עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > יהודים בתפוצות > יהודים באירופה במאות 20-18עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם > יהודי סלוניקי בשנים 1939-1918
יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה


תקציר
תיאור גורלם של יהודי סלוניקי בתקופת מלחמות הבלקן והכיבוש היווני של העיר  ב- 1912, גילויי האנטשימיות והמאבק על עתידה הפוליטי של העיר. בעקבות השינוי הפוליטי החל תהליך של ירידת הקהילה שהתגבר עם השרפה הגדולה ב- 1917.



סלוניקי: כיבוש סלוניקי בידי יוון


בספטמבר 1911, לאחר שכבשה איטליה את איי הדודקנז, את העיר טריפולי ואת אזור קירנאיקה, פרצה מלחמה בינה לבין טורקיה. מלחמה זו טמנה בחובה את הגרעין לשינויים המהותיים שהתחוללו בכמה מארצות הים התיכון. המעצמות הגדולות לא הצליחו לפשר בין הצדדים, וכך ניתן למדינות הבלקן לתקוף את טורקיה. מלחמת הבלקן הראשונה החלה בקיץ 1912. אלפתריוס וניזלוס, ראש ממשלת יוון החל מ- 1910, ארגן את הליגה הבלקנית שכללה את יוון, בולגריה, סרביה ומונטנגרו, ומטרתה היתה לכבוש את שטחי טורקיה האירופית ולחלקם בין חברות הליגה, המלחמה הוכרזה ב- 17 באוקטובר 1912, ויום אחד בלבד לאחר מכן נחתם הסכם שלום בין טורקיה לאיטליה.

מדינות הליגה הבלקנית כבשו חלקים ניכרים מן הפרובינציות העות'מאניות באירופה. ב- 27 באוקטובר 1912 נכנסו לס' גדודים של צבא בולגריה, וב- 9 בנובמבר נכנס גם צבא יוון לעיר, והעיר נכנעה בלי מאבק.

אנטישמיות. כבר בסוף אוקטובר 1912 הופיע בעיתון היווני Embros מאמר אנטי יהודי ארסי ביותר. נאמר בו שהיהודים ייחלו לניצחון טורקיה במלחמה עם יוון ואף נשאו תפילות לשם כך, וכן שתמכו בטורקים רק מפני שהללו העלימו עין ממעשי המרמה וההונאה שעשו. זמן קצר לאחר מכן האשימו גם Embros וגם העיתון האנטישמי Macedonia את היהודים בהרעלת 12 חיילים יוונים.

למחרת הכיבוש היווני החלו מעשי התעללות, שוד וביזה נגד יהודים. חיילים יוונים התעללו ביהודים רבים ואנסו שתי נשים יהודיות. הם פרצו לבתי-כנסת, הרסו תשמישי קדושה וחיללו ספרי תורה. על הפריצות לבתי-כנסת היו היהודים מגיבים בתקיעות שופר כדי להפחיד את התוקפים או להזעיק את השכנים לעזרה. מעשיהם של החיילים לא עלו בקנה אחד עם מדיניות ממשלת יוון, ולא זו בלבד אלא שנעשו נגד רצונה. יוון שאפה לספח אליה את ס', בניגוד לתביעת בולגריה השכנה, ומשום כך הוציאה ממשלתה הוראה דחופה לרסן את התנהגות החיילים. בינתיים הוקם בעיר ממשל משותף בולגרי-יווני.

גילויים של אנטישמיות ניכרו גם בתחומי המסחר והעסקים. יוונים רבים החלו להחרים בשיטתיות בתי-מסחר וסירות טיולים של יהודים. חודשיים אחרי כניסת היוונים לעיר יצאה פקודה שהתירה משלוח סחורות בקו ס'-מונסטיר לסוחרים ומתווכים יוונים בלבד, בנימוק שמדובר בצרכים צבאיים. הסוחרים היהודים התלוננו בלשכת המסחר של ס', אך ללא הועיל. בעיתונות הופעלה צנזורה, והעיתון L'Independant נסגר לימים אחדים בפקודת השלטונות, משום שהעז למחות נגד כמה מן השערוריות האלה. כל עורכי העיתונים היהודיים הוזהרו שלא לכתוב נגד השלטון היווני, פן יוגלו ליוון הישנה (הדרומית).

בי"ד בטבת תרע"ג (1913) נרצחו השולחני יעקב פרנסיס ושותפו דוד עמיר בידי חמישה שודדים יוונים מזוינים. יהודי ס' סגרו את חנויותיהם כדי להשתתף בטקס הלוויה. בעצם הימים ההם הופצה בעיר עלילת דם חדשה נגד יהודים. בלילה, אור ל- 19 באוגוסט 1913, עברה קבוצה של יוונים מבית לבית בשכונה יהודית כדי לחפש כביכול ילדה נוצרייה שנעלמה. הם הפיצו שמועה שהיהודים חטפוה, וגם לאחר שנמצאה מטיילת על רציף החוף עם בני משפחתה לא נרגעו הרוחות. הקהילה היהודית מחתה על העלילה באוזני המלך קונסטנטין והמושל הכללי של מקדוניה דרגומיס. המלך הביע את צערו בכתב למועצת הקהילה, והמושל העמיד לדין את תת-מפקד היחידה הצבאית שחיזק את ידי הפושעים. עונשו היה מאסר של חודש אחד. באוקטובר, בעקבות משפט בייליס ברוסיה, שב המלך וגינה את תופעת עלילות הדם. הוא גם הדגיש את נאמנותם של היהודים ליוון וציין לשבח את התנהגותם של הלוחמים היהודים בצבא יוון, שלחמו אפילו נגד אחיהם היהודים בצבא האויב.

מעמדם של יהודי ס' ושאלת עתידה הפוליטי של העיר. מיד אחרי כיבוש ס' בא לעיר ג'ורג' הראשון, מלך יוון, והסביר פנים לרב הראשי יעקב מאיר, לנשיא הקהילה שמואל דניאל מודיאנו ולמשלחות היהודיות שבאו לקבל את פניו. בביקורו השמיע המלך הצהרות בדבר שוויון זכויות ליהודי הממלכה ומניעת אפליה מסיבות דת וגזע. ברוח זו דיבר גם ראש הממשלה וניזלוס. כמה אישים יוונים בעלי השפעה, שאהדו את היהודים, נתנו פרסום להשקפותיהם בפגישות עם נציגי הקהילה היהודית ובראיונות לעיתונות. הבולטים שבהם היו המלכה אולגה שהתקרבה לחוגי נשות החברה היהודית הגבוהה בעיר, וקופינאס, מנהל השירותים הפיננסיים, שהציג את המדיניות הפרו-יהודית של הממשלה בראיונות שהתפרסמו בעיתון היווני Nea Imera (יום חדש) בסוף דצמבר 1912. גם הפרפקט פריקליס ארגירופולוס הדגיש את הערכתו הרבה ליהודים וציין שהוא רואה את עצמו כמגינם של יהודי ס'.

הממשל המשותף היווני-בולגרי לא האריך ימים. כל אחת משתי המדינות דרשה לספח את מקדוניה אליה, בטענה שרוב תושבי מקדוניה הם נתיניה שלה. יוון הזדרזה לסלק את צבא בולגריה מן העיר, והמלך ג'ורג' הראשון אף העתיק את חצרו לס' כדי לחזק את אופיה היווני של העיר.

פעולות האיבה בין טורקיה למדינות הבלקן הסתיימו ב- 3 בדצמבר 1912, והוחלט לדון בכל השאלות, לרבות שאלות ס', בוועידת השלום שזימן בלונדון שר החוץ הבריטי, סר אדוארד גרי. שאלת עתידה של ס' העסיקה לא רק את מדינות האזור, אלא גם את בריטניה, אוסטריה וצרפת, כל אחת מתוך מניעים כלכליים ופוליטיים משלה. אוסטריה, למשל, ביקשה לשמור על גישה חופשית לים האגאי, וצרפת גם היא היתה בעלת אינטרסים כלכליים רבים בעיר. אנשי עסקים צרפתים היו מעורים היטב בחיי הכלכלה שלה, והשפעתה התרבותית החזקה של צרפת הורגשה בבתי-הספר ובעיתונות שבעיר.

בעת ההיא החלו יהודי ס' לפעול בעצמם כדי להגן על זכויותיהם האזרחיות והדתיות ועל האינטרסים הכלכליים שלהם. באמצעים דיפלומטיים גלויים ונסתרים פנו לאנשי מפתח בארצות שונות וכן לארגונים יהודיים בין-לאומיים, כגון "עזרה" ו"כי"ח", ואף התנועה הציונית העולמית נדרשה לנקוט עמדה. בעידודה של אוסטריה החלו יהודי ס' לדון בתוכנית לעשות את ס' לעיר בין-לאומית או ניטרלית בחסות המעצמות הגדולות. התוכנית הזאת ביקשה להשאיר לסוחרי סרביה, אלבניה, אפירוס, מקדוניה וטורקיה גישה חופשית אל הים האגאי. הוגי הרעיון ביקשו לשמור על הסטטוס-קוו, ועל כן הציעו שהעיר לא תהיה יוונית או בולגרית, אלא עיר יהודית בעלת ראש עיר יהודי. העיתון האנגלי "אובזרוור" פרסם מאמר ובו הצעה למסור את העיר לידי היהודים כדי לשים קץ לסכסוכים בין היוונים לבולגרים. נמל ס', על-פי התוכנית, יהיה נמל חופשי לכל המדינות ובו אזורי סחר חופשי וניהול ליברלי של המסחר והתעשייה. אבל התוכנית הזאת לא נחשבה בת ביצוע, שכן יוון ובולגריה לא הסכימו לוותר על ס'. ב- 15 בדצמבר 1912 פנה הציוני דוד פלורנטין, עורך העיתון איל אביניר, אל מנהיג ההסתדרות הציונית העולמית בברלין וגולל לפניו את תוכנית העיר הבין-לאומית, והביע את חששותיהם של היהודים מפני שינוי אופיה החברי, הכלכלי והתרבותי של העיר בעקבות סיפוחה ליוון.

רעיון העיר הבין-לאומית עלה גם בינואר 1913, כשקראו נציגי רוב הארגונים היהודיים בס' להעניק לעיר ולסביבתה מעמד של מדינה אוטונומית בעלת שטח של כ- 460-400 קמ"ר ואוכלוסייה של כ- 260,000 נפש. בעקבות מלחמות הבלקן שוגרה אל האזור משלחת יהודית מטעם "התאחדות אגודות היהודים" במערב. המשלחת הורכבה מנציגי שבע אגודות גדולות מאירופה ואגודה אחת מארצות-הברית. עם חבריה נמנו הדוקטור פאול נתן, נשיא רשת בתי-ספר "עזרה" של יהדות גרמניה; הדוקטור ברנרד קהן, אף הוא ברלינאי ששימש מזכיר אגודת "עזרה", ואלקן אדלר מלונדון, ששימש סגן נשיא Anglo-Jewish Association. חברי המשלחת ביקרו בס' ב- 20 בינואר 1913, חודש אחד אחרי רצח פרנסיס ועמיר, והתקבלו שם באהדה רבה. בין מקבלי פניהם היו נשיא הקהילה שמואל דניאל מודיאנו, הגביר יעקב שאול מודיאנו, הרב הראשי יעקב מאיר ונכבדים אחרים. ב- 25 בינואר נערכה לכבודם קבלת פנים חגיגית ב"מועדון החדש" מטעם "אינטר-קלוב" – ארגון הגג של כל האגודות היהודיות בעיר. חברי המשלחת, בלוויית הרב הראשי של ס', התקבלו לראיון אצל מלך יוון ג'ורג' הראשון וביקשו ממנו להגן על זכויות היהודים. כן ביקשוהו לשנות את יום הירידים בכפרים ובס' משבת ליום חול, כפי שהיה נהוג קודם לכן.

יהודי ס' חששו מאוד מפני הבאות. הממשל אמנם הבטיח להגן על זכויותיהם, אבל לא תמיד עלה הדבר בידו. אף-על-פי-כן לא מחה הרב מאיר בפומבי על התנהגותם של היוונים כלפי היהודים, ולא זו בלבד אלא שדברי השבח שלו לעם היווני פורסמו בהבלטה בעיתונות. בייחוד הודגשה שביעות הרצון של היהודים מן ההיתר לעבוד ביום א'. יהודי ס', רדיקלים ובורגנים כאחד, תמכו מאז ומתמיד בבית המלוכה – דבר שגרם להתנגשות עם המגמה הרווחת ביוון לתמוך ברפובליקה ובווניזלוס. ראש הממשלה וניזלוס, שפעל למען סיפוח ס' ליוון, דאג לגייס את יהודי "יוון הישנה" כדי לשכנע את יהודי ס' בכוונותיה הטובות של ממשלת יוון כלפיהם, חברי משלחת יהודית שבאה לעיר הדגישו את הזכויות המיוחדות שיקבלו יהודי ס', ובהן שחרור משירות צבאי לשלוש שנים תמורת תשלום, אישור שמירה על יום השבת, חופש עיתונות, זכות לשרת במנהל הציבורי ולנהל ספרי חשבונות בלשונם, אישור למנות שוחטים יהודים, שחרור ממסים על מצה מיובאת בפסח, הקצבה מיוחדת של 1,200 דרכמות לכל קהילה יהודית המונה יותר מחמישים משפחות, וכן הקצבות ממשלתיות לאגודות למיניהן. וניזלוס עשה מאמצים רבים לשכנע את חברת כי"ח בפריס וארגונים יהודיים אחרים בדבר כוונותיה הטובות של ממשלת יוון כלפי יהודי ארצו.

במרס 1913 נרצח המלך ג'ורג' בס'. הרוצח היה יווני, אבל בעיר פשטו שמועות שהוא יהודי, ועל כן הוצא להורג היהודי שמואל אטאס, שהיה חף מפשע. דאגה עמוקה אחזה את יהודי ס' ועל כן פנו לעזרת יהודי אמריקה. ראשי הקהילה היהודית באמריקה מחו על גילויי האנטישמיות בס' במכתב אל הנשיא וילסון. בינתיים החלו יהודים בעלי ממון בס' להשיג להם תעודות אזרחות זרה, אוסטרית, ספרדית ופורטוגלית, וכך הבטיחו לעצמם הגנה בתור נתינים זרים. אבל במעשה הזה איבדו את זכותם להשתתף בבחירות של הקהילה, ועם הזמן חדלו לסייע לה סיוע כלכלי ובכך פגעו בה פגיעה קשה. כדי להזים את השמועות ואת חששותיהם הכבדים של יהודי ס' הכריז וניזלוס בלונדון, ב- 1 ביולי 1913, על כיבוד זכויות היהודים. הכרזתו השפיעה מיד על דעת הקהל היוונית בעיר. כל העיתונים, ובראשם Embros, שינו את גישתם והחלו לפאר ולהלל את התרבות היהודית ואת תרומתם של היהודים לעיר מדורי דורות.

יהדות בולגריה, ובראשה הרב מרקוס ארנפרייס, התנגדה לרעיון העיר הבין-לאומית ותמכה תמיכה נמרצת בסיפוח ס' לבולגריה, שכן העיר היתה אמורה להיות נמלה הראשי של בולגריה המורחבת ומוקד המסחר במדינה. אולם, כנזכר לעיל, בוועידת השלום שכונסה בלונדון בדצמבר 1912 נתגלעו חילוקי דעות קשים בין המעצמות, ומשום כך לא הושגה פשרה כלשהי. רעיון העיר הבין-לאומית ירד אפוא מעל הפרק, וכמוהו גם ההצעה לספח את העיר לבולגריה. לעומת זאת, הבטחותיה של ממשלת יוון בעניין מעמד היהודים הרשימו את המעצמות, ובחוזה השלום שנחתם בלונדון ב- 30 במאי 1913 הוחלט לספח את ס' ליוון. ימים אחדים לאחר מכן חתמו יוון וסרביה על ברית משותפת נגד בולגריה כדי לחלק את מקדוניה אפילו בכוח הזרוע.

בולגריה, ששילמה את המחיר הכבד ביותר בעת המלחמה בטורקיה, החליטה ביולי 1913 לתקוף את בעלות בריתה לשעבר, וכך החלה מלחמת הבלקן השנייה. רומניה הצטרפה אל יוון וסרביה, והמלחמה הסתיימה בתבוסת בולגריה. על-פי חוזה בוקרשט מאוגוסט 1913 סיפחה אליה יוון את רוב מקדוניה, תראקיה והאי כרתים (ע"ע).

ס' על אוכלוסייתה היהודית הגדולה, וכן קוואלה, מרכז של תעשיית טבק, סופחו ליוון. המחיר הכלכלי ששילמו תושבי ס' היה גבוה. בשל אובדן העורף הבלקני והתחרות עם נמל פיראוס נפגעו חיי המסחר של העיר וצומצם היקף הייצוא והייבוא. משתי מלחמות הבלקן יצאה יוון מנצחת ושטחה ואוכלוסייתה הוכפלו, אם כי לא כל שאיפותיה הטריטוריאליות באו על סיפוקן.

המשבר הכלכלי וההגירה מס'. השינוי הפוליטי במעמדה של ס' גרם לתחילתה של "נדידת עמים": מוסלמים רבים עזבו את העיר ועברו לטורקיה, ויוונים שהתגוררו בטורקיה באו בהמוניהם להשתקע בס'. נדידה זו התגברה בראשית העשור הבא (ראה להלן). אחרי שתי מלחמות הבלקן פרץ בס' משבר כלכלי קשה. האבטלה גברה וכן פרצה מגפת כולרה שהפילה חללים רבים. ידוע שכ- 5,200 סוחרים יהודים איבדו במלחמות אלה את כל הונם. סוחרים ומתווכים יהודים למיניהם הפסידו כ- 70 מיליון פרנק, שהוא סכום חובותיהם של תושבי הכפרים שבעורף. חוקי המכס החדשים הכבידו מאוד על הסוחרים היהודים. הגדולים שבהם, מעמודי התווך של הקהילה היהודית, שקלו לעזוב את העיר ולעבור לטורקיה. על-פי אומדן אחד היגרו מס' לקושטא כ- 800 יהודים, וממשלת טורקיה קיבלה אותם בברכה ופטרה אותם מתשלום מסים למשך שבע שנים. על-פי אומדן אחר עקרו לקושטא ולאיזמיר כ- 300 בעלי הון יהודים, ואלפים היגרו לצרפת ולארצות-הברית. בעת ההיא נוסדו בעיר שתי אגודות – האחת לסיוע למהגרים, היא "אגודת המהגרים העברים", והאחרת היא אגודת "אחדות" מיסודה של "בני ברית", שמטרתה היתה להגן על זכויותיהם הפוליטיות של היהודים ועל האינטרסים הכלכליים שלהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה שימשה ס' מקור אספקה לכל החיילות הנלחמים, ותחנת מעבר בדרכם אל אזורי הקרבות. הפעילות המסחרית בעיר התאוששה, וסוחרים יהודים רבים נהנו משגשוג כלכלי. בתקופה זו נפסק זרם ההגירה מן העיר. אבל השרפה הגדולה בקיץ 1917 שמה קץ לפריחה וחיסלה מחצית מס' ה"ישנה". יהודי ס' ראו בשרפה הזאת, ולא בכיבוש היווני ב- 1912, את תחילת השינוי הגדול, את נקודת המפנה הגורלית בתולדות הקהילה בעיר. אחרי השרפה התחדש זרם המהגרים היהודים מן העיר.

משמעותה של מלחמת יוון-טורקיה. המאורע המרכזי בהיסטוריה של יוון בעת החדשה הוא המלחמה בין יוון לטורקיה בשנים 1922-1919. למלחמה זו היתה השפעה מכרעת על יוון, שכן לא זו בלבד שעיצבה את גבולותיה ואת הפוליטיקה שלה, אלא שינתה את הרכבו של העם היווני ואת תפיסתה של יוון בעניין תפקידה ההיסטורי. חילופי האוכלוסין בעקבות חוזה לוזאן ב- 1923 שינו לחלוטין את המבנה הדמוגרפי, הכלכלי והחברתי של יוון בכלל ושל ס' בפרט. בייחוד השפיעו התמורות הללו על גורלם של יהודי ס'. אבל עוד לפני שהחל התהליך הזה פרצה בס' השרפה הגדולה של שנת 1917, שהיא האסון הכבד ביותר בתולדות יהדות העיר לפני השואה.

ביבליוגרפיה:
כותר: סלוניקי: כיבוש סלוניקי בידי יוון
שם  הספר: ‫ פנקס הקהילות : אנציקלופדיה של היישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השנייה
עורך הספר: ספקטור, שמואל
בעלי זכויות : יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הוצאה לאור: יד ושם - רשות הזכרון לשואה ולגבורה
הערות לפריט זה:

1. מתוך הכרך: יוון


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית