עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > שואה > חיים יהודיים באירופה בין שתי מלחמות העולם > יהודי קרקוב בשנים 1939-1918
מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית


תקציר
תולדות יהודי קרקוב מאז התיישבו בה במאה ה- 14: רדיפות לצד שגשוג כלכלי, פריחה תרבותית ותורנית , משבר השבתאות וחלוקת פולין, מחלוקות פנימיות וגורלה של הקהילה בתקופת השואה.



קהילת קרקוב
מחבר: מאיר בוסאק


בדרום מערבה של פולין, בחוף נהר הוויסלה, על גבעת הוואוול, התנוסס ארמון המלכים. למרגלות הגבעה השתכנה העיר קרקוב- בירת המדינה. במרכז ככרה המרובעת עמד בנין החנויות- המרכז המסחרי. מעברו האחד- בית העירייה, מעברו השני- הכנסייה ההדורה, זקורת שני מגדלים לשמים. כקרניים משמש התמשכו רחובות העיר מהכיכר. באחד מרבעיה של קרקוב ישבו כבר במאה השלוש עשרה היהודים- חנוונים, בעלי מלאכה, בנקאים וכו'. כאן עמד בית הכנסת, בית החולים ובית החתונות, כאן נמצא המקווה ובית הקברות. השער בחומת העיר, שהוביל לרובע הזה, נקרא גם במסמכים "השער היהודי". הרדיפות והגירושים בגרמניה ובצ'כיה הביאו לעלייתם המספרית של יהודי קרקוב, בה חפשו רבים מקלט.

אחדים מיהודי עיר זו זכו כבר במאה הארבע עשרה למעמד חשוב בחיי המדינה. היהודי לבקו, שהיה הבנקאי של מלכי פולין קזימיר הגדול, לודבין ההונגרי וולדיסלב יגללו, היה גם מפקח על מכרות המלח ומנהל המיטבעה המלכותית. במאה החמש עשרה עלתה בעיר חשיבותה של משפחת הבנקאים פישל, שעמדה אף היא בקשרים עם מלכי פולין.

ההתחרות המסחרית בין היהודים לנוצרים ושנאתם של אנשי הכמורה ליהודים גרמו להתפשטות האנטישמיות בתוך ההמון, וההסתות הביאו לפרעות בשכונה היהודית. בסוף המאה החמש עשרה (1495) גורשו היהודים מקרקוב. המגורשים התיישבו בעיר הסמוכה קזימיר, בה קיימת הייתה קהילה יהודית כבר המאה ה- 14. גם שם עמד בית כנסת עתיק, מקווה ובית קברות. גם שם קיים היה שוק היהודים וגם שם התלקחו מריבות וסכסוכים על רקע כלכלי בין הגויים המקומיים ליהודים. רובע מיוחד, מוקף חומה, היה בקזימיר וקראו לו "עיר היהודים". לשם באו מגורשי קרקוב ואחריהם- מגורשי בוהמיה.

היהודים, שנאסר עליהם לגור בקרקוב, לא ויתרו על זכות מסחרם בעיר זו, ויום יום היו באים מ"עיר היהודים" קזימיר לחנויותיהם בבירה הסמוכה, וזאת להנאתם של בעלי הבתים והחנויות בעיר הגדולה, שיכלו לדרוש מהיהודים דמי השכרה גבוהים, אך למורת רוחם של סוחרי קרקוב הנוצרים, יוזמי הפרעות ביהודים ועורכי שוד חנויותיהם.

לפי פנקסי המסים, שכללו בלי ספק רק חלק מהאוכלוסייה, היה מספר היהודים בקזימיר במחצית המאה ה-16 למעלה מאלפיים. זעירותה של "עיר היהודים" אילצה את תושביה לרכוש מגרשים מחוץ לחומת "עירם" לשם בנית בתים, וזאת על אף התנגדותה של הכמורה, שהשתדלה לסגור את היהודים בשטח מצומצם ביותר. גם איגודי בעלי המלאכה הנוצריים מנעו מהיהודים אפשרות עבודה בשביל לא יהודים. על המצב הכלכלי במקום מעיד ריבוי המוסדות הפילנטרופיים שבו כ"הכנסת כלה", "בקור חולים", "בית היתומים", "מלבוש ערומים", וכד'. הצפיפות והעוני בשכונה גרמו למחלות ולמגפות (עיפוש) תכופות, ועל אף קיום בית חולים ב"עיר היהודים", ועל אף מאמציהם של הרופאים (רובם כד"ר שמואל בן ברוך, ד"ר דוד מורפורגו, ד"ר אהרון מורפורגו- חניכי אוניברסיטאות איטליה) רבים היו חלליהן.

הסכסוכים על רקע כלכלי בין היהודים והנוצרים ושנאתם של הכמרים ליהודים הביאו אז גם לעלילות הדם. יהודים הואשמו ברצח ילדי הנוצרים לצורכי פולחן, ובחילול "לחם הקודש" של הנוצרים. והקינות, שנשתמרו בידינו, מספרות על מות המעונים והנשרפים על קדוש השם.

ועם כל זאת התנהלו החיים כמנהגם. הרדיפות, המאבק התמידי, הגרושים והשרפות היו תופעות "טבעיות". בצד ההמון העני היו בקזימיר גם יהודים עשירים מאד. מגדולי העשירים בעיר היו בני משפחת יקעלש, שאביה יעקב-יעקל (המאה ה- 16) היה מלוה כסף לאוצר המדינה. בנו ר' אייזיק (נפטר בשנת תי"ג), בנקאי וסוחר, היה במשך כ- 40 שנה ראש הקהילה, בנה מכספו בעיר אחד מבתי-הכנסת המפוארים ביותר בפולין. גם בנו השני של ר' יעקל - ר' משה - סוחר ובנקאי, בעל מגרשים ובתים ב"עיר היהודים" היה פרנס הקהל והקים מכספו בית-זקנים במקום. כשרצה האנטישמי מיצינסקי להבליט את השתלטותם של היהודים על כלכלת קרקוב, הקדיש בספרו "המראה" מקום נכבד ביותר לר' וולף פופר - גדול עשירי "עיר היהודים" במאה ה- 17. פופר היה מייבא סחורות מקלן, מברסלאו. סוכניו פעלו בערי המערב. לפי הערכתו של מיצינסקי הגיע הונו של פופר ל- 30,000 זהובים, סכום אגדתי לגבי הימים האלה. גם פופר בנה בית-כנסת בעיר.

המשפחות היהודיות העשירות שבקזימיר-קרקוב התחתנו במשפחות המכובדות במדינה. בת משפחת איסרלס נישאה לר' מאיר וואהל, הרב מבריסק, בנו של העשיר הגדול ר' שאול וואהל, שהיה לפי האגדה, מלך פולין במשך יום אחד. ר' אייזיק ב"ר יעקלש נשא את אחותו של הגאון ר' אברהם רפפורט מח"ס "איתן האזרחי". ר' משה ב"ר יעקלש השיא את בתו למקובל המפורסם ר' נתן נטע שפירא מח"ס "מגלה עמוקות".

ריכוז היהודים בקזימיר הביא לפעילות תרבותית תוססת. ילדי בעלי היכולת למדו ב"חדרים" פרטיים, ילדי העניים - ב"תלמוד-תורה". המוכשרים שבבחורים המשיכו ללמוד בישיבה שבעיר. רבני קרקוב זכו לפרסום בקהילות-ישראל. הרב ר' יעקב פולק, חתן במשפחת פישל הנ"ל, היה אבי שיטת הפלפול בלימודי התלמוד ומפרשיו. ר' משה איסרלס (הרמ"א), שאביו ר' ישראל הקים בית כנסת מפואר בעיר, היה רב בקזימיר-קרקוב וראש ישיבת הרמ"א (נפטר בשנת של"ב) חבר ספרים רבים כ"מחיר יין", "תורת העולה", "תורת חטאת", ובחיבורו הגדול "מפה" - הערות ל"שולחן ערוך" של ר' יוסף קארו - גישר מבחינה הלכתית בין המנהגים האשכנזיים לספרדיים, ובכך ביסס את אחדות ההלכה. הד ההערצה, שלה זכה הרמ"א בציבור, נמצא באגדות שאפפוהו. על מצבתו נחרת המשפט "ממשה ועד משה לא קם כמשה". גיסו של הרמ"א היה הלמדן הגדול בקרקוב ר' יוסף כ"ץ מח"ס "שארית יוסף". בקרקוב-קזימיר פעל ומת הגאון ר' אליעזר אשכנזי מח"ס "יוסף לקח". רבה של העיר בסוף המאה ה- 16 היה הגאון ר' מאיר, שהתפרסם אח"כ כמהר"ם מלובלין. אחד מגדולי הדור בזמנו היה רב העיר ר' יואל סירקיס (נפטר בשנת ת') מח"ס "בית חדש" (ב"ח) - פירוש לארבעת הטורים. בתפקיד רב וראש הישיבה בקרקוב כיהן ר' יום-טוב ליפמן הלר, בעל ה"תוספות יום-טוב".

לישיבת קרקוב נהרו תלמידים מאירופה המרכזית, ושמותיהם של ראשי הישיבה העידו על המוסד. בסוף המאה ה- 16 עמד בראש הישיבה ר' משה מרדכי מרגליות מח"ס "חסדי ה'", "זהר חדש עם מדרש נעלם", "מענה רך". מפורסם בעולם המקובלים היה הדרשן, ראש הישיבה ר' נתן נטע שפירא (נפטר בשנת שצ"ג), מח"ס "מגלה עמוקות על התורה" ו"מגלה עמוקות על פרשת ואתחנן" - מאבני יסוד של הקבלה הלוריאנית. בספריו השתדל ר' נתן נטע לבסס את יסודות ההיסטוריוסופיה שלו, המצביעה על ייעודם של היהודים בנדידתם בגולה - איסוף ניצוצות הקדושה, המפוזרים בין הגויים, לשם קירוב הגאולה. ראש הישיבה בקרקוב-קזימיר היה ר' יהושע בן ר' יוסף מח"ס "מגיני שלמה", ובישיבתו למדו הגאונים ר' שבתי כהן בעל ה"ש"ך", ר' גרשון אשכנזי מח"ס "עבודת הגרשוני" ר' מנדל אורבך מח"ס "עטרת זקנים".

רופאי "עיר היהודים" היו לעתים קרובות גם רופאיו של ארמון המלך. רופאו של המלך זיגמונד הזקן (המאה ה- 16) היה הד"ר שמואל אשכנזי, ואחריו - הד"ר שלמה קלהורה, צאצא למגורשי ספרד, שעם היותו רופא היה גם סוחר עשיר וגדול בתורה, ודבריו מוזכרים בספרי בני דורו. בנו האחד היה רוקח ב"עיר" והשני - למדן ומ"ס "ישמח ישראל".

טבעי הדבר, שריבוי הלמדנים, הישיבות ומחברי הספרים בקרקוב, הביאו להקמת בתי-דפוס בה. בבית-הדפוס של האחים הליץ, שהוקם בקרקוב במאה ה- 16, הודפסו הספרים העבריים הראשונים בפולין כ"מרכבת המשנה" לר' אשל אנשל (1534) ו"שערי דורא". כאן הודפסו שני חלקים מ"ארבעת הטורים", סיפורי המקרא מעובדים ליידיש, ספר "צאנה וראינה", רומאנים גרמניים מעובדים ליידיש וכד'. בבית דפוסו של ר' יצחק בן אהרן (המאה ה- 16) הופיעו בקרקוב 12 כרכים של התלמוד הבבלי, ספרי הרמ"א, "השולחן ערוך" של ר' יוסף קארו עם הערות הרמ"א, "ספר המפואר" לר' שלמה מולכו, "פרדס רימונים" לר' משה קורדוברו, "שבט יהודה" לאבן ורגה, עיבודים ביידיש לספרי התנ"ך ורומנים מעובדים מגרמנית ליידיש. בבית-דפוסו של ר' מנחם נחום מייזלס בקרקוב הודפסו בין היתר "ארבעת הטורים" עם הערותיו של ר' יואל סירקיס, ספרי הרמ"א, הרש"ל וספר "תוספות יום-טוב".

ישבו היהודים בשכונתם - הללו שקועים בתורתם, הללו בעסקיהם והללו מתלבטים בדאגותיהם - דאגות פרנסה ובריאות ובנים, אי-שם, בגבולות החלום והמציאות פרחה לה האגדה. מעשה בבית, שערכו בו חתונה ביום שישי. החתונה נמשכה עד שעות הלילה והתזמורת ניגנה. פלט הרב קללה מפיו, והבית על כל משתתפי החתונה שקע באדמה. מאז לא נערכו חתונות ביום שישי בקרקוב. והתדעו איך התעשר ר' אייזיק בר יעקלש? אמרו לו בחלום שיסע לעיר פראג, ושם ימצא אוצר. נסע ר' אייזיק והחל מחפש מתחת לגשר שבפראג. ניגש אליו שומר הגשר ושאלו למעשהו. ספר לו ר' אייזיק את חלומו. פרץ השומר בצחוק ואמר: ואם אני חלמתי, שבביתו של איזה יהודי בקרקוב, ר' אייזיק שמו, טמון אוצר בתנור, האסע לשם לחפשו? חזר ר' אייזיק, חפש בתנור ומצא... ועל מצבתו של בעל "המגלה עמוקות" כתוב שאומרים עליו כי ראה את אליהו פנים אל פנים.

ומי יספר חכמתו של הרמ"א? בתוך נכבדי העיר יצא הגאון אל מחוץ לחומות קרקוב, לקבל את פני השר, שבא למשול בבירה. שאל השר את הרב: אומרים שחכם אתה, ובכן, באיזה שער אכנס לעיר? (ובחומה שלושה שערים). כתב הרמ"א את התשובה על נייר, שם אותו במעטפה ומסר לשר. ציווה השר לפרוץ שער רביעי בחומה. לאחר שנכנס לעיר פתח את המעטפה ומצא: תצווה לפרוץ שער רביעי...

סיפורים, אגדות, חלומות... ודרשותיו המלהיבות של ר' נתן נטע שפירא הצמיחו כנפיים לחלומות. והנה באה לקרקוב הידיעה על שבתי צבי. הלבבות נזדעזעו. ר' אריה ליב הגבוה, רב העיר, פרסם חובת "תיקוני תשובה", בה קרא לצומות, סגופים ותשובה לשם קירוב הגאולה. בבתי-הכנסת שבעיר החלו להתפלל "הנותן תשועה למלכים... הוא יברך את אדוננו, מלכנו המשיח שבתי צבי..". בשער ספר ההפטרות, שנכתב ב"שנת הגאולה" - תכ"ו ושהיה נמצא בבית הכנסת של הרמ"א עד פרוץ מלחמת העולם השניה, הובלטו האותיות המצטרפות לשם שבתי. תלמידו של ר' נתן נטע שפירא - ר' ברכיה בירך מח"ס "זרע בירך" יצא מקרקוב לטורקיה לקבל את פני שבתי צבי.

אך שבתי צבי לא הביא את הגאולה. והעוני היה בבית, ובימי מלחמות הואשמו יהודי קרקוב בקשירת קשרים עם האויב, עלילות שבעקבותיהן באו פרעות. הקהילה היהודית, שהגיעה במאה השבע עשרה לפריחה, ירדה פלאים במאה ה- 18. בין המשפחות העשירות התנהל מאבק על השלטון בקהילה ועל מינויי רבנים. מסים לאוצר מדינה, למלך, לעירייה, לטובת שרים ופקידים, שהוטלו על היהודים בצורה קולקטיבית, השקיעו את הקהילה בבוץ של חובות. בשל אי-תשלומם נאסרו פרנסים.

בינתיים חלו שינויים במדינה. התמוטטותה של פולין בסוף המאה ה- 18 וחלוקתה בין אוסטריה, רוסיה ופרוסיה הביאו לשינוי במצבם של יהודי קזימיר-קרקוב. עם החלוקה הראשונה של פולין צורפה קזימיר לאוסטריה וקרקוב נשארה בפולין. נצלו זאת סוחרי קרקוב הנוצרים ודרשו לאסור על יהודי קזימיר את הגישה לחנויותיהם שבעיר הפולנית. שנים נמשך הריב הזה, והיהודים נאלצו לרכז את עסקיהם בחלק הנוצרי של קזימיר.

בסוף המאה ה- 18 התחזקו הקשרים המסחריים והתרבותיים של הסוחרים היהודיים בקזימיר עם אירופה המערבית. גם רופאים ומורים החלו נוהרים מהמערב ל"עיר היהודים", ובעשותם נפשות להשכלה, הקימו ב"עיר" קבוצות מתקרבות לאירופאיזציה. בראשית המאה ה- 19 נעשו ניסיונות ראשונים להקים בית-ספר חילוני לילדי ישראל בקזימיר-קרקוב.

בתקופה זו החלה גם החסידות לחדור לקרקוב. ר' קלמן קלונימוס אפשטיין, תלמידו של ר' אלימלך מליזנסק וחבירו של החוזה מלובלין, התיישב בקזימיר בשנות השמונים של המאה ה- 18, ריכז מסביבו קבוצת חסידים ואת דרשותיו לפניה הוציא אח"כ בנו ר' אהרן בספר "מאור ושמש", שהיה לאחד מספרי היסוד של החסידות. החסידים נתמכו על ידי אחד מנכבדי העדה ועשיריה - בר לוכסנבורג, אך מנהיגי ה"עיר" לא יכלו להשלים עם הזרם החדש והחשוד בעיניהם ובשנת תקמ"ו הטיל הרב של קרקוב-קזימיר חרם על החסידים.

שלטונות הרפובליקה הקרקובית (1846-1815) עשו הכל כדי להפיץ את האירופאיזציה בין היהודים. תקנון הרפובליקה חייב כל יהודי, שעמד להתחתן, להוכיח את ידיעתו בשפה הפולנית או הגרמנית. ההורים, שהיו מוכנים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים וללבוש בגדים אירופיים, עשויים היו לזכות במקום מגורים בעיר קרקוב. יהודים מועטים בלבד נתפתו.

בשנת 1832 נתמנה לתפקיד רב בקרקוב ר' בר מייזלש - אדם אדוק מאד, שנלחם בכל כוחותיו בפעולת המיסיון, אשר ניסה בימיו להקים בית-ספר לילדי ישראל, אך עם זאת, בגלל עסקיו כבנקאי עם אנשי האצולה הפולנית, היה מאוהדי שאיפות העצמאות שלה. כבר בימי המרד של שנת 1931 הוקם ב"עיר היהודים" משמר יהודי, שצויד בנשק פרימיטיבי. במרד של שנת 1846, שבסופו סופחה קרקוב לאוסטריה, עמד הרב מייזלש ורבים מהיהודים בצד המתקוממים. הרב מייזלש לא עזב את ההתעסקות בפוליטיקה גם לאחר נפילת הרפובליקה הקרקובית ואף נבחר (1849) לציר לפרלמנט האוסטרי. לאחר שעזב את קרקוב ועבר לרבנות ורשה, היה לאחד הפעילים במרד הינוארי (1863-1962). בימי רבנותו של ר' בר מייזלש בקרקוב קיים היה בעיר בית-דין שני ובראשו הרב ר' שאול רפאל לנדא, שלא רצה להכיר בכהונתו של מייזלש.

בתקופה זו התרחבה מאד בקרקוב פעילות בית-הספר לילדי ישראל בהנהלת המשכיל אדולף לויצקי, שהחדיר בלבות אלפי חניכיו אהדה חמה לפולנים ולשאיפותיהם. אך האהדה הזאת הייתה חד-סטרית. יהודי קזימיר נאלצו להאבק עם התנגדותם של הפולנים, תושבי קרקוב, על קבלת זכות מגורים במרכז העיר. אמנם בוטלו כבר שרידי העצמאות המינהלית של קזימיר, שהוכרה כחלק מקרקוב הגדולה, באוסטריה נתנה כבר הקונסטיטוציה (1848), יהודים גרו כבר ברובע סטראדום, שהיה כגשר בין קזימיר לבין מרכז קרקוב, נציגי היהודים ישבו בעיריית קרקוב, אך לגור במרכז העיר ולהחזיק שם את חנויותיהם לא הורשו היהודים. המאבק הזה נמשך עד שנת מתן הקונסטיטוציה הגדולה - 1867, רק אז בוטלו ההפליות.

כבר בימי רבנותו של ר' בר מייזלש החלו להתגבש בעיר קבוצות משכילים, שתיכננו אף הקמת היכל-תפילה בדוגמת בתי התפילה במערב. הם התארגנו ומטיפן הראשון היה גולדשמיד, מי שנתמנה אח"כ מטיף בלייפציג. אחריו נתמנה למטיף הסופר וההוגה יצחק מיזס, איש לבוב, שהתיישב ופעל בקרקוב.

בראשית שנות הששים קבל את רבנות קרקוב ר' שמעון סופר, בנו של החת"ם סופר, ממארגני החרדים בהונגריה. המצב הדתי בשכבות שונות שבעיר והנטייה שבהן להתבוללות זעזעו את ר' שמעון. במקום יצחק מיזס, שנתמנה למטיף בעיר סהורן, הזמינו מתבוללי קרקוב את שמעון דנקביץ ותבעו, שמשכורתו תבוא מתקציב הקהילה. הרב, שראה בכך אישור חוקי למינוי המטיף, התנגד לדרישה זו. המאבק בין החרדים למתבוללים נמשך שנים. המצב בקרקוב עורר הרהורים עצובים בלבו של ר' שמעון סופר. עם האדמו"רים מבלז וסדיגורה הקים הוא את המפלגה "מחזיקי הדת", שארגנה את החרדים בגליציה והוציאה אף ביטאון "קול מחזיקי הדת". ר' שמעון סופר אף נבחר לציר לפרלמנט האוסטרי, בו קיווה להלחם נגד אישור תקנון הקהילות היהודיות בגליציה, שהוכן על ידי המתבוללים במגמה לזכות בהשתלטות על הקהילות הללו. זמן קצר לאחר היבחרו לציר נפטר ר' שמעון (תרמ"ג).

בינתיים, בעזרת החוקה האוסטרית החדשה, שחילקה את הצבור למחלקות, ולמספר מועט של השייכים למחלקות הגבוהות ניתנה זכות לשגר מספר רב של צירים, השתלטו המתבוללים על הקהילה היהודית בקרקוב. נוצרו אז לפעמים מצבים פרדוקסליים, לדוגמא - זמן מסוים עמד בראש הקהילה, שתפקידיה נצטמצמו לתחומי הדת בלבד, אדם שבניו היו מומרים. מקרים רבים של התנצרות אירעו אז בקרקוב והדבר עורר חרדת לב רבים, אך ברור גם היה, שעם נפילת הגטו אין כל אפשרות של שמירה על פרישות תרבותית יהודית באירופה.

בימים ההם החלו להגיע גם לקרקוב ידיעות על תנועת התחייה היהודית ועל הניסיונות הראשונים של הקמת ישובים בא"י. היה זה אהרן מרכוס, יליד המבורג שהתיישב בקרקוב, סופר בגרמנית ובעברית וחסידו של הרבי מטשורטקוב (נפטר בשנת תרע"ו), שהקים בעזרת הרב ר' שמעון סופר את הארגון הציוני הראשון בקרקוב בשם "ראש פנה". להתבססות התנועה הלאומית בעיר עשה רבות גם בית-הדפוס, שהוקם על ידי יוסף פישר בקרקוב. כאן הודפסו ספרים וביטאונים בעברית וביידיש (זמן מסוים הודפס שם גם "השילוח" של אחד העם) והדבר הביא לביקוריהם ולישיבתם של סופרים - רובם אנשי התנועה הציונית - בקרקוב ולפעילותם הלאומית בעיר. בקרקוב הופיע גם שבועונו של ש. י. פוכס "המגיד החדש" ואחריו - "המצפה" בעריכת הסופר שמעון מנחם לאזר. הדבר הביא לריכוז קבוצת סופרים עברים בעיר. השפעה על התבססות התנועה הציונית בעיר הייתה לפעולתו של הד"ר יהושע טהון (1937-1870), שנתמנה בשנת 1897 למטיף בהיכל הנאורים והיה סופר, הוגה, מנהיג לאומי, ציר לפרלמנט הפולני כעשרים שנה ונואם בחסד. פעילות רבה גילה הארגון הציוני של תלמידי האוניברסיטה בקרקוב "השחר", שחבריו נעשו אח"כ ראשי התנועה בעיר ובסביבה. פעלו בקרקוב ארגונים לאומיים-חברתיים, ארגוני "פועלי ציון", ארגוני נוער ציוני, ארגוני עוזרי המסחר, ארגוני נשים לאומיות וארגוני פועלים מטעם "הבונד". הייתה קיימת בקרקוב גם מפלגה מטעם "הבונד". הייתה קיימת בקרקוב גם מפלגה מקומית חזקה "הבלתי תלויים" בראשות הד"ר אדולף גרוס, שהוציאה במה משלה (שבועון בשפה פולנית עם תוספת ביידיש) ומנהיגה אף נבחר לפרלמנט האוסטרי.

הכוחות הדינמיים, שהצטברו בקהל-יהודי-קרקוב, חיפשו להם ביטוי גם במרחבי אירופה. מיוצאי יהדות קרקוב שפעלו בתחומים שונים מחוץ לעירם בתקופה של סוף המאה ה- 19 וראשית המאה ה- 20, נזכיר כאן אחדים:

יעקב פריימן, הרב מקויניץ, פוזנה וברלין, מגדולי החוקרים בחכמת-ישראל. הד"ר עזריאל גינציק - הרב בלשביץ, עורך "האשכול" ומחבר מחקרים רבים. שלמה זלמן הלברשטם, שעבר לעיר בילסקו, הקים אוסף ענקי של ספרים וכתבי יד, ומהאחרונים ההדיר רבים בלוויית הערותיו המדעיות. הד"ר חיים יוסף חוצנר, הרב מבלפסט שבאירלנד, חוקר הספרות העברית מימי הביניים. הד"ר יוסף הירש דינר, הרב הראשי של אמשטרדם והולנד הצפונית, מחבר הגהות לתלמוד, הערות למשנה תורה של הרמב"ם, 5 כרכים של דרשות ועוד. זיגמונט פרנקל - פרופ' לביוכימיה באוניברסיטה של וינה. יונה פרנקל - פרופ' לספרות גרמנית חדשה באוניברסיטה של ברנו.

לשיא התפתחותם הגיעו יהודי קרקוב בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מספרם הגיע ל- 50,000 נפשות. מוסדותיהם שגשגו. בבית-ספר העברי (יסודי ותיכון), שראשיתו בתחילת המאה העשרים ומגמתו - להציל את ילדי ישראל מהתבוללות, (הפעילים כאן: ש. לזר, ד"ר ח. הילפשטיין) למדו בשנת 1937/38 למעלה מ1,300- תלמידים (מהמנהלים: ה. שרר, מהמורים - הסופרים העברים: שבח ולקובסקי, נחמן מיפלב, ההוגה - בן-ציון רפפורט, חוקר הקלסיקה והמתרגם - בן ציון בן שלום כץ, חוקר המדרש ד"ר מנחם שטיין, המשורר בפולנית - יוליוס פלדהורן). מאות ילדים למדו בבית-הספר של "המזרחי" - יסודי ותיכון (תחכמוני) - (מהמורים: הרב מ. י. קליגר, אליהו קיביץ, ד"ר ה. אורינגר), מאות למדו בביה"ס התיכון היהודי המסחרי (המנהל - ד"ר ז. זילברפניג-כסיף, מהמורים - ד"ר מנדלבאום, ד"ר פ. שלנג), מאות ילדים למדו ב"תלמוד-תורה" (המנהל - פנצר) ובמוסדות מטעם ה"אגודה" - "יסודי התורה" (בנים), "בית יעקב" (בנות) ובסמינר לבנות (מהפעילים: הסנטור דויטשר, המנהלים אורלאן ושרה שנירר). מאות בנות למדו בבית-הספר המקצועי "מרכז העבודה" (מנהלת עליזה פרנקל) ובנים - בבית-הספר למכניקה ולמסגרות, שעל יד הגימנסיה העברית.

עשרות בתי-תפילה היו מפוזרים בכל העיר, בתי-המדרש היו מלאים בחורי ישיבות. רבני העיר כהרב ר' יוסף נחמיה קורניצר ובנו ר' שמלקה, ראב"ד ר' משה שמואל בלייכר, הדיינים הרבנים ר' שבתי רפפורט, הרב שנירר, הרב טייטלבוים ואחרים פיקחו על החיים הדתיים בעיר.

ומאידך - היו בעיר איגודי ספורט יהודיים, וה"מכבי" מקרקוב היה אחד המפוארים במדינה. היה בקרקוב תיאטרון קבוע ביידיש. מפלגות פוליטיות לכל גוניהן וארגוני נוער גילו פעילות רבה בחיי הצבור. עיתון יומי יהודי בשפה פולנית "היומן החדש" (העורך ד"ר דוד לאזר), שהופיע בקרקוב, זכה לתפוצה נרחבה בכל גליציה המערבית. קיימים היו ארגונים מקצועיים יהודים של בעלי מלאכה וארגוני סוחרים, פעלו בנקים ציבוריים, מוסדות פילנטרופיים. בית-חולים היהודי היה מצויד במכשירים המודרניים של הרפואה.

כאמור, עם פרוץ מלחמת העולם השניה היו בקרקוב 50,000 יהודים. זרם הפליטים מהערים שסופחו לגרמניה הגדיל את המספר עד 80,000. בקרקוב ישבו היהודים עד מרץ 1941. אותו חודש נכלאו 15,000 יהודים בגטו, שהוקם בשבילם ברובע פודגוזה - היתר נצטוו לעזוב את העיר. בראשית 1942 החלו החטיפות והמשלוחים מהגטו להשמדה באושביץ. כ- 200 יהודים נשלחו אז בשלושה משלוחים. במחצית השנה החלו המשלוחים הגדולים של אלפים להשמדה במחנה בלזיץ. מסביב לעיר הוקמו מחנות עבודה לצעירים יהודים. במרץ 1943 חוסל לגמרי הגטו ולמחנה, שהוקם על פני בית הקברות היהודי בפלשוב, הועברו רק אלפים מעטים מיהודי קרקוב, האחרים נשלחו להשמדה באושביץ. בסוף 1944 החלו המשלוחים מהמחנה וב- 14 בינואר שנת 1945 הובלו אחרוני היהודים ממחנה פלשוב לאושביץ ומשם - מערבה. ביום 18 בינואר 1945 שוחררה העיר מיד הגרמנים ואך יהודים מעטים יצאו אז ממחבואיהם.

היום נמצאים בעיר כ- 800 יהודים הקשורים קשר רופף בקונגרגציה היהודית.

ביבליוגרפיה:
כותר: קהילת קרקוב
מחבר: בוסאק, מאיר
תאריך: מרחשוון תשכ"ט , גליון ק"כ
שם כתב העת: מחניים - במה למחקר, להגות ולתרבות יהודית
עורך הכתב עת: הכהן, מנחם  (הרב)
הוצאה לאור: מרכז ספיר לתרבות ולחינוך יהודי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית