עמוד הבית > ישראל (חדש) > אוכלוסייה וחברה > אישיםעמוד הבית > מדינת ישראל > מים ותשתיות > חשמלעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > ההיסטוריה של מדינת ישראל > אישיםעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבות
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
פנחס רוטנברג, המהנדס שחיבר את ארץ ישראל לחשמל- הכרות עם האיש ופועלו.



האיש שחישמל את ארץ-ישראל
מחבר: ד"ר מרדכי נאור


פנחס רוטנברג נולד פעמיים: פעם בעיירה רומני שבאוקראינה (רוסיה) בשנת 1879, ופעם באיטליה לאחר 35 שנה. בין שתי הפעמים למד ככל ילדי היהודים ב"חדר", עבר ממנו לבית-ספר תיכון ולמכון לטכנולוגיה בפטרבורג הבירה (הנקראת כיום לנינגרד). הוא הוסמך כמהנדס, ומצא דרכו לשורות המהפכנים הרוסיים, שקצה נפשם בשלטון הצאר. הוא נעצר ונכלא ושוחרר, ובהיותו בן 26 נמנה עם ראשי המהפכה הרוסית הראשונה (1905). מעשיו בקרב המהפכנים נותרו עלומים. בעיקר מעורפל תפקידו בחיסולו של הכומר גאפון, מנהיג פועלים סוחף, שהוליך מצעד של מאה וחמישים אלף פועלים ובני משפחותיהם לעבר ארמון הצאר, ואחר-כך שיתף פעולה עם השלטון. לאחר דיכוי המהפכה נאלץ רוטנברג, שפעילותו המהפכנית הרחיקה אותו מעמו, להימלט מרוסיה, ובין השנים 1905-1907 התגורר באיטליה. שם שימש כמהנדס, בנה מפעלים הידרו-אלקטריים, גשרים וסכרים, ונשם עמוקות את אווירת החופש של מערב אירופה, אם כי לא זנח את עמיתיו, המהפכנים הרוסיים הגולים.

בקיץ 1914 טולטל רוטנברג טלטלה עזה. מלחמת העולם הראשונה, שפרצה באותה שנה, הסיטה את תשומת לבו מן האוקיינוס הרוסי הגועש אל החוף היהודי. הוא הרהר רבות בגורלם של היהודים ובגורלו שלו, והגיע למסקנה כפולה: על היהודים ליטול את גורלם לידיהם, והמלחמה זימנה להם שעת כושר, שאין להחמיצה; הוא עצמו חייב להתגייס למען בני עמו. כדי לנסח את הדברים בבהירות, כתב חוברת קטנה, שהכתיר אותה בכותרת "תחייתו הלאומית של העם היהודי". הוא לא חתם בשמו, אלא בכינוי שיש בו הרבה מן הסמליות: פנחס בן-עמי. אכן, בן העם נולד מחדש.

מאותה תקופה ואילך, במשך עשרים ושבע שנות חייו הנותרות, התמסר רוטנברג לעמו ולארצו. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא היה מיוזמי הגדודים העבריים יחד עם זאב ז'בוטינסקי, ונסע לארצות-הברית כדי לקדם את נושאי הגדודים וההתארגנות היהודית. וזה היה עיקר רעיונו: על היהודים להקים יחידות צבאיות, שיילחמו לצדן של מעצמות ההסכמה (אנגליה, צרפת ורוסיה), וכתמורה תינתן להם לאחר המלחמה ארץ-ישראל. העניין היה מסובך, ורוב המתנגדים לו היו מבית. לאחר המהפכה הראשונה ברוסיה בשנת 1917, חזר רוטנברג לרוסיה והיה אחד מראשי השלטון החדש. במאבק על השלטון גברו יריביו, הבולשביקים, ורוטנברג הושלך לבית הכלא. הוא שוחרר בתחילת 1918. עוד שנה עשה ברוסיה, עד שנואש ממנה, והחליט לקשור סופית את גורלו עם עמו.

בשנת 1919 הגיע בפעם הראשונה לארץ-ישראל, ובראשו תכניות מופלאות (ומופרכות, לדעת רבים) לפיתוחה של הארץ. עוד בהיותו באמריקה למד וחקר את האפשרויות של ניצול מי הנחלים והנהרות לייצור כוח חשמלי. את ניסיונו באיטליה ביקש ליישם בארץ אבותיו. החשמל הפך מעתה לסם החיים עבורו. הוא ביקש לרתום נהרות - כמו הירדן, הירמוך, הליטני והירקון (שבימים ההם עדיין זרמו בו מים רבים) - לייצור כוח חשמלי, כדי להוציא את הארץ ההרוסה והמוזנחת מן העידן התורכי המפגר ולקדמה לעידן המודרני.

13 שנה נאבק רוטנברג ביריבים, באויבים ואף בידידים, עד שזכה להעביר בחוטים של מתח גבוה את זרם החשמל הרוטנברגי, הנוצר ממים. במהלך תקופה ארוכה זו הוא קיבל זיכיון בלעדי מהאנגלים, שליטי הארץ, לניצול מי הנהרות ליצירת כוח חשמלי ולחישמולה של הארץ; הוא הדף התקפות אין קץ עליו ועל מפעלו בפרלמנט ובעיתונות בלונדון; הוא הקים כשלב-ביניים תחנות כוח, שהיו מופעלות על-ידי דלק, בחיפה, בתל-אביב ובטבריה; הוא התמודד עם ראשי הערבים, שהכריזו מלחמה על "החשמל היהודי", וניצחם; הוא אף קיים עימותים לרוב עם ידידים ושותפים לדרך, כמו ד"ר חיים וייצמן. שכן, רוטנברג היה איש קשה וסמכותי מאוד, וכל מי שלא קיבל את דעתו או לא התקדם בקצב שלו צורף לרשימת יריביו.

גולת הכותרת של מפעלו הייתה הקמת מפעל החשמל בנהריים, במפגש הנהרות ירדן וירמוך, מדרום לים כינרת. כאן, על שטח של 6,000 דונם ממזרח לירדן (בימים ההם בשליטת האמיר עבדאללה, סבו של המלך חוסיין), שינה רוטנברג סדרי עולם: היטה את אפיקי הנהרות וכרה אגם גדול, שממנו הופלו זרמי מים אדירים על הטורבינות של התחנה ההידרו-אלקטרית, שייצרה חשמל. קרוב לחמש שנים נמשכה העבודה. מאות פועלים חיו ועבדו בתנאים קשים, כשרוטנברג מלווה אותם בכל העת, דורש מהם מאמץ רב, אך גם נותן, עוזר ומתייחס לכל השותפים למפעל כאילו היו בניו. אלה החזירו לו אהבה, ונהגו לשיר לו בכל הזדמנות את השיר "הזקן מנהריים", שחיבר אחד מהם, המלחין מרדכי זעירא:

הזקן, זקן, הזקן מנהריים
הוא הקים את המפעל.
לא היה שם כלום, לא היה, היו רק מים
ועכשיו שם לב חשמל.




בערב שבועות תרצ"ב (יוני 1932) נחנך מפעל החשמל בנהריים. אורחי הכבוד היו הנציב העליון ארתור ווקופ והאמיר עבדאללה. המים החלו לזרום בתעלות הענק והפעילו את הטורבינות. האורחים עלו לתא הפיקוח המרכזי, ונתכבדו בחיבור התחנה לקווי רשת המתח הגבוה, שהוליכו את הזרם החשמלי לכל קצות הארץ.

חלומו של רוטנברג התגשם, אולם הוא לא נח על זרי הדפנה. בשנים הבאות הרחיב את רשת החשמל הארצית, וגידולו המהיר של היישוב היהודי המריץ אותו להקים תחנות כוח חדשות בתל-אביב ובחיפה. יהודים, ערבים ואנגלים קיבלו את אספקת החשמל שלהם מ"חברת רוטנברג", כפי שנהוג היה לכנות את חברת החשמל באותן שנים.

אך רוטנברג היה לא רק מהנדס, יזם כלכלי ו"משוגע לדבר אחד" - חישמולה של הארץ. הוא היה גם ממייסדי ה"הגנה" ואחד ממפקדיה בשנותיה הראשונות, וכן מראשי היישוב היהודי. פעמיים, בתקופות קשות ליישוב, נתמנה לנשיא הוועד הלאומי, המוסד הייצוגי של יהודי הארץ. בפעם הראשונה קיבל את המינוי לאחר מאורעות 1929.
עשר שנים לאחר מכן, משפרצה מלחמת העולם השנייה, נקרא רוטנברג בשנית אל הדגל.

את היישוב ואת בוניו הוקיר ואהב, אך מדבר אחד סלדה נפשו: יצר הפלגנות. הוא לא השתייך למחנה פוליטי כלשהו. בפעילותו הציבורית ניסה - ולא אחת הצליח - לגשר על-פני תהומות פוליטיים. הוא ורק הוא הצליח להביא לשולחן הדיונים את שני היריבים המושבעים - דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי - בשנת 1934, וזכה לראות את ההסכם, שנקרא "הסכם בן-גוריון - ז'בוטינסקי", שיועד להפגת המתח הפוליטי בין מחנות השמאל והימין באחרית ימיו הפנה קריאה נרגשת לבני היישוב, ובעיקר למנהיגיו:

"פילוג עמנו לכיתות, עדות ומפלגות, היה תמיד בעוכרינו. מלחמת אחים הביאה אותנו לעברי פי פחת, אם לא תחדל - תחריבנו. לכן, בקשתי וצוואתי ליישוב ולנוער הגדל בתוכו לזכור תמיד, שלא יהודים של כיתה או מפלגה אחרת נרדפים ונדרסים, כי אם עם ישראל בכללו. בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, אחים לצרה אנחנו. נבינה זאת ונהיה לאחים לחיים, ליצירה, לפעולה ולבנייו."

דומה שדברים אלה, שנכתבו סמוך לפטירתו של פנחס רוטנברג, בטבת תש"ב (ינואר 1942), נכונים ונכוחים גם בימינו.

ביבליוגרפיה:
כותר: האיש שחישמל את ארץ-ישראל
מחבר: נאור, מרדכי (ד"ר)
שם  הספר: תיגר : מרד חופש ויצירה
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז פיתוח ועריכה: אילה יפתח.
2. מדריך לתלמיד, מאמרים, סיפורים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית