דגל התורה – חלק ב

בפעם הקודמת ראינו כי כשבמקרא מסופר כי בני ישראל חנו במדבר אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם (במדבר א, נב) – דֶּגֶל הכוונה לקבוצה גדולה של אנשים, מחנה, פלוגה, ולא למה שהיום נהוג לחשוב – דֶּגֶל = נֵס.

מאין הגיעה המשמעות הרווחת דגל = נֵס?

פרק אחרי הפסוק המצוטט בהתחלה נאמר אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ב, ב).

על המילה בְאֹתֹת מסביר ראב"ע "סימנים היו בכל דגל ודגל. וקדמונינו אמרו: שהיה בדגל ראובן צורת אדם מכֹח דרש דודאים, ובדגל יהודה צורת אריה, כי בו המשילו יעקב ובדגל אפרים צורת שור, מטעם בכור שור ובדגל דן צורת נשר" וכו'.

כלומר לכל דגל (מחנה, פלוגה) היה סימן (אות), ועל סימן זה דרשו חז"ל (לקח טוב, במדבר, פג ע"א) מה יהיה תוכנו של הסימן-האות – לזה צורת אריה, ולאחר צורת שור וכו'. כלומר הצורה היא הסימן-האות, ולא הדגל עצמו.

אבל כנראה בשל הסמיכות בפסוק בין המילה דגל למילה אות החל הבלבול, והחלו לפרש (כגון רד"ק, ספר השורשים, ערך דגל) את הדגל עצמו במשמעו האות או הנס.

עד כאן בעניין גלגול משמעות המילה דגל. כעת נברר מי המציא את הנס-דגל המשמש סימן היכר ממלכתי או לאומי וכדומה.

על אותה פרשת הדגלים שראינו קודם אומרים חז"ל (במדרש רבה [וילנא] במדבר פרשה ב, ד"ה באותות):

סימנין היו לכל נשיא ונשיא, מַפָּה וצֶבַע על כל מַפּה ומַפּה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן, מהם למדה המלכות להיות עושין מפה וצבע לכל מפה ומפה.

כלומר חז"ל מסבירים שאומות העולם למדו מבני ישראל את עניין הנֵס – הדגל, בלשון ימינו, וכי הזכויות להמצאת הנס-דגל שמורות לעם ישראל.