ארבעת הגורמים שהוזכרו לעיל, יש בהם כדי להסביר מדוע העדיפו רבים מיהודי אשכנז למות על קידוש השם, בניגוד לאחיהם שבארצות האסלאם. אך יש בהם הסבר חלקי בלבד לתופעת קידוש השם הפעיל באשכנז ולהעדרותו בארצות האסלאם. מדובר במעשה המנוגד לכאורה לחלוטין להלכה היהודית, הרואה בחיי אדם אחד מן הערכים המקודשים ביותר של היהדות ובהתאבדות מעשה חמור ביותר. תופעת ההתאבדות ההמונית היא יחידאית בהיקפה בימי הביניים, ומצינו כמותה במרד הגדול של היהודים ברומאים שהתחולל כאלף שנים לפני כן, אך לא כתופעה קיבוצית לאחר מכן.35 ההימנעות ממעשה זה בארצות האסלאם תואמת את ההלכה הנורמטיבית - הפליאה היא על מעשיהם של היהודים באשכנז. לדעתי, שני גורמים נוספים הביאו לנכונות של האנשים להרוג את עצמם ואת בני משפחתם: השפעת האגדה והמסורת הארץ ישראלית הקדומה.
באשכנז הקדומה תפסה האגדה מקום חשוב, הן בעיסוק בה והן בראייתה כמקור מקודש ומחייב ככל מקור הלכתי אחר, שמקורה באותם חכמים שפסקי ההלכה שלהם בתלמוד נתפסו כמקודשים ומחייבים. ההבחנה שהיתה מקובלת על גאוני בבל, ומאוחר יותר על חכמי ספרד, כי הלכה לחוד ואגדה לחוד, לא היתה מקובלת על חכמי אשכנז.דבריהם של גאוני בבל - "כלל הוא אין סומכין על אגדה"36 - שהשאירו את רישומם גם על רבים מחכמי ספרד, לא היו מקובלים על חכמי אשכנז הקדומה, אשר סמכו על האגדה ועל כתובים מן המקרא שנדרשו על ידם גם במשא ומתן ההלכתי שלהם. מקורות בעלי אופי אגדי, ובעיקר אלה המצויים בתלמוד הבבלי, נתפסו כחלק בלתי נפרד של מקורות ההלכה ושימשו יסוד חשוב לחכמי אשכנז בדיוניהם ההלכתיים.37 כן עשה גם רבנו יעקב תם, שנהג לבדוק מנהגים קדומים בצורה "רציונלית"38. לאגדה היתה השפעה עמוקה ביותר גם על עיצוב עולמם האידאי התופעה מצויה בתשובותיו של רגמ"ה,שפעל בראשית המאה הי"א, וכן אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו. שימוש רב באגדה ובמקרא ללימוד מוסר ואורחות חיים, שכיח מאוד גם בספר חסידים, שנתחבר באשכנז בראשית המאה הי"ג. הקביעה המצויה במדרש קהלת רבה ובירושלמי, "מקרא, משנה, הלכה, תלמוד, תוספות ואגדות, ואפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו, כולן נתנו הלכה למשה מסיני", השאירה רושם של ממש באשכנז. כלום אפשר להתעלם מהמסר החינוכי העולה ממקור כה מקודש? מקורות האגדה השפיעו השפעה גדולה ביותר על יצירתם, ואין זה מקרה שהם עסקו בישיבותיהם בלימוד האגדה, כתבו לה פירושים והשתמשו בה ביותר בכתיבת הפיוטים שלהם ובכתיבת הפירוש לפיוטים אלה.39 לא היה בימי הביניים שום מרכז יהודי אחר שהאגדה השאירה עליו רושם כה עז כמו על יהדות אשכנז. כאשר באו בעלי התוספות לדון במעשה של קידוש השם בגזרות תתנ"ו, הם נזקקו למקורות אגדיים מן התלמוד ומספרות המדרש. קשה להניח שהם היו עושים כן לולא ידעו שמקורות אגדיים שימשו חומר מקובל ולגיטימי בהכרעת ההלכה באשכנז.
לפי המקורות האגדיים שבספרות התלמודית לא זו בלבד שמותר לו לאדם ליטול את נפשו במו ידיו בשעת גזרה, כדי להינצל מעבירה קשה, אלא הוא אף מצווה לעשות כן. יש לכך כמה אסמכתאות ברורות. אזכיר את המעשה המפורסם בגיטין נז ע"ב, על ארבע מאות ילדים וילדות מירושלים שנשבו בעת החורבן, נלקחו "לקלון" וקפצו לתוך הים והטביעו עצמם כדי להינצל מגזרה זו; נאמר שם שהם באים לחיי העולם הבא. באיכה רבה (א, מח) מובא מעשה זה בשינוי, ובו מסופר על "שלוש ספינות מגדולי ירושלים שנלקחו לקלון" והמיתו את עצמם. מקור אחר, שעמד מול עיניהם של חכמי אשכנז, הן אגדות החורבן המספרות על כוהנים שקפצו לתוך הלהבות בבית המקדש ונשרפו עמו.40
בהמשך הסוגיה הנ"ל במסכת גיטין מסופר על אישה ושבעת בניה. הבנים סירבו לעבוד עבודת כוכבים והוצאו להורג, והאם אמרה בתגובה: "בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה. יצתה בת קול ואמרה: אם הבנים שמחה". שתי מסקנות עולות ממקור זה: א -מעשה ההתאבדות של האישה משולב עם קידוש השם של בניה, והוא מתואר כמעשה חיובי שנתקבל ונרצה גם במרומים. זו משמעות בת הקול שאמרה "אם הבנים שמחה".ואכן , פייטן אשכנזי קדום, ר' קלונימוס בר' יהודה שפעל בראשית המאה הי"ב, השתמש במוטיב זה של שמחת האם בתיאור מעשה קידוש השם של גירות תתנ"ו;41 ב - מוטיב העקידה המצוי בדבריה של אם הבנים אל אברהם, "אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות", עובר כחוט השני גם בכרוניקות על גזרות תתנ"ו. אם מצרפים מעשהזה לקודמו, ודאי יש בו כדי לסייע לראייה של מעשה קידוש השם כמתיר ואף כמחייב התאבדות בשעת מבחן ובנסיבות מיוחדות. וכאלה נוספים. לפי מקורות אלה, אין לתאראת מעשה ההתאבדות של בני אשכנז בתתנ"ו כמנוגד להלכה, אלא כמעשה המעוגן בעולמה הרוחני והאידאי של יהדות אשכנז הקדומה על מקורותיה ההלכתיים, דרכי עיונה במקורות והמסורות שהיו בידיה. כל הרואה בספרות התלמודית והמדרשית לסוגיה מקור קדוש ומקודש, וקורא בה לפי תומו, יגיע למסקנה שמטרת אותם סיפורים על אלה שנטלו את נפשם במו ידיהם בעת גזרות כדי להינצל מקלון , היא לספר בשבחם ולהורות לאחרים ללכת בדרכם.
כאמור, גישתם של חכמי ספרד וכמה מהבולטים שבין גאוני בבל אל האגדה היתה שונה. הזכרנו לעיל את דבריו של רב האיי גאון, "כלל הוא אין סומכין על אגדה"; במקום אחר הוא כתב:
הוו יודעים כי דברי אגדה לאו כשמועה הם, אלא כל אחד דורש מה שעלה על לבו... לפיכך אין סומכים עליהם. ועוד כתב באותן הפירושים והמדרשות הללו לא דבר שמועה הם ולא דבר הלכה אלא אפשר בעולם קאמר.42
גישה זו אל האגדה, המאפיינת את מי שהרציונליזם הוא נר לרגליו , עוברת כחוט השני בתורתם של רבים מחכמי ספרד המובהקים, ובהם רמב"ם, רמב"ן ורשב"א. בפולמוס על כתבי רמב"ם נקטו שני האחרונים עמדה הקרובה יותר אל מתנגדי הפילוסופיה מאשר אל תומכיה, ואף על פי כן, ביחסם אל האגדה ניכרת אצלם היטב המסורת הרציונלית שהבחינה בין הלכה ובין אגדה.43 לעומתם, חכמי צרפת הצפונית, לפני שהטילו את החרם על הקריאה ב"ספר המדע" וב"מורה נבוכים" לרמב"ם, יצאו בחריפות רבה נגד יחסו של רמב"ם אל האגדה: "כי בספר המדע קורין מינין וכופרים בדברי חכמים ואגדות ואפיקורוסין החולקים על רבותם". 44 ההלכה אסרה באופן מוחלט על אדם לפגוע בגופו שלו או בגופו של אדם אחר, ואותה סיגלו חכמי ישראל שבארצות האסלאם.
לחלקים נוספים של המאמר:
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: א. השפעת האידיאלים הדתיים שבסביבה הנוכרית: מרטירולוגיה מול תקיה
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ב. היחס אל הדת הנוצרית ואל הדת המוסלמית
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ג. היחס אל התרבות הנוצרית והמוסלמית
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ד. תהליך ההמרה ומעמדם של המומרים
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ה. היחס אל האגדה (חלק זה)
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ו. הזיקה אל הרציונליזם
קידוש השם במאות הי"א והי"ב: בין אשכנז לארצות האסלאם: ז. הזיקה אל המורשת הארץ ישראלית
הערות שוליים:
35. אך מצינו שעשו כן בודדים באיטליה ובצרפת במאות י'-י"א, ראה גרוסמן, עמ' 111-109. שני אירועים כאלה נזכרו בכרוניקות נוצריות, של אדמר (Ademar) ושל ראול גלאבר (Raul Glaber) - ראה על כך במאמרי , "הרקע התרבותי" (לעיל, הערה 1).
36. ב"מ לוין , אוצר הגאונים לחגיגה, עמ' 60, בשם רב האיי. וראה להלן, הערה 42.
37. דוגמאות רבות לכך הבאתי בספריי, גרוסמן, אשכנז וגרוסמן, צרפת; ראה במפתחות שבספרים אלה בערך: אגדה ומדרש.
38. על אישיותו של רבנו תם ועל העובדה שלא היסס לצאת בתקיפות רבה כנגד מנהגים שנראו לו מוטעים, ראה אורבך, עמ' 93-71. דוגמאות רבות מעידות על גישתו זו אל המנהגים. ראה שפרבר,עמ' לא-לב. על דיוניהם של בעלי התוספות בשאלת קידוש השם בגזרות תתנ"ו, ראה: כ"ץ; סולוביצ'יק; גרוסמן.
39. רובם הגדול של פירושי הפיוטים מצוי עדיין בכתבי יד. על פרשנות זו וחשיבותה לחקר התרבות היהודית באשכנז ובצרפת בתקופה הנידונה, ראה אורבך, ערוגת; גרוסמן, צרפת, עמ' 538-507. על השימוש באגדה ראה שם, עמ' 582-579, 375-366.
40. הבאתי לכך כמה דוגמאות מספרות חז" ל בשני מאמרי הנזכרים לעיל, הערה 1.
41. בקינה "אמרתי שעו מני בבכי אמרר" (גולדשמידט, עמק קז); ראה גם הברמן, עמ' סה.
42. אוצר הגאונים לחגיגה, עמ' 59. בתשובתו של ר' אהרן בר, משולם מפרובנס לר' מאיר הלוי (הרמ"ה)בפולמוס על כתבי רמב"ם, סביבות שנת 1200, הוא כותב: "השמת לבך אל חכמי המחקר והתעודה, אנשי שם נשיאי העדה, עמודי התורה ויוסדיה, הם הם הגאונים רבינו סעדיה ורבינו האי ז"ל אשר האריכו לדבר בענין תחיית המתים ובענין העולם הבא והנבואה העתידה, והם אמרו: אין סומכין ואין מביאין ראיה מכל דברי אגדה ואין מקשין מדברי האגדה" - רמ"ה, עמ' לו. מאידך, ר' שמשון משאנץ, שם עמ' קלו, כתב: " ואיך יעלה על לב [איש] לומר שלא יקח דברי (הגדה) [האגדה] כפשטה... אלא ודאי על דברי חכמים אין להוסיף [ומהם] ) (וממנו) אין לגרוע. כל דבריהם כדרבנות וכמסמרות נטועים".
43. עמדת רמב"ם פורטה על ידו בהקדמתו לפירוש המשנה. פרק חלק, בתוך: הקדמות הרמב"ם למשנה, מהדורת י' שילת, א, ירושלים תשנ"ב, עמ' קלג-קלט. הרבה נכתב על דברים אלה ואין עניינם לכאן. ראה גם שם, בביאורו של המהדיר, עמ' קנג-קנו. עמדת רמב"ן הובעה על ידו באיגרתו "טרם אענה אני שוגג", בתוך: איגרת קנאות, לפסיא תרי"ט דף ח, ע"א-דף י, ע"ב: עמדת רשב"א הובעה באיגרותיו בעת הפולמוס על הפילוסופיה בשנת 1304. איגרות אלה הובאו על ידי אבא מרי בר יוסף בספרו "מנחה קנאות", מהדורת צילום, ירושלים תשכ" ח, ובמיוחד במכתבים ב, ג, ז; עמ' 42-40 , 22-20.
44. ראה שצמילר; המקור המובא כאן מצוי בעמ' 139.
.
