היום פעמים רבות נשאלת השאלה "איך אתה מגדיר את עצמך – יותר יהודי או יותר ישראלי?" כל אחד יענה את תשובתו לעצמו, וכאן ננסה לסקור בקצרה את מקור המושגים הללו ומשמעותם ההיסטורית.
ישראלי – שֵׁם היחס של ישראל, איש מעם ישראל. מעניין לציין כי במקרא השם מופיע שלא בנסיבות חיוביות (ראו ויקרא כד, י; שמואל ב יז, כה לעומת דברי הימים א ב, יז).
יהודי – במקור הכוונה לשֵׁם יחס של יהודה, איש משבט יהודה (זכריה ח, כג). רק בהמשך הפך המונח לשם כללי של כל בני העם שבגולה (אסתר ח, ה). ואם נדייק, יהודים הפך לשם כללי בעיקר על ידי הגויים ואילו בני העם העדיפו את השם ישראל. מאז חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים (שנת ג'ל"ח; 722 לפנה"ס. יהודה ובנימין הם שני השבטים שלא הוגלו) כמעט נעלם השם ישראל מבחינה פוליטית, ולכן הוא נשכח מתושבי האזור שדיברו ארמית, יוונית או רומית. לעומת זאת יהודה המשיכה להתקיים כגוף מדיני עד ימי מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ב; 132 לספירה), ולכן השם "נקלט" בקרב תושבי האזור הנוכריים. מנגד, בני העם היהודי העדיפו להשתמש בשם ישראל, ואפילו לתושבי יהודה, וזהו אכן הרווח ליהודי במשנה, בדברי חז"ל ובלשון התפילה.
בספר מקבים א (בערך שנת 100 לסה"נ) רואים את היחס בין שני המושגים: ישראל – שם העם, יהודה – שם המדינה שהייתה במחוז יהודה. כלומר המושג הגאוגרפי-מדיני היה יהודה, ואילו המושג הלאומי-הדתי היה ישראל.
היום ישראל משמש הן לשם המדינה והן לשם העם, לצד יהודי המשמש כשם העם בלי תלות במדינה דווקא.
(לפינות הקודמות – לחצו כאן)
