Wie jede gute Idee, kann auch der Zionismus von vornherein gut verwerter warden. Est steht nichts im Wege, den Auswandererstrom zum Teil nach Palastina zu leiten…" "Ideen sind es, Volksideen, nicht Individualwillkur, welche die Geschichte machen. Die Volksidee des Zionismus wird im Volke die Capitalien zu finden wissen, welche Baron Hirsch der Erlosung Israels nicht widmen will. Die Volksidee des Zionismus wird notigenfalls auch ohne Baron Hirsch das judische Volk vom 'Brot des Elends' d. i. vom Brode des Exils retten". דוגמא לזיהוי המלה חו"צ וציונים ר' במאמר: "Die Amerikaner und die Colonisation Palastinas" (ז"א מ-11 באפריל 1891, עמ' 4-3): "Wie die streng zionistische hebraische Wochenschrift 'Hapisgah' in Baltimore berichtet, wurde Herr William Blackstone am 5. d.M. (Marz) in Begleitung des Ministerprasidenten Blaine vom Pasidenten der Vereinigten Staaten… empfangen…" או בגל' 8 (15.4.1891): "Offener Brief an die russischen Zionisten" von Jacob Konstantinowski, או בגליון 22 (16.11.1891) במאמרו של ראובן בריינין: "An die Zionisten Russlands", שאליו צורפה במיוחד ההערה "מתורגם מן העברית".
31. ז"א, גל' 8.
32. כבר אז נקט וילי באמבוס (במכתב מברלין) עמדה שלילית לגבי תכנית ארגון מרכזי (ר' ז"א 1891, גל' 12, עמ' 9).