עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > יחיד וחברה > מבנה החברה ומוסדותיה



תקציר
המאמר עוסק באיסור השוחד במשפט העברי. איסור השוחד הוא חמור מאוד, וכולל גם דברים שאינם שוחד ממש אלא 'שוחד דברים', כגון הטבות שונות ויחס חיובי בעלמא. המאמר משווה את גישת המשפט העברי לגישת המשפט הישראלי בנושא טוהר הדיון.



"לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד": על טוהר השיפוט ועל פסלות שופט
מחברת: שופט רחל שלו-גרטל


פתיחה

הנביא מיכה מעמיד את המשפט כראשון משלושת יסודות התורה: "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואַהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (מיכה ו, ח).

משפט צדק הוא תנאי לירושת הארץ. על כן, נאמרת פרשת שופטים קודם כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. אכן, מצינו שהנביא ישעיהו מזהיר שהגלות באה מפני שלא שמרו את המשפט, ושהגאולה תבוא על ידי המשפט. ואלה הם דברי רבי יעקב בן הרא"ש (ספרד, המאה הי"ד) בפתיחה לספרו, ספר הטורים, חלק "חושן משפט":

ולא חרבה ירושלים, ולא גלו ישראל, אלא על שביטלו המשפט, כדכתיב: 'קריה נאמנה מלאֲתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים' (ישעיהו א, כא)... ובמשפט עתידה ליפדות, דכתיב: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה' (שם כז). וכתיב: 'דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה' (שם יז). וכתיב בתריה: 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו' (שם יח). והוא מקרב הגאולה, דכתיב: 'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להיגלות' (שם נו, א).

חשיבותם של המשפט ושל שלטון החוק מתבטאת גם במאמר חז"ל הידוע, ולפיו העולם כולו עומד בזכות הדין: "רבן שמעון בן גמליאל [תנא, בנו של הנשיא רבן גמליאל הזקן, שהיה נכדו של הלל הזקן] אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על הדין ועל האמת ועל השלום. ושלשתן דבר אחד הן: נעשה הדין, נעשה אמת, נעשה שלום. אמר ר' מנא: ושלשתן בפסוק אחד: 'אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם' (זכריה ח, טז)"1. ומפרש בעל הטורים (שם), שאף על פי שנאמר שהעולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, אלמלא הדין, היו הרשעים מחריבים אותו.

ולא תקח שוחד

אחד העקרונות לניהול צודק של הדיון המשפטי הוא איסור לקיחת השוחד המוזכר בפרשתנו: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שחד כי השחד יעַוֵר עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם" (דברים טז, יט).

בפרשת משפטים, פירש רש"י2 שאסור לקחת שוחד אפילו כדי לשפוט אמת. פירוש הדבר, שאיסור השוחד קיים גם כאשר השוחד ניתן לא כדי שיַטה הדיין את הדין אלא כדי שישתדל וישקיע מאמץ אינטלקטואלי מוגבר לגלות צד זכות לאותו בעל דין3. התורה מזהירה ואומרת שאם קיבל שוחד, אף שהמגמה היא לדון דין אמת, אין הדיין יכול לראות את הדין כראוי, והריהו כהולך בחשֵכה, "כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקם". נמצא שהפסוק "לא תטה משפט" - משמעו איסור לקיחת שוחד להטיית הדין; ואילו הפסוק "לא תיקח שוחד" - כולל איסור לקחת שוחד אפילו כשהכוונה אינה להטות את הדין4.

שוחד דברים

במסכת כתובות5 מביאה הגמרא שישה מקרים שקיבלו בהם חכמים טובות הנאה או מעין טובות הנאה מאדם שלא בהקשר ניהול משפטו, ואחר כך בא הלה לדין לפניהם, ופסלו את עצמם מלישב בדינו6. והרי מקצת מן המסופר בגמרא (מתורגמים לעברית):

תנו רבנן: "ושחד לא תקח" - אין צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים גם אסור, שלא נאמר: בצע לא תקח. מהו שוחד דברים? כגון שמואל, שעבר פעם על גשר. בא אדם אחד ונתן לו יד [לסייעו בעברו על הגשר]. אמר לו: מה מעשיך פה? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו: פסול אני לך לדין.

אמימר היה יושב בדין. פרחה ועלתה נוצה על ראשו. בא אדם אחד וסילקה. אמר לו: מה מעשיך? אמר לו: דין יש לי בפניך. אמר לו: פסול אני לך לדין...

אריסו של ר' ישמעאל בר' יוסי היה רגיל להביא לו בכל ערב שבת סל של פֵרות. פעם אחת הביא לו בחמישי בשבת. אמר לו: מה נשתנה היום? אמר לו: דין יש לי, ואמרתי: בדרכי אביא לו למר. לא קיבל ממנו. אמר לו: פסול אני לך לדין. הושיב שני תלמידי חכמים שידונו את דינו. עד שהוא הולך ובא, היה ר' ישמעאל מהרהר: אילו רצה, היה טוען כך, ואילו רצה, היה טוען כך. אמר ר' ישמעאל: תיפח נפשם של מקבלי שוחד! ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי משלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה.

אריסו של ר' ישמעאל בוודאי לא רצה לשחדו, שהרי היה חייב להביא לו את סל הפֵרות כדמי אריסות בכל ערב שבת, ואם הביאו הפעם לפני זמנו, ביום חמישי, יום ישיבת בית הדין לדין, לא לטובת ר' ישמעאל עשה, אלא לטובת עצמו, כדי לחסוך לעצמו הליכה לעיר. אף על פי כן, לא קיבל ממנו ר' ישמעאל את הפֵרות ולא הסכים לדון בעניינו. ואף על פי שנמנע מלקבל את הפֵרות, כבר היה מושפע, "משוחד", במידה כזאת, עד שקיווה שיֵדע האריס לטעון טענה פלונית ולומר דבר פלוני, במקום לקוות שתתברר האמת לאמִתה.

המושג "שוחד" הורחב אפוא בדברי רבותינו, והוא כולל לא רק כסף ושווה כסף, אלא אף הטבות ושירותים, מה שהגמרא מכנה "שוחד דברים". אפילו מתן כבוד לרב, שהאדם חייב בו (כמו אותו אדם שסייע לשמואל לעבור את הגשר), אם יש בו כדי ליצור רושם טוב בלב השופט כלפי מכבדו, כבר יש בו משום "ולא תקח שוחד".

מסופר על אחד מגדולי ישראל בדורות האחרונים, שכאשר באה לפניו לדין אלמנה ענייה אחת והתחילה בוכה לפניו, קם על רגליו, ואמר: "פסול אני לדין זה. אף דמעות הן בכלל שוחד".

שוחד מאוחר

בימי קדם התפשט הנוהג של "שוחד מאוחר". ומהו שוחד זה? מי שזכה בדין היה נותן מתנה לדיין לאחר שנסתיים הדיון כהוקרה והערכה. בעניין זה כותב הרמ"א7 (ר' משה איסרליש, פולין, המאה הט"ז): "דיין שדן כבר, ובא הבעל דין ליתן לו מתנה על שהפך בזכותו - אסור לו לקבלו". הרמ"א אוסר אפוא לקבל שוחד מאוחר, ויש להניח שיסוד האיסור בחשש שנוהג זה עלול לגרום לדיין להיות מושפע במהלך הדיון ממחשבות פסולות, כגון השפעת הכרעתו על טיב המתנה שהוא עשוי לקבל מהזוכה.

מן העת החדשה, נזכיר את מקרהו של פרנסיס בקון (המאה הי"ז), שהיה לורד צ'נסלור באנגליה, שנתפס בזקנתו בלקיחת שוחד. הוא הודה באשמה, אך טען שקיבל את רוב המתנות רק לאחר שהסתיים הדיון המשפטי. ועוד, לא השפיעו המתנות על החלטותיו בדין, מכיוון שהקפיד תמיד לדון דין אמת, למרות השוחד שקיבל. טענתיו לא נתקבלו, והוא נידון למאסר ולקנס.

שוחד למנוע עיוות דין

פוסקי ההלכה דנו בשאלה: האם איסור השוחד הוא איסור מוחלט החל גם על הנותן ולא רק על המקבל? או שמא שוחד אינו אסור על הנותן אם כוונתו היא שהשופט יעשה משפט צדק ואינו מתכוון להכשילו אלא להפך למנוע עיוות דין.

החיד"א8 (ר' חיים יוסף דוד בר' יצחק זכריה אזולאי, ארץ ישראל-איטליה, המאה הי"ח) פסק כי זהו איסור מוחלט, ואין אומרים לבעל דין לחטוא במתן שוחד, בשביל שיזכה הזכאי.

יחד עם זאת, בימי הביניים ולאחריהם, היו יהודים שנתנו שוחד לשופטים נוכריים כדי שיטו את הדין לטובתם, כיוון שהרגישו מקופחים ולולי זה לא היה להם כל סיכוי לזכות למשפט הוגן.

ר' חיים יאיר בכרך9 (אשכנז, המאה הי"ז) דן בנושא זה, והוא שואל: מצאנו בתורה איסור "ושחד לא תקח", ומדוע לא נאמר בתורה: ושוחד לא תיתן? כדרך שהזהירה התורה בעניין הריבית, שהיא אסורה הן למלווה הן ללווה? לדעתו, ההסבר לכך הוא שעיקרו של איסור השוחד, בניגוד לריבית, אינו בעצם הנתינה, אלא בהטיית המשפט שהוא גורם. כך, למשל, הנתבע לדין בטענות שווא, והוא חושש שיעוות הדיין את הדין, ויפסוק נגדו, ניתן לכאורה לומר שאינו חוטא אם הוא משחד את הדיין, שהרי הוא יודע במעמקי לבו שהדין עמו. לא כן הדיין, הלה אינו יודע מראש עם מי הדין, וכל שוחד עלול לשבש את שיקול דעתו ולהביאו להחלטה מוטעית. האיסור העיקרי הוא אפוא על המקבל, הדיין; ואילו האיסור על נותן השוחד אינו אלא מכיוון שהוא מכשיל את המקבל. מעניינת בעניין זה ההשוואה לעבירת השוחד על פי חוק העונשין, תשל"ז - 1977, סעיפים 291 - 290, שם נקבע שעונשו של נותן השוחד הוא מחצית מעונשו של המקבל.

הרב בכרך אומר בסיכום דבריו כי אם האדם יודע שבעל דינו משקר, והוא נותן שוחד לשופט רק כדי לקבל את המגיע לו, הוא פטור מדיני שמים.

פסלות השופט

ראינו שהמשפט העברי מרחיק לכת בגישתו המחמירה לגבי טוהר השיפוט ומראית פני הצדק, והוא כולל בהגדרת שוחד גם "שוחד דברים". ולא זו בלבד אלא הרמב"ם10 מוסיף, על פי התלמוד:

אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו. אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שוין בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו11.

במערכת המשפטית הנהוגה כיום במדינה, אין ביטוי לגישה מחמירה זו. יחד עם זאת, כללי הפסלות שהתגבשו בפסיקה המשפטית במהלך השנים נועדו להבטיח שהמשפט יהא חסר פניות. נשמת אפו של התפקיד השיפוטי היא שיהיה השופט אדם שאינו מעורב בהתדיינות באופן אישי12, אין לו דעה קדומה כלפי בעל דין, וגישתו לעניין הנידון היא אובייקטיבית ובלתי תלויה.

בפסיקה נקבע שהמבחן לפסלות השופט הוא מבחן "החשש הממשי" או "האפשרות הממשית" למשוא פנים בניהול המשפט, ושניהם - חד הם13. בסעיף 77א לחוק בתי המשפט, תשמ"ד - 1984, אימץ המחוקק את המבחן שקבע בית המשפט העליון לפני זמן רב14. לא רגישות סובייקטיבית מיוחדת של בעל דין קובעת לעניין פסילת השופט, אלא מבחן אובייקטיבי, הערכתו של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון ללא משוא פנים.

יחד עם זאת, השיקולים של מראית פני הצדק ותחושות בעל דין היוו לא אחת שיקולים רלוונטיים בהחלטות בתי המשפט לסטות מהמבחן האמור15.

מסקירת הפסיקה עולה שיש לכאורה שתי מגמות בבתי המשפט בישראל: אחת אינה רואה ב"מראית פני הצדק" שיקול יחיד או אף עיקרי בהכרעה בדבר פסלות השופט, ומדגישה יותר את מקצועיות השופט; ואחת רואה ב"מראית פני הצדק" שיקול חשוב ביותר בהכרעה בדבר פסלות השופט, ומדגישה את הצורך ליצור הגינות פרוצדורלית16.

נשאלת השאלה: עד כמה יש נפקות ל"מראית פני הצדק" כשאנו עוסקים בבעל דין או בנאשם המוכר בציבור בגלל הופעותיו הרבות בכלי התקשורת או משום התדיינויותיו הרבות באותו בית משפט17.

הזכרנו שלפי מקורות ישראל, אם השופט שונא את אחד מן המתדיינים לפניו, די בכך שיפסול עצמו מלשבת בדינו, אבל בעל הדין הטוען שהשופט שונא אותו צריך לבסס את דבריו, ואינו יכול לטעון טענות סתם. וכך אמר השופט ח' כהן18:

אם בעל דין רשאי יהיה לפסול שופט או בורר... מן הסיבה בלבד שהוא עצמו הטיח האשמות נגדו... כי אז ייתמו כשירים מן הארץ. אמת, כלל גדול מכללי הצדק הוא שאדם, באשר הוא קרוב לעצמו, אינו רואה חובה לעצמו, ועל כן אינו כשר לדון דין שיש לו עניין בו (השווה: שבת קיט ע"א; כתובות קה ע"ב). והדברים אמורים לא רק בעניין חומרי, כגון שניתנו או הובטחו לו שוחד או שלמונים או שכר, אלא גם בענין אישי, כגון שהוא אוהב או שונא את אחד מבעלי הדין, ומסתמא רוצה בטובתו של זה, או ברעתו של זה (רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ו). אך בהטחת האשמה ובהטלת חשד בעלמא, לא סגי.

יש שהשופט מעדיף להסתלק מן הדין משום שאינו מקובל על אחד מבעלי הדין, אלא שאינו יכול לעשות כן, אלא חובה עליו לסיים את הדיון בעניין שהתחיל בו, אלא אם כן הוא מוצא סיבה לפסול עצמו. הימנעותו מלסיים דיון בעניין שהתחיל בו עלולה להפריע לניהול התקין של המשפט ולגרום נזק לצד השני ולציבור בכללו. וכך נאמר בתשובות ר' יוסף קולון (איטליה, המאה הט"ו)19:

מאחר שהוכחנו שכשרים לדון... אין לומר שמפני החומרא שיש לו [לדיין פלוני]... להסתלק מן הדין. אלא אדרבא, יש לו להשתדל בדין, שלא לרדות הרמאים... ומידת חסידות הוא שהיו מחמירים על עצמם... אבל במקום שהחומרא באה לידי הפסד לאחרים, פשיטא ופשיטא שאין מקום לחומרא זו. אדרבא, מחויב כל אדם להציל חברו מהפסד ונזק, ועשוק מידי עושקו. וכן משמע גם לשון מחמירים על עצמם דווקא שאין הדבר נוגע לאחרים.

הקדמת שלום של השופט לאחד מבעלי הדין אף היא אינה פוסלת את השופט, כפי שאמר שופט בית המשפט העליון, השופט זילברג:20 "מעולם לא שמענו כי היכרות בלבד עם בעל דין תפסול את השופט מלשבת במשפטו של זה. שאם תאמר כן, מה יעשה שופט היושב בעיר קטנה ומכיר את כל התושבים שבה? אפילו בדיני ישראל, המקפידים מאוד מאוד בעניינים אלה, הקדמת שלום מצד דיין לבעל דין אינה פוסלת אותו לדון - אולי תפסול אותו במקרה ההפוך (השווה: כתובות קה ע"ב; באר היטב, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ט, ס"ק ג)". אך ראוי לציין שבאותו מקרה לא נטענה טענה של היכרות ממשית, אלא שהגוף השיפוטי שנתבקשה פסילתו התייחס בלבביות רבה לצד השני.

אכן, בהיכרות אישית עם היושב בדין, יש לעתים חשש ממשי למשוא פנים. גבולותיה של ההיכרות האישית - הן נורמטיבית הן עובדתית - אינם ניתנים לתיחום ולקביעה מראש, ויש לבחון אותם על רקע המאפיינים של כל מקרה לגופו ונסיבותיו21.

היכרות מקצועית גרידא, שאינה מבוססת על ידידות או על קשר אישי אחר, אינה צריכה למנוע שופט מלדון בעניינו של עורך דין הנאשם בפלילים22. יתֵרה מזאת, אף ידידות עמוקה וקשרים חברתיים בין שופט לעורך דין המייצג בעל דין אינה עילה לפסילה23.

ידוע הדבר שאסור לו לשופט לשמוע צד אחד ללא נוכחות הצד השני24. ואולם עצם קיומם של חילופי דברים עם שופט במעמד צד אחד לא יוביל לפסילת השופט מלדון בעניין. עילת פסלות תהא רק כשיוכח חשש ממשי למשוא פנים. כך, למשל, שיחה שאינה רלוונטית לאותו עניין, או שהיא חסרת כל ערך לגבי המשפט, לא תוביל לסברה שייתכן שהושפעה דעת השופט ממנה. שיחה קצרה ואקראית בין שופט מקצועי לבעל דין, שאינה נוגעת לעניין התיק הנידון, אינה מעלה חשש ממשי למשוא פנים25.

אך לעתים אפשר שיהא בשיחה בין השופט לאחד מן הצדדים להליך השיפוטי אמת המידה הקבועה בסעיף 77(א) לחוק בתי המשפט, שהזכרנו לעיל, והיא עשויה לגרום לביסוס חשש ממשי למשוא פנים26. במקרה זה, יש לבחון את כלל הנסיבות: תוכן השיחה, מידת מהותיותה בקשר לעניין הנידון במשפט, מקום ניהולה, מועדה, אופן התנהלותה ורישומה בפרוטוקול27. רשימת הדברים שיש לבחון אינה קבועה, אלא יש לברר בכל מקרה אם נתקיימו בו נסיבות אשר עלולות להוביל למסקנה שיש אפשרות ממשית למשוא פנים, ושננעלה דעת בית המשפט28.

סוף דבר

המבחנים שגובשו בפסיקת בתי המשפט בישראל בעניין פסלות השופט אינם אחידים. משום רגישות הנושא, אפשר שהגיעה השעה לגבש מבחן אחיד, כדי שיישמר אֵמון הציבור ברָשות השופטת29.

השופט היחיד והרשות השיפוטית אינם יכולים לתפקד בצורה יעילה בלא אֵמון הציבור, שמשמעו: אֵמון ביושרו המוסרי של השופט; אֵמון בהגינותה של המערכת המשפטית, באי משוא פניה ובנייטרליותה; שכנוע מוצק של הציבור שהשופט לא יטה פנים לאחד מבעלי הדין.

רבה של ניקלשבורג, מקל ותרמיל היו תלויים לו תמיד על הקיר בחדר הדיינים שלו, כלומר: דעו לכם תקיפים, בעלי דינים ובעלי זרוע קשים, שאין לפניי משוא פנים. לא אטה משפט, ולא אכיר פנים. יהיה מה שיהיה, ייקוב הדין את ההר. שמא אינכם מרוצים? הריני מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה להתפטר מן הרבנות, לקחת את מקלי ותרמילי התלויים מולי וללכת באשר אלך, אף אם אצטרך חס וחלילה לחזר על הפתחים.

למאמרים נוספים ב'פשיטא'

* שופטת בית משפט השלום בירושלים.

הערות שוליים:

תודתי נתונה לעו"ד משה באב"ד על לימוד מאיר פנים ודעת, ולעמיתי השופט נועם סולברג על מקצת ליקוטי המידע.

  1. תלמוד ירושלמי, תענית, פרק ד. וראה, משנה אבות, פרק א, משנה יח.
  2. רש"י, שמות כג, ח, ד"ה ושחד לא תקח.
  3. ראה, תוספות, בכורות כט ע"א, ד"ה מה אני בחינם.
  4. לעניין זה ושאר ענייני שוחד הנידונים להלן, ראה בהרחבה, י' בזק, "טוהר השיפוט במשפט העברי", ספר היובל לרב י"ד סולובייצ'יק, ירושלים תשמ"ד, עמ' תשיז-תשלא.
  5. כתובות קה ע"ב.
  6. וראה רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ג, שהביא את ששת המקרים להלכה.
  7. בהגהתו לשולחן ערוך, חושן משפט, סימן לד, סעיף יח.
  8. ברכי יוסף, חושן משפט, סימן ט, סעיף ג.
  9. שו"ת חוות יאיר, סימן קלו.
  10. משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק כג, הלכה ו.
  11. וראה פירוש הרדב"ז (ר' דוד בן זמרה, מצרים וצפת, המאה הט"ז), שם, שאמנם יש איסור לדיין לדון את אוהבו או את שונאו אבל אינו נפסל לדון בשל כך, ואם עבר ודן - הדין אינו בטל, בשונה משופט שנטל שוחד דברים. רדב"ז מעיר שלדעת התוספות גם שוחד דברים אינו פוסל את הדיין ואינו אלא חומרה בעלמה.
  12. ראה, בג"צ 291/72, רובינשטיין ואח' נ' ועדת הבחירות למועצת הרבנות הראשית, פ"ד כו(2) 273, מה שהביא השופט חיים כהן בעניין זה ממקורות המשפט העברי.
  13. ע"פ 1988/94, בראון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(3), 608, 619.
  14. ב"ש 48/75, ידיד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 375. ראה: מ' שמגר, "על פסלות שופט - בעקבות ידיד תרתי משמע", גבורות לשמעון אגרנט (תשמ"ז), עמ' 87.
  15. ע"פ 57/83, מדר נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 415, 416; ע"פ 241/89, עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 543, 544; ע"פ 292/82, כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 729, 733; ע"פ 2530/90, אבו עמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 250, 253.
  16. מ' שמגר, לעיל, הערה 14, בעמ' 116-115.
  17. ראה: ת.פ. (י-ם) 3021/99, מדינת ישראל נ' איתמר בן גביר.
  18. בג"צ 20/59, קינסלי נ' רושם האגודות השיתופיות, פ"ד יד 2297.
  19. שו"ת מהרי"ק, סימן כא.
  20. בג"צ 327/63, מזרחי נ' שר העבודה ואח', פ"ד יח(1) 434.
  21. ראה: ע"א 3700/99, ניצולת הקרטל בע"מ נ' עו"ד אליעזר וולובסקי (לא פורסם); ע"א 7577/97, דוד נ' פרידמן (לא פורסם); ע"א 660/98, אבוזוילי נ' ראובני (לא פורסם); ע"א 3300/01, סגל נ' עזבון המנוחה הלברייך ציפורה ז"ל (לא פורסם).
  22. ע"פ 5756/95, עדנאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
  23. ע"פ 1182/99, הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 49.
  24. ראה לעניין זה מאמרו של פרופ' אליאב שוחטמן, "שמוע בין אחיכם - כללי הצדק הטבעי ועקרון השוויון בשמיעת טענות בעלי הדין", דף פרשת השבוע, גיליון מס' 36.
  25. ע"פ 152/51, טריפוס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו 17; ע"א 5735/96,B.G. Assistance Ltd. נ' פליציה גורה (לא פורסם).
  26. ע"פ 2672/01, בן שושן נ' מדינת ישראל (לא פורסם).
  27. ע"א 7916/00, דן שפריר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם).
  28. בג"צ 2148/94, גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון פ"ד מח(3), 573.
  29. ר' עדיני, "פסלות שופט - הגיעה העת למבחן אחיד וברור", הפרקליט מג (תשנ"ז), עמ' 182.

ביבליוגרפיה:
כותר: "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד": על טוהר השיפוט ועל פסלות שופט
מחברת: שלו-גרטל, רחל (שופט)
תאריך: תשס"א , גליון 40
שם כתב העת: פרשת השבוע
עורכי כתב העת: הכהן, אביעד  (ד"ר) ; ויגודה, מיכאל  (ד"ר)
בעלי זכויות : ישראל. משרד המשפטים. המחלקה למשפט עברי
הוצאה לאור: ישראל. משרד המשפטים. המחלקה למשפט עברי
הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית