ילדותי ובחרותי בסלוניקי: בגימנסיה

לקראת הפתיחה של שנת הלימודים החדשה (1936 – 1937) ניגשו הוריי לרשום אותי לגימנסיה. בהתאם למקום המגורים שלנו הייתה זו "הגימנסיה הרביעית לבנים של תסלוניקי", ששכנה ברחוב סינגרוּ.

בעת ההרשמה, לאחר שהתברר למזכיר בית הספר, כי טרם מלאו לי 12 שנה על פי דרישת החוק, סירב לעשות כן. הדבר ציער אותנו מאוד לנוכח האפשרות, כי אצטרך להפסיק את לימודיי במשך שנה אחת. והינה בהיותנו במשרדו של המזכיר שמתי לב, והערתי את תשומת ליבו של אבי לכך, כי באחד התצלומים שעל הקיר, תצלום ובו חברי ועד ההורים של בית הספר, הופיע אחד השכנים שלנו בבית החדש. אבי נפגש עימו וביקשו להשתדל בהנהלת בית הספר לשיונוי ההחלטה. האיש הבטיח לטפל בנושא וכעבור ימים אחדים הודי, כי מאמציו הוכתרו בהצלחה.

עם תחילת הלימודים בגימנסיה נתקלתי בשוני הגדול שבינה לבין מה שהורגלתי עד אז בשני מובנים, האחד הרכב אוכלוסיית התלמידים והשני, משטר הלימודים. כפי ששמה העיד עליה, תלמידי הגימנסיה היו כולם בנים. מספר התלמידים היהודיים בכיתות הראשונות, ובכלל בבית הספר, היה קטן ביותר, וכמובן מאליו נקשרו בינינו יחסי חברות החל מן הימים הראשונים. שניים מהם, יונה יעקב ומרסל לוי, אשר למדו עימי באותה הכיתה וגם גרו בקרבת מקום לביתי, היו לחבריי הקרובים. מעניין לציין, כי שלושתנו ניצלנו ממחנות ההשמדה ועלינו ארצה לאחר המלחמה. בארץ נפגשנו בכמה הזדמנויות. את יונה יעקב, שנפטר בתל אביב בשנת 1985, פגשתי באחד הימים במחנה אושוויץ בתקופת היותי אסיר בו וממנו נודע לי על השמדת בני משפחתי (על כך ראה בפרק "מחירות לעבדות").

באשר לסדרי הלימודים – מספר שעות הלימודים ביום היה חמש- שש שעות, דבר שהשאיר זמן פנוי במידה מספקת, בשונה מן העבר. לימודים התקיימו שישה ימים בשבוע, ימי השבתון היו בימי א' ובחגים הנוצריים (לנו היהודים הייתה רשות להיעדר בחגים העיקריים שלנו – בראש השנה, ביום הכיפורים ובשלוש הרגלים, לא כולל חול המועד).

מגמת הלימודים הייתה הומנית והתוכנית כללה את הנושאים הרגילים, כגון לשון, ספרות, מתימטיקה, גיאוגרפיה, היסטוריה, ציור, זמרה והתעמלות. ההדרכה הייתה ברובה פרונטלית, כשהלוח והגיר משמשים עזרי הדרכה כמעט יחידים. גם בבית ספר זה שיעורי הבית היו מרובים וכן נדרשנו ללמוד חומר רב, בעיקר ספרות, בעל פה.

החל משנת הלימודים הראשונה, כללה התוכנית לימוד השפה היוונית והשפה הצרפתית, שהייתה השפה הזרה שנהגה ביוון.

מן הכיתה השלישית למדנו את השפה הלטינית. עד היום אני זוכר את המשפטים הראשונים שלמדנו בשפה זאת, והם:

[המלכה אוהבת פרחים.] Regina rosas amat.
[החקלאים את היערות ואת צל היערות אוהבים] Agricola silvam et umbram silvarum amant.
[מה את מכינה, הבת?] Quid paras filia?
[אני מכינה ארוחה לחקלאים.] Paro cenam agricolis.

בשנה הראשונה של לימודיי בגימנסיה חליתי פעמים אחדות ובסך הכל החסרתי ימי לימוד רבים. מסיבה זו, אך גם בגלל קשיי למידה – לדעת הוריי גם בגלל גילי הצעיר – לא השגתי את ההישגים הדרושים, כדי לעלות כיתה. בשנים הבאות הישגיי בלימודים היו טובים מאוד, ואף נחשבתי לאחד התלמידים הטובים בכיתה.

תלמידי הגימנסיה, להוציא את תלמידי הכיתה האחרונה, חויבו לגזוז את שיער ראשם. כמו כן חלה עליהם החובה לחבוש כובע מצחייה עם סמל הגימנסיה. תלבושת אחידה לא הייתה נהוגה בה.

במסגרת בית הספר התקיימו חוגים אחדים, ביניהם תזמורת כלי מיתר. לפרק זמן קצר השתתפתי בה כמנגן במנדולינה.

בעת המסע לסלוניקי במרס 1987 ביקרתי בחצר הגימנסיה ובקומת הכניסה. המבנה עמד על כנו ולא ניכרו בו שינויים, מלבד העקבות שהשאיר הזמן שחלף. עם זאת, הוא הוסב לבית-ספר מקצועי.

בגימנסיה, אף כי מעטות היו ההתנכלויות לנו על היותנו יהודים, ויש להדגיש שלא מצד המורים, נתקלנו במעשים מסוימים של כפייה ושל הפלייה.

בוקר-בוקר, לפני התחלת הלימודים, התקיים מסדר כללי בחצר בית הספר, שבמסגרתו נערכה תפילה, שכללה הצטלבויות ושירת הימנון דתי כלשהו, בהתאם לתקופת השנה, בניצוחו של כומר, ששימש מורה מן המניין לנושאי דת בבית הספר. אנו, התלמידים היהודיים לא היינו משוחררים ממעמד זה, אם כי לא חויבנו ליטול חלק פעיל בחלקים הדתיים.

באשר להפלייה, זו התבטאה בכך שלא קיבלו אותנו לארגון ה"נוער הלאומי", (דבר זה נעשה בהוראת השלטון, דבר שהטביע גושפנקא ממלכתית להפלייה). דרך אגב, בארגון זה נהגו גינונים לאומניים, אפשר לומר פשיסטיים, כגון ההצדעה במועל יד. ככל שזכור לי, בכל תקופת לימודיי בגימנסיה לא רכשתי לי חברים מבין התלמידים הנוצריים.