הסדרי נגישות
עמוד הבית > אמנויות
מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית


תקציר
אמנות המאה העשרים; על "סוריאליזם" ו"דאדא" - שתי תנועות אבנגרד באמנות, בראשית המאה ה-20.



אבנגרד באמנות : מרד והתמסדות
מחברות: רונית חכם; אילה יפתח


"העולם הגיע לנקודה, שבה פרות יושבות על עמודי טלגרף ומשחקות שחמט". משפט זה נאמר על-ידי אמן אבנגרד (אבנגרד בצרפתית משמעו - חיל החלוץ, הצועד בראש) בראשית המאה העשרים. המשפט מתאר עולם, עבו להיגיון ולסדר המוכר אין עוד שליטה.

אמני האבנגרד הראשונים קראו למרד באמנות, שהייתה רווחת באותה תקופה באירופה. אך לא רק בתחום האמנות התכוונו אמני האבנגרד למרוד. מטרתם הייתה להביא גם למהפכה ולשינוי בחברה.


 

מה לאמנים ולהכרזת מרד?


לכאורה, אמנות היא הביטוי הייחודי של האמן. באמצעותה יכולים הצייר, המוסיקאי, שחקן התיאטרון והרקדן להביע את עצמם בחופשיות. נראה גם כי הצייר יכול לבחור לעצמו את הצבעים שיצייר בהם; המחזאי והסופר יכולים לבחור את נושא כתיבתם. כי הרי מי יכול לשלוט על רוחו היוצרת של האמן?

גם לאמנות, כמו לכל תחומי העשייה של בני-האדם, יש חוקים וכללים משלה. חוקים אלה מוכתבים על-ידי עולם האמנות והחברה. אמן אינו אדם מנותק, היושב בעליית-הגג, מצייר, מפסל או כותב. אמן שייך לחברה ניזון ממנה. יתר על כן - הרקדן, השחקן או הפסנתרן מציגים את אמנותם לקהל, כלומר הם תלויים בקהל לביצוע יצירותיהם. כשם שאמנים מכתיבים לקהל מה ראו וישמעו, וקובעים במידה מסוימת, את טעמו, כך גם הקהל חופשי "להצביע ברגליו", ולקבל או לדחות את האמנות המוצגת בפניו. צייר שיציג את ציוריו בתערוכה בגלריה ריקה מאדם, או שמבקר אמנות יכתוב על תערוכתו ביקורת קטלנית, צייר זה יהיה מאוכזב, כי הוא מבקש מהחברה אישור על רעיונותיו ותמיכה בהם. באמצעות אמנותו "משוחח" האמן עם בני החברה שהוא חי בה.

תנועת האבנגרד באמנות, מרדה באמנות שהייתה נהוגה מאות שנים, ובחוקים הנוקשים שהכתיבו לאמנים כיצד עליהם לצייר או לשחק ומהם הנושאים שמותר או אסור לטפל בהם במסגרת האמנותית. אמני האבנגרד קראו לעצמם בשם זה, כיון שראו את עצמם "חלוצים" ופורצי דרך לאמנות חדשה. הם האמינו כי על-ידי האמנות החדשה הם יציגו באופן אמיתי את העולם של ראשית המאה העשרים - עולם שעבר מלחמות ומהפכות, עולם של המצאות ושל חידושים טכנולוגיים, עולם שחל בו שינוי באורח החיים בעקבות התפתחות התעשייה והשימוש במכונות. הם קיוו שבאמצעות אמנותם ישפיעו על החברה שתהיה טובה וצודקת יותר.

אמנותם של אמני האבנגרד נועדה להעביר מסר לחברה, כדי שזו תשנה את תפיסותיה המיושנות, ותאמץ לעצמה דרכי חשיבה חדשות, המתאימות לרוח התקופה.

שני זרמים מהפכניים באמנות מאפיינים את אמנות האבנגרד - "דאדא" ו"סוריאליזם". בשנת 1916 פתח קפה "וולטיר" (בציריך שבשוויץ) את דלתו בפני קבוצת אמנים צעירים, שקראה לאמנות שלה בשם "דאדא" (מלה חסרת משמעות, כמו מלמול של תינוקות). באותה תקופה התחוללה באירופה מלחמת העולם הראשונה. רובם של האמנים הצעירים האלה היו פליטים, שעזבו את ארץ מולדתם והגיעו לשוויצריה, שהייתה מדינה נייטרלית. המניע הראשון לפעולתם של אמני הדאדא היה מצבם האישי כפליטים חסרי-בית. הם זעקו נגד חוסר ההיגיון, שהוביל את האנושות למלחמה.

בין האמנים הנודעים שהיו ממקימי קבוצת הדאדא אפשר להזכיר את טריסטן צארה ופרנסיס פיקבייה. אמן נוסף ממקימי התנועה היה היהודי מרסל ינקו. הוא נולד ברומניה, עלה לישראל עם קום המדינה, והיה אחד ממייסדי כפר האמנים עין הוד (בכפר זה קיים מוזיאון לאמנות על שמו).

התנועה לעגה לכל הערכים המקודשים של החברה - כמו משפחה, מוסר, דת וכבוד - משום שהם נראו חסרי משמעות מול זוועותיה ואכזריותה של המלחמה. הדאדאיסטים טענו כי בעולם חסר היגיון יש להציג גם אמנות חסרת היגיון. ובעולם של מלחמה, שהחוקים והכללים המקודשים שבו איבדו את ערכם, יש לבטל גם את החוקים והכללים, המקודשים באמנות. רק אז תשקף האמנות את המציאות האמיתית.

הדאדאיסטים ביטלו אמנם את החוקים הקיימים באמנות, אך קבעו חוקים וכללים חדשים, שכן גם כדי להציג חוסר היגיון יש צורך באיזו שהיא דרך, ולדרך זו יש חוקים וכללים משלה. הדאדאיסטים שאפו להרוס את הישן, אך גם חלמו ליצור באמצעות אמנותם עולם חדש, יפה ומופלא יותר. בעולם זה, לטענתם, יש לבטל את השכל ואת ההיגיון ולהסתמך על רגשות.

שתי תופעות חדשות נקשרו באמני הדאדא: הם עבדו יחד כקבוצה, וכל אחד מחברי הקבוצה עסק בתחומים שונים של האמנות. כל אחד מהם צייר, חיבר שירים, קרא ושיחק לפני קהל. לקהל הצופים שלהם נראו רעיונותיהם כקשקוש, כגיבוב של קווים, של צבעים, של צלילים ושל צירופי מלים, בלי תוכן ומובן.

לדוגמה, הנה שיר בלי מלים (שיר של צלילים), שנכתב על-ידי המשורר באל. הוא הקריא את השיר כאשר רגליו נתונות בתוך גלילי קרטון בצבע כחול, שהגיעו עד מתניו; מסביב לצוארו היה צוארון קרטון גבוה שצבעו אדום מבפנים וזהב מבחוץ. כשהוא הניע את מרפקיו נראה היה כאילו יש לו כנפים. לראשו חבש כובע בפסים כחול ולבן.

וזהו השיר:

גאדז'יברימבה








גאז'י ברי בימבה
גלאדרידי לאוטי לוני כדורי
גאדז'אמבה בים ברי גלאסאלה
גלאנדראדי גלאסאלה טופיני זימבראבין
בלאסה גלאסאסה טופיני זימבראבין.


(וזה עוד לא הכל). הנה עוד דוגמה -
תיאור של מופע דאדאיסטי:
"קונצרט" / האוזמן, באדר.
מטרת ה"קונצרט" - להרגיז את הקהל ולהמם אותו.
האוזמן ובאדר לא ידעו מראש מה יהיה ב"קונצרט", כיון שזה היה תלוי בתגובתיו של הקהל.

"גבירותי ורבותי (בקול מנומס ופורמלי) אם אתם חושבים שבאנו לכאן כדי לשיר או לנגן או לבצע משהו - הרי שהנכם קורבנות של טעות מצערת. היה טוב אילו הלכתם לבית הראינוע הקרוב ביותו במקום לבוא לכאן..."

לאחר פתיחה כזו בא פרץ של השמצות אגרסיביות נגד הקהל, נגד אנשים המשתמשים באמנות כאילו הייתה מנה אחרונה, רפרפת לארוחה.
והנאום המשיך:

"דאדא הוא כלום. דאדא הוא שום דבר. גם אנחנו לא יודעים מה זה דאדא."

האנשים בקהל היו מתחילים לצעוק: רמאים. קראו למשטרה. רוצים את הכסף חזרה. והתגובה לא איחרה לבוא.

"גבירותי ורבותי אפילו המשטרה לא תוכל לשנות את העובדה, שאין לנו כל כוונה להציע לכם משהו, דוגמת הבידור, שאתם רגילים לקבל בתיאטרון או בבתי הראינוע..." וכך הלאה.

אחד העקרונות של הדאדאיסטים היה טכניקת "המקריות". טכניקה זו שימשה את ריכטר, אחד האמנים הדאדאיסטים, והוא הסביר:

"מה שהמקריות מציעה לך הוא הפתעה... שלה תוכל לענות כן או לאו. אתה עד ללידה, שלה לא תרמת יותר מאשר אב, התורם זרע ליצירת בנו. אינך יודע מה יקרה לצופים: נראה מה זה ייתן. אך מעקב עירני אחר הרגשת ההפתעה הזו באמצעות רגש אינסטינקטיבי, השראה, עזרה והכוונה - הופכים את המקריות ליצירתך שלך, עצמך, תוך כדי שיתוף פעולה עם הטבע. זו היתה כוונתו של ארפ באומרו:
כשאתה עוקב אחרי המקריות אתה יוצר חיים אמיתיים.

(מתוך "סוריאליזם" פטריק ואלדברג)


איך משתמשים במקריות? טריסטאן צארא הסביר זאת ביחס לשירה ולספרות:











"כדי לכתוב שיר דאדאיסטי
קח עיתון.
קח זוג מספריים.
בחר מאמר שיהיה ארוך כמו השיר שאתה מתכונן לכתוב.
גזור את המאמר מהעיתון.
לאחר מכן גזור כל אחת מהמלים המרכיבות את המאמר ושים אותן בשק. נער אותו בעדינות.
לאחר מכן הוצא את פיסות הנייר אחת אחת, והעתק אותן בתשומת לב לפי סדר הוצאתן מהשק.
השיר יהיה כמוך.
הנה אתה משורר, מקורי להפליא. מחונן ברגישות מקסימה, שהיא מעבר להבנתו של האדם הפשוט."


הפעולה הדאדאיסטית האחרונה התקיימה בשנת 1922. במופע זה דקלם האמן צארא תפילת אשכבה לדאדא. ודאדאיסטים הכריזו כי חובה להחריב כל דבר ולנטוש כל עיקרון, לכן הגיע הרגע לפרק גם את תנועת הדאדא. הדאדא תשאר בחיים רק אם תיעלם" אמר אחד מחברי התנועה. ואכן התנועה הפסיקה להתקיים.

אך הדאדא לא הייתה תנועת האבנגרד האחרונה באמנות ,אותה תקופה. באותן שנים קמה תנועה חדשה, שנקראה סוריאליזם" (מעל-למציאות).

תנועת ה"סוריאליזם" החלה בתחילת שנות העשרים בפריס, והתקבצה סביב הביטאון הספרותי Litterature תרבות". בפריס, המשוררים הם שנתנו את הטון. נושאי ודגל שביניהם היו אנדרי בראטון, לואי אראגון ופיליפ סופו .

גם את התנועה הסוריאליסטית אפיינה העבודה הקבוצתית שלהם והניסיון להשתמש בכל האמנויות. בשנת 1924 כתב אנדרי בראטון ספרים בשם "המניפסט הסוריאליסטי". אנדרי בראטון הפך עם השנים להיות מנהיגה של התנועה הסוריאליסטית.

האמנים הסוריאליסטים שמו את הדגש לא רק על הרס וחורבן של הקיים, אלא גם על חיפוש ביטוי אמנותי הולם לבניית עולם צודק יותר.

הסוריאליזם היה זרם מהפכני מודרני באמנות, אשר שאף לתת ביטוי בסמלים לעולם החלום וההזיה, ללא פיקוח של השכל ומחוץ לכל שיקולים מוסריים או אסתטיים. הסוריאליסטים חיפשו את המופלא והבלתי ידוע. "המופלא הוא תמיד יפה, כל מופלא הוא יפה, אין יפה אלא המופלא" אמר אנדרי בראטון.

התגליות בתחום הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד השפיעו רבות על ניסוח רעיונותיהם של האמנים הסוריאליסטיים. הם קראו למתן חירות לבלתי מודע, ולאמונה בכוחו של החלום. "העולם נעשה חלום, החלום - עולם" הכריז נובאליס .

הסוריאליסטים פיתחו טכניקת עבודה, שנקראה "כתיבה אוטומטית". טכניקה זו דרשה מהאמן ריכוז גבוה במיוחד. הוא היה אמור להתבונן פנימה לתוך עצמו ולהתנתק מכל השפעה חיצונית, כדי שיוכל לכתוב או לצייר את כל האסוציאציות העולות בדעתו. הסוריאליסטים שאבו את רעיון ה"כתיבה האוטומטית" מפרויד ומזרם הפסיכואנליזה, אשר נתן לגיטימציה לעולם החלום, למציאות שלדברים שבה יש משמעות וסדר, שאינם מאורגנים בסדר לוגי. ה"כתיבה האוטומטית" כך האמינו האמנים הסוריאליסטים - מאפשרת לנפש להתבטא בלא בקרה, אך כל פרט ביצירה איננו מקרי, אלא בעל משמעות בעולמו הפנימי של האמן, עולם המאורגן על-פי חוקיות אחרת .

הסוריאליסטים היו מושפעים גם מאידיאולוגיות חברתיות חדשניות, כמו האידיאולוגיה של מרכס. בתקופה מסוימת הם אף יצרו קשר עם השלטון הקומוניסטי בברית המועצות. הם קיוו, כמו הדאדאיסטים, לחולל תמורה בעולם. הם האמינו כי במקביל לשחרור האדם מהכבלים הרציונליים והמוסריים תתקיים מהפכה סוציאליסטית, שתעניק לעמלים בעלות על אמצעי הייצור, ותאפשר לכונן משטר צודק ואנושי.

הדאדאיזם והסוריאליזם היו זרמים מאורגנים באמנות. הדאדאיסטים הכריזו על מות התנועה בשנת 1922, אבל הסוריאליזם המשיך להתקיים כזרם אמנותי, שהלך והתמזג עם האמנות עד שהתקבל בעולם כאמנות ממוסדת. במשך השנים הצטרפו אל המחנה הסוריאליסטי כמה מהציירים הנודעים של תקופתנו, כמו רנה מגריט (1925), סאלבדור דאלי (1929) ופאבלו פיקסו (1937). בתקופת הפריחה של הסוריאליזם הגיעו גם אמנים שמחוץ לזרם הסוריאליסטי, לביטוי אמנותי מהפכני ושונה ושברו את המוסכמות. שניים מאותם אמנים, מרק שאגאל, וקנדינסקי, היו למפורסמים בציירי העולם.

לא רק השפעות ושינויים חברתיים, מדעיים וטכנולוגיים תרמו לגיבוש בתפיסה הסוריאליסטית באמנות. הסוריאליסטים נשענו גם על עולם האמנות עצמו, על משוררים ועל אמנים אחרים, שחיו בדור שקדם להם. אחד מהמשוררים הייחודיים שחי בפריס במאה התשע עשרה נקרא בשם הדוכס קונט די לוטרמה (חי בין השנים
1870-1846), והוא היה המשורר הנערץ על קבוצה זו.

תרומה אחרת תרם אלפרד ז'ארי (חי בפריס בין השנים 1907-1873). מחזהו "המלך אובו" אומץ על-ידי הסוריאליסטים, שכן בו מועבר המסר, כי יש להרוס את הכל כדי ליצור עולם חדש. במחזה זה מוצג גם העימות שבין האדם למכונה. אנטונין ארטו (שחי בצרפת בין השנים 1948-1896) וויטראק הקימו בפריס בשנת 1926 את "תיאטרון אלפרד ז'ארי". סגנונו המיוחד של ארטו התבטא גם בקולנוע. הוא היה תופעה ייחודית במינה באמנות. למרות שלא השתייך לתנועה הסוריאליסטית ופיתח גישה תיאטרונית מיוחדת במינה, הכירה התנועה
הסוריאליסטית בו ובגדולתו. "תיאטרון אלפרד ז'ארי" פעל בפריס בין השנים 1936-1926.

"פולחן האביב" של סטרוינסקי, שהתקיים בשנת 1908 היה אירוע אבנגרדי באופיו. להקת רקדנים הופיעה על במת התיאטרון בפריס בביצוע נועז ושונה על-פי מוסיקה חדשנית. הקהל הגיב על הופעה זו במטר של עגבניות. הופעה זו הוגדרה כשערוריה, שזעזעה את הקהל הפריסאי. המוסיקה חוברה על-ידי המלחין הרוסי סטרווינסקי והריקוד על-ידי דיאגילב.

הדאדאיזם והסוריאליזם, כמו כל תנועות האבנגרד בהיסטוריה, עוררו סערת רוחות והתנגדות רבה. שבירת המוסכמות לא התקבלה על-ידי הקהל הרחב באותם ימים. החברה לא התייחסה אליהם כאל אמנים רציניים וחשובים. כיום, עבודותיהם של האמנים הדאדאיסטים והסוריאליסטים מפארות מוזיאונים גדולים ומכובדים ברחבי העולם. יצירותיהם של המוסיקאים שהיו אבנגרדיסטים באותה תקופה נשמעות כיום באולמות הקונצרטים כחלק מקובל מהאמנות הממוסדת, וספריהם של המשוררים והפרוזאים נלמדים באוניברסיטאות.

התנועות החדשניות הללו, אשר נשאו דגל של מרד ומהפכה רעיונית בראשית המאה העשרים, השפיעו רבות על הלך המחשבה והיצירה של תקופתנו, והתקבלו בסופו של דבר על-ידי החברה כפרק חשוב ולגיטימי בהיסטוריה של התרבות.

ביבליוגרפיה :

  • האמנות בעידן הטכנולוגי, האוניברסיטה הפתוחה, 1982.

  • פטריק ואלדברג, "הסוריאליזם" - מוזיאון תל אביב, ביתן הלנה רובינשטיין, טבת-שבט תשכ"ז.

  • Jos’e Pierre, A dictionary of Surrealism, Eyer Methuen

  • Patrick Waldberg, Surrealism, Thames and Hudson,1965

  • Benedikt Michael and George E. Welwarth eds. And trans. Modern French Theatre: The Avent Grade, Dada and Surrealism (New York Dutton), 1966



ביבליוגרפיה:
כותר: אבנגרד באמנות : מרד והתמסדות
מחברות: חכם, רונית ; יפתח, אילה
שם  הספר: תיגר : מרד חופש ויצירה
עורכת הספר: יפתח, אילה
תאריך: 1990
הוצאה לאור: מטח : המרכז לטכנולוגיה חינוכית
הערות: 1. ריכוז פיתוח ועריכה: אילה יפתח.
2. מדריך לתלמיד, מאמרים, סיפורים.
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית