מקום נכבד מקדיש קלצל לבית הספר היהודי של חברת "עזרה" (Hilfsverein Der Deutschen Juden) בסלוניקי, שבו לימד את השפה הגרמנית. מכיוון שחברת "עזרה" העסיקה אותו כמורה, בוודאי חשוב היה לו לתאר את בית הספר ובמיוחד את שיטות ההוראה החדשניות שנהגו בו: לימוד המקצועות בשפה העברית ולימוד שפות זרות בלשונותיהן, מבלי להיעזר כלל בשפת המקום. תיאור בית ספר זה הוא מיוחד לקלצל המורה היהודי.
בית הספר היה סגור בשבת. ביום שישי, בשעות הצהריים, התקיים טקס מיוחד שכל המורים והתלמידים התאספו ושרו בעברית שיר לכבוד השבת. לאחר מכן לחצו הילדים את ידי המורים, קדו להם, בירכו אותם בברכת "שבת שלום", ובזאת הסתיים הטקס והילדים יצאו לבתיהם מוקדם יותר מאשר ביתר ימי השבוע, שבהם למדו עד לשעות אחר הצהריים.55
במשך הזמן התארגנו סביב בית הספר חוגים ציוניים וחוגים קרובים אליהם. בית הספר טיפח רוח של גאווה לאומית בתלמידים: הם היו גאים להיות עברים צעירים, ואף לימדו את הוריהם עברית. קלצל מסיים את תיאור בית הספר באומרו "אם יש היום חיים ציוניים איתנים בסלוניקי, בית הספר העברי הוא שגרמם".56
נושא אחר הקשור לבית הספר הוא תיאור אורח החיים בגן ובבית הספר, נושא שלא מצאתי כדוגמתו בספרי מסעות אחרים על העיר. קלצל מרחיב את הדיבור על החיים בבית הספר בסלוניקי ומשווה את החיים בו לאלה שבגרמניה. בנושא זה צבר קלצל ניסיון אישי, שכן שימש מורה בסלוניקי ויותר מאוחר עבד כמורה גם בגרמניה, ויכול היה להשוות בין שתי שיטות החינוך, זו שבגרמניה וזו שבסלוניקי. שלא כבגרמניה, הילדים היהודים בסלוניקי שהו בגן ובבית הספר מהבוקר ועד לערב – ילדי הגן הביאו את מזונם בסירים, ועוזרת מיוחדת היתה מחממת לכולם את האוכל שלהם.
על כיתתו אין קלצל מרחיב את הדיבור בספר "בסלוניקי". הוא אינו מספר על תלמידיו ועל דרך הוראתו וכמעט שאינו מדבר על אי-הצלחתו ללמד את תלמידיו הסוררים גרמנית – זאת עשה שנים לאחר מכן ב"קלמבוס איש תל אביב", שבו תיאר בהרחבה את החיים בבית הספר של חברת "עזרה" בסלוניקי ועמד על התנהגות הילדים בכיתתו לעומת התנהגותם של הילדים בגרמניה:57
מספר התלמידים בכתתי היה כששים איש, בחורים ובחורות. אכן אלה היו בחורים ובחורות, אל חנון ורחום! בגרמניה היו הילדים מנמסים מאד. בבית הספר ישב איש איש על מקומו בשלוה והשקט. הידים חבוקות על השלחנות. אין פוצה פה טרם ישאלוהו, ואין שואל עד אם הרים אצבע ובקש רשות. מיני מנהגים כאלה לא ידעה סלוניקי, אף לא העלתה על הדעת כלל. תלמידי ותלמידותי למה היו דומים בעיני – לחבר שדים ומזיקים, שלא באו לעולם אלא להציקני ולמרר את חיי. הכיתה – שוק שוקק! קול ששון וקול שמחה, קול רעש והמלה, ו"חיים ותנועה", סוף דבר – גהנם של מטה.
בקרב העם הנבחר הזה לא יכלתי לעשות דבר בלתי אם להגדיל את הרעש. מה הם צועקים בקול אף אני כנגדם נוטה גרון... וצועק בקולי קולות... מתחילה לא שמעו לשוני, כי רק בגרמנית יכלתי להטיף להם מוסר, ואחר כך כאשר סיגלתי לי קצת מלים עבריות, וכבר שמעו דברי – לא אבו שמוע.58
לחלקים נוספים של המאמר:
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: העיר סלוניקי
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: השבת בסלוניקי
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: בית הספר היהודי של חברת "עזרה" (פריט זה)
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: החיים החברתיים בסלוניקי
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: אישים יהודיים בסלוניקי
סלוניקי היהודית בעיני נוסע יהודי-גרמני בראשית המאה העשרים: סיכום
הערות שוליים:
- שם, עמ' 55-53.
- שם, עמ' 80.
- בהמשך "קולמבוס איש תל-אביב" מתאר קלצל שיטת לימוד שנקט כדי לרתק את תלמידיו השובבים – ציור בגירים צבעוניים על הלוח; וראו שם, עמ' 15-1. על המורים ראו עוד טולידנו, מורים, עמ' 194-189.
- בסלוניקי, עמ' 12-11.
