מחיבת ציון אל הציונות: ג

התפתחות זו קשורה בעיקרה באישיותו ובפעילותו של נתן בירנבוים, בשאיפות חוגי חובבי-ציון הצעירים באוסטריה ובגרמניה, שראו זמן מה בבירנבוים את מורם ורבם, ובכתב-העת "סלבסט-אמאנציפאציון" Selbst-Emancipation)), ששימש בשנים אלה כלי-ביטוי לבירנבוים ולמצדדיו.

נתן בירנבוים (1937-1864) היה בעשר השנים 1895-1885 האישיות הרוחנית המזהירה ביותר בחוגי היהודים הלאומיים באוסטריה ובגרמניה. העתון "זלבסט-אמאנציפאציון", שנערך על ידו¹⁸, ריכז סביבו את אלה מאנשי אירופה התיכונית, שהתעניינו ברעיון התחיה הלאומית של היהודים ושיבתם לארץ-ישראל. חוגי הסטודנטים בייחוד, שהתרכזו בווינה סביב אגודת הסטודנטים "קדימה", ובברלין סביב האגודה המדעית היהודית-רוסית, ראו את העתון כבטאון שלהם, כמקור לאינפורמאציה על הנעשה וכבמה לבירור השקפותיהם על השאיפות הלאומיות ביהדות זמנם. בראש וראשונה השתמש בו למטרה זו נתן בירנבוים עצמו: רוב המאמרים הראשיים של העיתון והרבה מאמרים ורשימות שבו נכתבו על-ידו. תכליתו בכתיבת מאמרים אלה היתה לא רק להפיץ את הרעיונות החדשים אלא גם לבררם וללבנם בכנות, ובהם קשורה הופעתו הראשונה של המונח "ציונות".

בירנבוים משתמש במלה "ציוניסטיש" (Zionistisch) בגליון מיום 1 באפריל 1890, ודומני שהיא מופיעה כאן בפעם הראשונה. המלה אינה מופיעה כאן כיצירה חדשה. אנו פוגשים בה בסיום מאמר ראשי ארוך בשם "למען כבודו ושלומו של עמנו"¹⁹. המחבר יוצא מניתוח האנטישמיות המודרנית, שהוא רואה בה גילגול חדש של שנאת-היהודים. שנאה זו תמשיך להתקיים, גם אם תשוב ותלבש צורה אחרת, כשם שלבשה צורות שונות במהלך תולדותינו. לא ההתבוללות תוכל לשנות מצב זה אלא רק התעוררות לאומית ברוח "האבטואמנציפאציון" לפינסקר, אשר שמה ותוכנה משמשים יסוד למערכת הרעיונות, שבהם דגל ה"זלבסט-אמאנציפאציון". בירנבוים תומך בעוז ברעיון ישוב ארץ-ישראל כמרכז לשאיפות הלאומיות. מושבות היהודים כבר הוכיחו שארץ-ישראל כשרה להתיישבות חקלאית ושהיהודים כשרים לעבודת ההתישבות: רבים מהספקנים, שלגלגו תחילה על ה"ארצישראלים" ועל "הזיותיהם", נעשו במשך שנים מעטות למצדדים ברעיון ההתיישבות – אך ורק בכוחה של ההצלחה. יש לקוות – ממשיך בירנבוים – "שההכרה כי הרעיון הציוני [ההדגשה שלי] נכון הוא ובר-ביצוע, תכבוש חוגים רחבים יותר ויותר ותסלק משפטים קדושים שנתהוו בתקופת ההתבוללות"²⁰. עם ישראל הוא שיכריע, אם ההתקדמות האמיתית כרוכה בניוון עצמיותו או בחידושה, אם בשמירתו ופיתוחו של רוח-הסוחר, שרכש באירופה, או "במעמד המכובד של עם חקלאי", ובמאמרים שבגיליונות הבאים עתיד הוא להוכיח את צדקתו ואקוטאליותו של "הרעיון היהודי-הלאומי וביחוד הארצישראלי"²¹.

הווה אומר: המונח "ציוני" (ציוניסטיש") מופיע כאן כאילו היה ידוע מכבר, ללא הבהרת משמעותו. באותו מאמר משתמש בירנבוים לעתים תכופות במלים אחרות בדרך סינונימית, בייחוד בצירופים "יהודי-לאומי" ו"ארץ-ישראלי". כך נוהג גם המאמר (שאולי נכתב גם הוא על ידי בירנבוים) "תחיית הלשון העברית", שנדפס באותו הגליון. המונח "ציוני" אינו מופיע שם, אך יסודותיו מוסברים בו. אין זה נכון אמנם לדעת המחבר, "שהלאום מותנה על-ידי הארץ והלשון"; אך מאידך אין להכחיש, "כי התעודה הטבעית של כל עם היא, שתהיה לו ארץ משלו ושידבר בלשון משותפת". עם, שאינו מקיים תעודה זו, חולה הוא "והרי זה קו היסוד של התנועה הלאומית-היהודית, שהיא הכירה מחלה זו, מודה בה ורוצה לרפאה. משום כך, כידוע, הסעיף הראשון בתכנית הלאומיים היא 'ציון'" [הדגשות שלי]²². "לאומי", "יהודים-לאומיים", "לאומיים-יהודים" – אלה הם המונחים השגורים בגליון זה ובגליונות הבאים אחריו. "כלי מבטא של יהודים-לאומיים" נאמר בשער העתון זלבסט-אמאנציפאציון, ובאותו גיליון, ובגיליונות שלאחריו, מוצאים אנו כתבות מסויימות מברלין חתומות במלה העברית "ציוני", הכתובה שם באותיות רומיות (Zioni)²³.

מקריות השימוש והחלפתו בביטוים אחרים (כגון לאומי-יהודי) אופייניים גם לאחר מכן, בשני הגיליונות הבאים. דומה, שבירנבוים אינו משתמש כלל במלה "ציוניסטיש". לעומת זאת מעניינים הם נושאי מאמריו בגליונות אלה, לא רק מפני היקפה הרחב של תפיסתו והניסוח המוקדם והמעמיק של הרעיונות, שנעשו רק בתקופת הרצל לנחלת חוגים רחבים יותר, אלא גם מפני שניתן להכיר מנושאי מאמריו את המגמות השליטות ביהדות ובסביבה הלא-יהודית של זמנו. בגיליון 2 משנת 1890 ²⁴ מתאמץ בירנבוים לגשר בין האידיאולוגיות של הלאומיות ושל הסוציאליזם האנטי-לאומי, הקוסמופוליטי, לאומיות, הנתפסת תפיסה נכונה, וסוציאליזם המובן לעומקו משלימים זה את זה. במאמר שני באותו גיליון דן בירנבוים בנושא "אנטישמיות ויהדות לאומית". ויכוח זה עם התנועות העולמיות, שהשפיעו גם על היהודים, הביא את בירנבוים לפיתוח שיטתי יותר של שאיפותיו הוא בסידרת מאמרים, שהופיעה בשלושה גליונות רצופים של העתון בשם "מטרות השאיפות היהודיות-הלאומיות"²⁵. בראשון משלושת המאמרים (החלק הכלכלי) דן בירנבוים ביישוב ארץ-ישראל כאמצעי לסילוק מצוקת המוני היהודים. חשוב יותר מבחינתנו הוא המאמר השני (החלק הלאומי-פוליטי). שכן, אם שמענו עד כה רק על המונחים "ציוני", "ציוניסט" "ציוניסטיש", הרי כאן בגל' 4 מ-6 במאי 1890, מופיע בפעם הראשונה המונח הכולל: "ציוניסמוס" (ציונות). "בצד נימוקים כלכליים", פותח המאמר, "עוררו את הציונות גם נימוקים בעלי אופי לאומי-מדיני"²⁶. גם כאן מופיע המונח כמובן מאליו, כאילו היה שגור מכבר בפי בירנבוים וקוראי עיתונו. באותו מאמר הוא משתמש עוד פעמיים בתואר "ציוניסטיש"²⁷, אך בו בזמן מופיעים, כמילים נרדפות כמעט, הצירופים "חיבת ציון", "הרעיון הארץ-ישראלי", "רעיון ציון"²⁸ וכיוצא באלה.

כך נמשך הדבר גם בגיליונות הבאים. בירנבוים דן, מתווכח ומתפלמס עם הזרמים השונים בתוך היהדות ובסביבתה. בגל' 6, למשל, הוא משתמש במקום המונחים החדשים "ציוניסט" ו"ציוניסמוס" במונחים השגורים מכבר כגון Zionisliebe (חיבת ציון), Zionsfreunde (חובבי ציון) nationale Zioniside (רעיון-ציון הלאומי). במספר גליונות נעלמים המונחים החדשים "ציוני" ו"ציונות" כמעט לגמרי, כאילו נשכחו מן הלב. הם מופיעים שוב רק בגליון 14 מ- 17 באוקטובר 1890, ובנסיבות האומרות דרשני.

לחלקים נוספים של המאמר:

הערות שוליים:

על ה"זלבסא-אמאנציפאציון" ר' ביחוד מאמרו של ג. קרסל, שנזכר לעיל, הערה 1.
Um Ehre und Wohlfahrtunseres Volkes. זאלבסט-אמאנציפאציון (להלן בקיצור: ז"א), שנה ג', גל' 1, עמ' 4. קרסל טועה איפוא בהנחתו שהמונח מופיע רק בגל' 4. אולם חשובה יותר מקביעת מקום הימצאה הראשון של המלה היא, כמובן, בעית הקשר והמשמעות, שבהם השתמשו בה.
במקור: "Es ist zu hoffen, dass die Erkenntnis der Richtigkeit und Durchführbarkeit der zionistiacben Idee stets weitere Kreise und in der Assimilationsepoche anerzogene Vorurteile beseitigen wird".
במקור: "Der jüdisch-nationalen und speziell der palästinensischen Idee".
במקור: "und das ist ja der Grundzug der nationaljüdiscben Bewegung, dass sie diese Krankheit erkennt, eingesteht und heilen will. Es ist bekannt, dass demgemäss der erste Programmpunkt der Nationalen 'Zion' ist" .
ע' למשל, ז"א גל' 1, עמ' 5; גל' 2, עמ' 6; גל' 4, עמ' 3; גל' 6, עמ' 5.
שם המאמר: Volksturm und Weltbürgertum.
ז"א 1890, גל' 5-3.
"Neben Erwägungen wirtschaftlicher Nature haben auch solche nationalpolitischer Natur den Zionismus hervorgerufen".
"Es ist offenbar, dass das zionistische Programm, wie es hier auseinandergesetzt wurde, dem Patriotismus keinen Abbruch tut… Mit der reinsten Leebe zum Geburtslande lässt sich die Zionisliebe vereinen, Ja, die Relisierung des palästinensischen Gedankens könnte Wora,". (ז"א 4, עמ' 1) den Patriotismus der im Exile verbleibenden Juden nur stärken…" die Assimilation durch ihre edelsten und unedelsten Kämpfen sich vergeblich abgemüht hat, das wird der Verwirklichung der nationalen Zionsidee gelingen: Sie wird die gebückte Haltung der Juden zu stolzer Stattlichkeit emporrichten…" (ז"א 5, עמ' 3).
כך מובעת ברשימה של הרב ד"ר הירש הילדסהיימר (גל' 4, עמ' 5), לרגל יום הולדתו ה-70, הערכה לזכויותיו "auf dem Gebiete der zionistischen Bestrebungen". ידידיו האורתודוכסים היו רואים במורת רוח וחשדנות ה-Zionsliebe, palastinensischer שלו.
במקור: Zionsliebe, palästinensischer Gedanke, Zionsidee.