עמוד הבית > מדעי הרוח > ספרות ושירה > ספרות > סיפורי מיתולוגיהעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > דתות והגות דתית > דתות העולם העתיקעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ערים, מדינות ואימפריות > יוון העתיקה
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
על שכרות מיין ותבונה בעת בעתיקה והיום; גילגוליו של "פולחן דיוניסוס" היווני.



השיכרון והתבונה
מחברת: אילה יפתח


המושג "שיכרון" מתקשר לשתיית יין או לשיכורים מיין. המושג "תבונה" מתקשר לבינה, לשכל ולחכמה. לכאורה, שני מושגים אלה אינם מצטלבים - שיכור לא יכול לנהוג בחכמה ובתבונה, ואדם חכם ונבון נתפס כמי שמתנהג ומסביר את עצמו על-פי כללי ההיגיון והשכל הישר.

אנו יודעים כי בני-האדם הם רב-גוניים, וכי לאדם נבון יכולים להיות רגעי שיכרון, ולאו דווקא מיין, והשיכור מיין נהנה מרגעי התפכחות ותבונה, שבהם נוכל למצוא בדבריו היגיון, העונה על השכל הישר. ובכל זאת ה"שיכרון" ו"התבונה" העסיקו מאוד את בני-האדם משחר ההיסטוריה. בספר "בראשית", לדוגמה, אנו מוצאים את נוח, אותו נוח שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו", שאלוהים בחר בו מכל הדור להינצל מהמבול, והנה הוא משתכר מיין (בראשית ט', ו'). אירוע זה קרה לאחר שיצא נוח מהתיבה, הפך להיות עובד אדמה ונטע כרם על אדמתו.


אלילי אולימפוס.


בספרות ובפילוסופיה של כל התרבויות ואף באורחות החיים שלהן, נוכל למצוא את שני המוטיבים האלה, שיכרון ותבונה, ולראות שהם מנוגדים זה לזה, נלחמים זה בזה, אך גם משלימים זה את זה או אף מכירים זה בקיומו של זה. בהיסטוריה האנושית אפשר למצוא תורות, שקידשו את השיכרון ואת אובדן החושים, וקנו להן קבוצות של מאמינים, אך היו גם תורות שהטיפו לחיים על-פי התבונה, ושללו מכל-וכל את השיכרון.

אחת הדוגמאות לתורה שהטיפה לשיכרון חושים היא "פולחן דיוניסוס". דמותו של דיוניסוס מוזכרת בעיקר במיתולוגיה היוונית. במיתולוגיה זו סיפורים על אלים שונים, אלים - למחצה או גיבורים, שזכו להערצה כשל אלים. דיוניסוס לא התקבל כ"חבר מן המניין" במשפחת האלים באולימפוס, למרות שהיה לו קהל חסידים גדול, שקיים את הפולחן הקשור בדמותו.

לפי הסיפור המיתולוגי היה דיוניסוס בנה של אישה בת תמותה בשם סמלי, בתו של קדמוס מלך תבאי, אשר זאוס (אבי האלים) חשק בה ותינה עמה אהבים. אשתו החוקית של זאוס, הירה - שברוב הסיפורים רודפת אחר בעלה ההולל והתאוותן ואחר אהובותיו השונות - רודפת גם אחרי סמלי, ומסיתה אותה לפתות את זאוס שיציג עצמו לפניה בכל הדרו ובדמותו האמיתית. דבר זה מכעיס את זאוס, ובזעמו הוא יוצר סופת ברקים, שממיתה את סמלי.

הרמס נושא את דיוניסוס התינוק.
לובר, פריס.
Giraudon


זאוס מצליח להציל את העובר שבבטנה, דיוניסוס הקטן. זאוס מחביא אותו בירכו, כדי שימשיך להתפתח שם באין מפריע. דיוניסוס זה, שנולד מירכו של זאוס, הפך לדמות מיוחדת במינה ומסתורית במקצת בין האלים היוונים, וכך, התפתח סביב דמותו פולחן מסתורי.

"פולחן דיוניסוס" היה קשור בשתיית יין וכנראה גם בהקרבת קורבנות. הוא התקיים בארצות ששכנו סביב הים התיכון, וראשיתו כנראה במאה השלוש-עשרה לפנה"ס.

מובן מאליו כי עבודת אלילים אחרים איפיינה את התרבויות השונות באגן הים-התיכון.

גם בימינו אנו מוצאים אנשים שנוהים אחר דמויות מסתוריות, המבטיחות גאולה ואושר, מיני "גורו" שונים ומשונים, המבטיחים שלוות נפש כתרופה לסבל ולמצוקה. כך יש לראות אולי את פולחן דיוניסוס, שהבטיח שיכרון חושים והתלהבות.

תופעה מעניינת היא אורך החיים של פולחן זה. במאות השישית, החמישית והרביעית לפנה"ס כבר הייתה אתונה חברה ממוסדת, שלמדה מהי דמוקרטיה. פילוסופים כאפלטון, אריסטו וסוקרטס התהלכו בה, ולימדו את תורת ההכרה ואת תורת המידות. פריקלס, מושל אתונה במאה החמישית, השתדל להנהיג חברה זו על-פי הסכמים חברתיים ועל-פי חוקים. ובאתונה זו אנו מוצאים כי פולחן דיוניסוס עדיין קנה לו קהל חסידים.


דיוניסוס, המאה ה-4 לפנה''ס.
מוזיאון פאלרמו, איטליה.

אווריפידס (שחי בין השנים 406-480 לפנה"ס), שהיה מגדולי המשוררים של אותה תקופה, כתב מחזה מיוחד, "הבככות", שכל תכליתו הייתה מלחמה בפולחן דיוניסוס. מן הראוי לציין כי פולחן זה, שהתקיים כבר כמה מאות שנים, היה מלווה בשירים, בריקודים ובסיפורי עלילה, שתיארו את גבורותיו של דיוניסוס. בעקבות פולחן זה התפתחה עם השנים אמנות התיאטרון, שלא הייתה קשורה לדמותו של דיוניסוס. אווריפידס עצמו כבר השתייך במאה החמישית לפנה"ס לקהל גדול של משוררים (אייסכלוס, סופוקלס ואריסטופנס הם מן המפורסמים ביניהם שמחזותיהם נשתמרו עמנו עד היום ומוצגים על במות העולם), שכתבו מחזות להצגה בתיאטרון, שהתקיים באתונה, ובפסטיבלים מיוחדים שנערכו בה כמה פעמים בשנה.

כאמור, אתונה בימיו של אווריפידס התנסתה כבר במה שקרוי "משטר דמוקרטי", ובכמה מהמושגים שגם כיום אנו דנים בהם: דעת הרוב, הצבעה וחופש הדיבור. אלה היו מושגים שאזרחי אתונה למדו וניסו בפועל.

מנהג קיים בנו, בני המאה העשרים, לראות את עצמנו כמתקדמים ונאורים יותר מאלה שחיו מאות ואלפי שנה לפנינו. יש מן הצדק בראייה זו כי הרי במאה העשרים התרחשו אירועים כבירים הקשורים בהמצאות ובחידושים
- האדם הגיע לירח, החשמל מפעיל מכשירים שונים, כולנו נוסעים בכלי רכב ממונעים, ועוד.

אך האם אפשר לומר כי אנו מתקדמים יותר גם ביחסים שבין אדם לחברו, או בעקרונות אחרים הקשורים לזכויות ולחובות חברתיות? לעתים נדמה, כי בתחומים אלה איננו עולים על הקדמונים. בתנ"ך העלו הנביאים בעיות, המעסיקות גם אותנו היום, ובאתונה במאה החמישית לפנה"ס דיבר פריקלס על חירות הדיבור ועל חירות הפרט בזו הלשון :

"וכשם שאנו נוהגים דרך חירות בהלכות ציבור, כן מנהגנו זה במעשי יום-יום, אין אנו חושדים זה בזה אין אנו ואין אנו מרעימים פנים על שכן שנתפס לתאוותו. ולא די שאין אנו קונסים אותו, אלא גם שאין אנו מטרידים אותו בהבעת אי-רצון המצערת את הנפש. ואף-על-פי שאנו מתעסקים בעניינינו הפרטיים באין אונס, אין אנו חוטאים לענייני הכלל. מתוך יראת-כבוד אנו שומעים תמיד בקול המושלים הממונים עלינו, ושומרים את החוקים ויותר מכול את אותם החוקים שניתנו לתועלתם של הנדכאים, וגם אותם החוקים, שאף-על-פי שאינם כתובים, עובריהם בזויים בעיני הכול."
("מתוך "מדינה וחברה ביוון)


באותה תקופה דיבר גם אווריפידס על חירות האדם, ובעיקר על חירות רוחו. אין פלא אפוא כי מחזותיו של אווריפידס מוצגים גם בימינו, הן בתיאטראות מודרניים והן באותם תיאטראות קדומים, שכמה מהם נשתמרו ביוון עד ימינו. אחד מהם הוא התיאטרון באפידאורוס, המעלה את מחזותיהם של איסכילוס, סופוקלס ואווריפידס.


תבליט על סרקופג עתיק, דיוניסוס ובני לוויתו; סלינוס מוטל שיכור בעגלה המובילה את התהלוכה, להקת מנאדות וסטירים רוקדים, דיוניסוס בדמות קנטאור (אדם סוס) במוזיאון הלאומי בנפולי, איטליה (אלינרי).

במחזה "הבככות" מתאר אווריפידס בסיפור עלילה מרתק, ואפילו משכר, את הופעתו של דיוניסוס בכפר הולדתה של אמו סמלי. הוא פונה ואומר לצופיו כי לכאורה, פולחן דיוניסוס מביא לידי התלהבות ואובדן חושים, ואולי אף לידי תחושה של חופש וחירות, אך למעשה הזובחים הם עבדים לדיוניסוס, המשחק בהם ומהתל בהם כרצונו.

בפתיחת המחזה מופיע דיוניסוס, ומתאר כיצד עבר מארץ לארץ - מלודיה לפריגיה, ומשם לפרס ולמדי - ובכל מקום נטע גפנים ועשה ענבים, ולבסוף הגיע לתבאי. דיוניסוס כועס על כי אינו נחשב כבנו של זאוס ואינו זוכה לכבוד הראוי לו. לכן בא לנקום באחיותיה של אמו סמלי, בבית המלכות של קדמוס ובנכדו, המושל פנתיאוס. וזה יהיה העונש, כפי שמתאר דיוניסוס:

"לכן אענוש אותן אני בשגעון, מביתן אגרשן ובהרים תתעינה לבושות כמו העובדות אותי ברגש. לכל הנשים בנות -משפחת תיבי לעזוב את קירות ביתן אני פקדתי, סביב לבנות קדמוס כולן תתאספנה, על-יד עצי הר ובין סלעים שוכבות - ככה תלמד העיר אף למרות רצונה כי בעוון התכחשה לעבודת אל בככוס ותכפר על כזבים אשר דיברה באמי כי אנוש ולא אל זווס המוליד את בנה. "
("מתוך טרגדיות נבחרות, "הבככות)


המחזה מתאר את דיוניסוס כדמות של רואה ואינו נראה, ולעתים רק קולו נשמע. כשהוא מתגלה, הוא לבוש בכתונת עור, מחזיק מטה תירסוס בידו וזר עלי קיסוס על ראשו, והוא מפתה את הנשים לעזוב את ביתן, לצאת אל הכרמים ואל השדות, ולעבוד לאל דיוניסוס.

פנתיאוס, מושל העיר, יוצא למאבק בדיוניסוס, אך נכשל. כל העיר נסחפת אחר דיוניסוס, וביניהן אמו של פנתיאוס - אגבה. הן הופכות ל"מנאדות", שפירושו ביוונית "אחוזות שגעון", רוקדות ושרות ונכנסות לאקסטזה, שמעבירה אותן על דעתן. בטירופן הן עוקרות ושוברות הכל, וקורעות לגזרים את בעלי-החיים, הנקרים בדרכן.


דיוניסוס ופאן בבככנליה
המוזיאון הלאומי בנפולי, איטליה (אלינרי).

שיאו הטרגי של המחזה הוא הרגע שבו נשבר פנתיאוס המושל, שנלחם בדיוניסוס, ומתפתה גם הוא לדיוניסוס, המזמין אותו לבוא עמו אל היער אל הנשים המרקדות. דיוניסוס מפתה את פנתיאוס לעלות ולשבת על ענף בין העצים, והנשים בטירופן - ובראשן אמו של פנתיאוס, אגבה - מסתערות על פנתיאוס, וקורעות אותו לגזרים. אגבה בטירופה ובעיוורון חושיה נושאת את ראש בנה הכרות, ומאמינה כי זהו ראשו של אריה...

לאחר מכן בא רגע ההתפכחות של אגבה במלים אלה:

אגבה - "אויה לי על שברי מה אומללה אני"...
קדמוס - "העוד דמות אריה רואה לפניך?"
אגבה - "לא כי ראש בני הוא ואני אם שכולה..."

לא ביין ובשתיית היין יצא אווריפידס להילחם, אלא בפולחן הקדום, שהתקיים ביוון העתיקה ובארצות שונות באסיה הקטנה. הוא סבר שפולחן זה ושיכרון החושים שהוא מביא איתו מביאים להרס ולאיבוד שליטה.

דיוניסוס או בככוס הוא אחד האלים הקדומים ביותר, שסביבו התקיים פולחן. המסתורין סביב הפולחן ואופיו הפרוע קיבל חיזוק לא רק במחזהו של אווריפידס, אלא גם בציור קיר (פרסקו), שנמצא בחפירות הארכיאולוגיות בעיר פומפיי, העיר נהרסה וכוסתה כליל באפר וולקני בשנת 79 לספירת הנוצרים בגלל לבה ואבק, שהתפרצו מהר הווזוב. על קירות של אחת הוילות, שנתגלו בחפירה בפומפיי, נמצאו ציורי קיר, שתיארו את פולחן דיוניסוס. מהציורים למדים, כי הפולחן כלל טקסים, הקשורים בשתיית יין ובריקודים סביב הפאלוס (אבר מין זכרי), ששימש כסמל לפריון ולאהבה. הטקס מתאר את הריקוד עד אובדן חושים, שהיה חלק בלתי נפרד מפולחן זה.

פולחן דיוניסוס, הגיע לרומא, ובמאה השנייה לספירה נערכה הצבעה בסנט הרומאי, והפולחן הוצא אל מחוץ לחוק ונאסר לקיים אותו. ברומא באותן שנים שלטה תפיסה פילוסופית, שנבעה מתורתם של הסטואיקנים, שמוצאם ביוון. אלה דגלו בתורת מידות חמורה, השוללת את התפרקות היצרים, הרגשות והחושים, ודוגלת בתבונה, בגבורה, במתינות ובצדק. -הסטואיקנים טענו שכל הריגושים סותרים את טבע האדם, וגורמים לקנאה, לתאווה, לעצב ולפחד, לפיכך צריך להימנע מהם. אדם בעל שכל ותבונה חייב להיות קר-רוח ואדיש, ובכך יהיה נקי מתאוות. השכל בלבד הוא זה ששולט, ושליטה בשכל תביא גם למוסר נכון.

הנה כי כן, לפנינו שתי תפיסות. האחת, הדיוניסית, בנויה עלי שיכרון חושים, ואילו השנייה, הסטואיקנית, בנויה על שכל ותבונה, ושוללת תאוות ורגשות..

כידוע, שליטיה של רומא לא קיימו פילוסופיה סטואיקנית זו כדברה וכלשונה, וקצה של האימפריה הרומית היה קשור גם בהוללות ובתאוות רצח בלתי מרוסנות.

עם השנים עבר פולחן דיוניסוס גלגולים רבים, והוא הלך והתעדן, בדומה לפולחנים דתיים אחרים. לתרבות המערבית נותרו ממנו השירה, הריקוד, הדרמה והתיאטרון. אמנם שורשיו בזמנים קדומים, כאשר הפולחן היה קשור בחגיגה, שהייתה מעין אורגיה שעירבה התרגשות מינית, בשתיית יין וריקודים עד אובדן חושים, אך עם התפתחות התרבות והמוסדות החברתיים השונים הפכה חוויה זו לחוויה אמנותית מרוסנת ומבוקרת. באתונה הדמוקרטית במאה החמישית לפנה"ס אפשר היה לצפות בהצגות תיאטרון, המבוססות בעיקר על מלים ועל משחק אמנותי של השחקנים, בלי יין ושיכרון. החוויה שעברו הצופים בתיאטרון הייתה חזקה ביותר, והסיפורים והעלילות שהועלו על הבמה עוררו רגשות של חמלה ופחד. חוויה מעודנת זו הביאה את הצופים לידי בכי והתפרקות רגשות, שהביעו את הזדהותם עם הדמויות שעל הבמה ועם מעשי גבורתם .

שרידיו של פולחן דיוניסוס הקדום נשקפים אלינו ערב ערב מסרטי הטלויזיה, המוקרנים בפנינו. "סרט טוב" הוא זה שמצליח לעורר בנו הצופים, רגשות עמוקים. רגשות אלה נובעים מהזדהותנו עם גיבורי הבד, המציגים בפנינו את הבעיות הקרובות ללבנו.

ביבליוגרפיה:

  1. אוריפידס, "הבככות" תרגום מיוונית: אהרן קמינקא, דביר, תשכ"א.

  2. פוקס אלכסנדר מדינה וחברה ביון הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ו.


ביבליוגרפיה:
כותר: השיכרון והתבונה
מחברת: יפתח, אילה
שם  הספר: תיגר : מרד חופש ויצירה
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז פיתוח ועריכה: אילה יפתח.
2. מדריך לתלמיד, מאמרים, סיפורים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית