מחירות לעבדות: פרידה

כאשר נרגעה הפעילות בשטח, ניתן היה להבחין בארבעה ריכוזי האנשים. במקום הריכוז שלנו היו 400- 600 איש להערכתי. נצטווינו להסתדר בחמישיות. לאחר מכן נערכה ספירה. ככל שיכולתי להיווכח בהסתכלי סביבי, פעילות דומה התקיימה בשאר הקבוצות. ברגע מסוים סברתי שאני רואה בקבוצת הנשים הזקנות את אחותי ואת שאר נשות משפחתנו, אך לא הייתי בטוח שאכן היו הן.

בעומדנו בתוך השורות נודע, כי אחד מאנשי קבוצתנו ראה מכרים מסלוניקי בין האנשים עם בגדי הפסים, כי שוחח עימם והם אמרו לו, כי הגיעו עם אחד הטרספורטים הקודמים וכי הם עובדים במקום; ועוד – כי אל לנו להיות מודאגים. יחד עם זאת הם יעצו להישמע להוראות, הניתנות לנו, ולבצען במהירות וללא התנגדות, כדי שלא ניענש. כעבור זמן הסקתי, כי האנשים שדובר בהם היו בני משפחת קוניו, אב ובנו, יהודים מסלוניקי ילידי גרמניה, שבהיותם שולטים בשפה הגרמנית שימשו במחנה כמתורגמנים. אגב, הם שרדו והבן כתב ספר ביוונית "חייתי את המוות", סיפור קורותיהם במחנות הריכוז.

ניתנה הפקודה לצאת לדרך. מסביבנו התמקמו בינתיים חיילים חמושים. בתחילת דרכנו, עד ליציאה משטח תחנת הרכבת, דילגנו על פסי רכבת רבים. בהמשך עלינו על כביש. קצב ההליכה הוגבר, דבר שגרם להתארכות השורות, בין היתר בגלל העובדה שכל אחד מאיתנו נשא עימו מטען כלשהו, למרות הפקודה שניתנה להשאיר את כל החפצים ליד הרכבת. בתגובה צעקו השומרים בלי הרף Los! Los! (קדימה! קדימה!) ודרבנו אותנו לצעוד במהירות, לעיתים עד כדי ריצה. בהיותנו במרחק של שלושה- ארבעה ק"מ מתחנת הרכבת, חלפנו בין בניינים וצריפים, סימן שהתקרבנו אל המקום המיועד. בעיקוף של הכביש התגלה לנגד עיניי שער ברזל גדול. כל השטח מסביב הואר בפנסי חשמל רבי עוצמה. תוך כדי ההתקרבות אל השער הבחנתי, כי רשומות מעליו באותיות ברזל גדולות המילים: ARBEIT MACHT FREI , שעם מעט הגרמנית שידעתי עמדתי על פרושן – "העבודה משחררת". חלפנו דרך השער. חיילים, שעמדו משני צדדיו, ספרו את הנכנסים. המשכנו בהליכתנו עוד כמה מאות מטרים בינות לשורות של בנייני לבנים בני שלוש ארבע קומות. כעבור דקות אחדות פקדו עלינו לעצור. נמצאנו ליד מבנה, מעין צריף רחב מימדים, שהוקם בין שניים מבנייני הלבנים.

לחלקים נוספים מתוך הפרק: