שנות התבגרות ומיפגש עם החיים

אשתו של מר דוד אייזענמאן, שותפו לשעבר של אבא, שהיגר לפני כמה שנים לקאנדה ממשיכה לקיים עם משפחתנו יחסי ידידות עמוקים. היא אישה חלושה, חולת לב, מגדלת את שתי בנותיה, מינה וחנה, ואת בנה ישראל הלומד בישיבה. המשפחה מתקיימת ממישלוחי כסף צנועים שהאב מקמץ מפיו ושולח לפרנסת ביתו. הבנות חברות בתנועה ציונית "עקיבא", מינה כבר מתחילה לעבוד, אבל עם הבן, שהוא בראשית שנות התבגרותו, האם לא מסתדרת. אך הנה הפציע אור, מר דוד אייזענמאן קיבל היתר להביא את משפחתו לקאנדה וגם שלח כרטיסי אניה המפליגה באמצע האביב. הרבה לארוז לא היה והורי יחד איתי ליווינו את משפחת אייזענמאן לרכבת שעמדה לצאת בחצות הלילה לנמל גדיניה שעל הים הבאלטי. לתחנת הרכבת באו גם בני משפחת מינץ, בעלי חנות צורכי משרד, קרוביהם, וגם ראש הישיבה בה למד ישראל ותלמידי הישיבה, לבושים בגדי חסידים, אבל ישראל לבוש היה בגדים אירופיים וכובע קאסקעט. עמדתי ליד ישראל כשראש הישיבה נפרד ממנו. בקול חנוק עד בכי, כשהוא לוחץ את יד ישראל, לחש: "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד". עמדתי נפעם ונרגש. על מה חשב ראש הישיבה, למה חשש?

בקיץ אותה שנה התלוויתי לאבא בנסיעתו לווארשה. שלטונות הרכבת ברצותם לעודד את השימוש ברכבות התירו לכל נוסע מבוגר לקחת איתו בימי החופש הגדול שני ילדים בלי לגבות בעדם דמי-כרטיס. אבא נסע לרגל עסקיו. הסתובבנו בעיקר ברחוב נאלעווקי, אני נגרר אחריו מבית-עסק לבית-עסק גדול הימנו, בחצרות בתים, חצר בתוך חצר, במירפסות שבקומות הנשקפות לתוך החצרות, חנויות גדושות סחורה ויהודים אצים בכל מקום. פעם יחידה נוספת ביקרתי בווארשה לאחר שנים רבות כשאין בה יהודים, אילו ניתן להם להגר, אילו נפתח איזה חריץ, אולי רבים יכלו להינצל. כעת מן הרחוב והיהודים לא נותר זכר. בינתיים גבהתי וקומתי עברה מזמן את אדן חלון ה"טעמפעל" ואוזני כרויה למתחולל. בבית-הכנסת בשבתות מדברים יותר פוליטיקה מבעבר. צבא גרמניה נכנס לחבל הרוהר, בניגוד להסכמים, והדבר עובר ללא תגובה. האם אין זה מפליא שהמעצמות שותקות, אבל אל דאגה, היטלר לא יאריך ימים. הרי הדבר לא ייתכן.

אותה שנה הגעתי לגיל בר-מצוה ועליתי לתורה בשבת ראש חודש וקראתי בנביא ישעיהו "כה אמר ד' השמים כסאי", אבל כבר בהברה ספרדית, כי באותה שנה עברה ההוראה בכיתתי מעברית בהברה אשכנזית לספרדית. בבית-הכנסת שלנו לא רגילים להברה ספרדית, אבל הרי גם זו עברית. הכין אותי לבר-מצוה המורה פערלמוטער, ואת התפילין כרכתי על היד כמנהג חסידים. דוד גרשום, בעלה של אחות אבי חייצ'יה, נתן לי במתנה ספר עברי, סיפורי שלום עליכם, אבל עדיין לא הייתי כשיר לקרוא בו בשטף ולהבינו. עד עכשיו ביקרתי ב"קן" השומר הדתי בשבתות בלבד, מכאן ואילך גברה פעילות קבוצתי ב"קן" ומדי פעם התקיימה גם בערבים באמצע השבוע. ערב אחד בחזרי הביתה ואני מתקין את תיק לימודי לקראת יום המחרת שאלה אותי אמא שאלה שלא הייתי מוכן לה: "אם תיסע לארץ ישראל האם תיקח אותי איתך?" רק הסתכלתי עליה. הרהורים בקול רם על עלייה שמעתי גם מפי אבא. אמצעינו לא הספיקו לעלות כבעלי הון, להם הוקצבו מיספר סרטיפיקאטים מדי שנה. אבי היה נעמד בחנות לפני מדפי הסחורה ועליהם קופסאות כפתורים, מלמלות, פרחים מלאכותיים, קישוטים בצבע מעין הכסף לארונות מתי הגויים, מיני חוטי תפירה ואביזרי חייטות ואומר: מאלה אני מפרנס את ביתי כאן. כשאחסל ואמכור את 'זה' כתכולת חנות, מה זה כבר שווה ובארץ ישראל למי זה דרוש?

בשבתות קורא אבא את העיתון ביידיש "היינט" (היום),בעל מגמה ציונית, ומתעמק בתוכנו. אין ממה לרוות נחת, מה שמתרחש בגרמניה אין להבין ולהשיג וגם בפולין הצקות ליהודים, פוגרומים. הנה בעיירה פשיטיק נהרגו יהודים וב"סיים" הפולני דנים על איסור שחיטה לפי דיני ישראל מן הטעם שאין להתאכזר ולהכאיב לחיות, כאילו לאשר את הנאמר "זובחי אדם עגלים ישקון" (הושע י"ג ב'). יהודים נדחקים ממקומות עבודה ממשלתיים ונוסף על אלה – מיסים, מיסים. אבל יש ליהודים גם קצת הנאה ונחת. הסופר יאושזוהן אורג וטווה בפלייטון השבועי שלו, לאורך שבועות רבים, את הוויכוח האין סופי בין אדון כהנא וה"פאן" המעצנאטס האנטישמי וידו של אדון "קוהני" (בפולנית זה נשמע "אהוב") תמיד על העליונה ואדון המעצנאס (עורך דין) מושם ללעג, לחוכא ואיטלולא. אבא מקריא את הפלייטון בקול ואמא ואנחנו הילדים נהנים וצוחקים. שמחותינו הקטנות ונצחונותינו סביב שולחן השבת. ולמחרת היום, כשהתריסים הקדמיים של חנותנו מוגפים בגלל יום המנוחה הנוצרי, נכנסים בכניסה האחורית סוכני בתי חרושת ויצרנים, להציע סחורתם ולקבל הזמנות, נכנס אדון נפתלי בירנהאק, עסקן פועלי ציון, העדין והמשכיל, אדון גערטנער ואדון מונדערערער, הדוד שמעון מזביעז'יניעץ, מסורת אצלו לבקרנו בכל יום ראשון, לעיתים גם אדון סעגאלוביץ מווארשה, בעל לשון יידיש עסיסית, אדם ספוג תרבות וחכמת חיים ודנים במצב,מה ניתן לעשות. באין מוצא מסתיים הדיון במסקנה מבטיחה, "יהודים אל תדאגו, יהיה טוב, יהיה טוב, השם יעזור". השוטר הפולני מסתובב ברחוב, תריסי החנות מוגפים וטוב שאין אור החשמל בוקע מהחנות החוצה. למחרת עם בוקר יצא אבא לתחנת הרכבת, לבקר את לקוחותיו ואף יעיז להיכנס לאיזה קואופרטיב כפרי, המכריז "קנה אצל אחיך הנוצרי" ויצליח אף למכור סחורה למנהלו.

בסוף הקייץ נשלחתי לעיר טארנוב לשהות מיספר ימים בבית דודי גדליה, האח הבכור של אבא. בעיני בני המשפחה דוד גדליה נחשב כאיש העולם הגדול מפולפל וממולח, ייבואן קש אורז לייצור מברשות קירצוץ. בשנות העשרים עלה לארץ ישראל וחזר לפולין, מסיבה לא ידועה לי, אבל קנה בארץ ישראל בית קטן ופרדס במושבה מגדיאל, והשאיר בארץ שני בנים, ליפא הבכור וזאב הצעיר. באלבום תמונות של משפחתו תצלומים מן הארץ וביניהם תצלום ליפא, רובה על כתפו ואשפת כדורים תלויה באלכסון על חזהו, עומד למרגלות מיגדל המים של המושבה. מראה לא רגיל לגבי. אך מזומן היה לי להיות נוכח בביתם במחזה מותח מיוחד. הדודה שרה בישלה ותיבלה חלק מחזה בהמה, בשר המיועד לצליה ולקשירה שיעמוד בטריותו, לשם משלוח לבנים לארץ, אבל לתוך הבשר, לפני קיפולו, נתחב אקדח, הבשר קופל, נקשר, נארז ונשלח . היתואר שימוש באקדח בסיטואציה כלשהי בגלות? בארץ שנחשבנו בה זרים ולא רצויים וזכויותינו בה נקנו בשתדלנות ואף בשוחד? מחשבה כזאת בכלל לא עלתה על הדעת, בציבור שהקיף אותנו ובו גדלנו, ואם עלה בראש מישהו, נדחה כטירוף. לנו נותרה רק תפילה לרחמי שמים, ציפייה לגואל ניסי, "הושע נא מרוטת לחי", "הושע נא הרוגה עליך".

אבל החיים בכל זאת איכשהו מתנהלים. בעלי החושים המחודדים יותר תרים אחרי מוצא, הכלל, רוב הציבור, חי את יומו.

נתבשרנו שלעיר יגיע המנהיג הרביזיוניסטי ולאדימיר ז'אבוטינסקי וינאם בקולנוע "אטלאנטיק". המוני יהודי קראקוב צובאים על פתח הקולנוע מבלי יכולת להיכנס פנימה. בפנים מלא ואין להכניס אפילו סיכה נוספת. ידוע שהחזות שבפיו קשה, אבל מה המוצא? במרחק מה מהקולנוע "אטלנטיק", מולו, מצוי הקסרקטין המרכזי של הצבא הפולני בקראקוב ועל חזיתו כתובת בלאטינית האומרת "אם רצונך בשלום היכון למלחמה". עצה טובה זו אין בידינו היהודים להיעזר בה ואין בה להושיענו.

יהודי קראקוב אינם אדישים, אדרבא, כשהם נקראים להתייצב למחות ולהתריע נגד גזירות המכוונות להצר צעדיהם או למחות על נעילת שערי ארץ ישראל בפני העלייה,הם מתייצבים בהמוניהם וגודשים את החצר הענקית של בית זיסער לשמוע דבר מנהיגי הציבור המקומי וגם את קולם של שליחי ארץ ישראל. הם באים ללא הבדלי השקפה, לבושי בגדי חסידים, מחד וגלויי ראש, מאידך. יהודים מכל גוני הקשת וההשתייכות המפלגתית. הם סוגרים את חנויותיהם ובאים, קמים מאחורי מכונות התפירה ושרפרפי סדנאות המלאכה. עומדים בסבלנות ומאזינים לדברים הנישאים מעל מירפסת הפונה לחצר אל עבר הציבור. זו האפשרות היחידה הנותרת להשמיע מחאה ולעירעור, לזעוק ולהתריע.

החצר מוקפת מכל צידיה מבנים הסוגרים עליה מכל העברים. במרחק הזמן אני רואה את הקהל המכונס בחצר, בין חומות הבתים הסגורים עליהם ככלוא ב"עומק בור ודלות" והקולות נחנקים ואין בכוחם להבקיע את החומות מסביב, רק השמים מעל ראשי הקהל גלויים, האם יגיעו הקולות לאוזני אלה שהם מכוונים אליהם, האם יבקיעו את הרקיעים? בשבתות אני מתלווה אל אבא לבית הכנסת המתקדם, ה"טעמפעל", בו דורש המנהיג הציוני ד"ר יהושע טהון. אחרי גמר התפילה בבית הכנסת "שארית ישראל" אנו ממהרים אל ה"טעמפעל", למרות ההסתייגות ממנו, אולי מפיו תישמע איזו בשורה גואלת.

באותה עת נרשמתי בספריה להשאלה "ליטעראצקה". קראתי מכל הבא ליד אפילו את הספר "נישואין לניסיון", הכל כה מסקרן נער צעיר. בהימצא העלמה קרייז, אחות חברי לכיתה, העובדת בספריה, השתדלה להתאים עבורי חומר קריאה ראוי, ספרי פויכטוואנגער, יעקב ואסערמאן, רומאן רואלן, ויטלין ועוד. לא כל ספר ששאלתי מן הספריה הובן, לא כל אחד התאים לגילי, אבל בתוך האווירה המקיפה, גם בבית הספר וגם ב"קן" השומר הדתי, הקריאה נדרשת ונחשבה כעיסוק ראוי. גם לתיאטרון התוודעתי בגיל צעיר. בפעם הראשונה נכחתי במחזה המיועד לציבור חרדי, אם זכרוני אינו מטעני, בשם "שלמה ואשמדאי". על הבמה הבנויה שולחנות שצופפו יחד התרוצץ אברך מבריק, בשם שרייבטאפעל, בתפקיד אשמדאי והפחיד והקסים אותי. לאחר זמן לא רב, הורי, שהיו חובבי תיאטרון, לקחו אותי איתם לתיאטרון היידי ברחוב בוחענסקא, רחוב בו נמצא גם בית הכנסת "שארית ישראל". מן המחזה של זינגער "יושע קאלב" לא נהנתי בגלל נימתו האנטי דתית הגסה, דבר שנגד את חינוכי, לעומת זאת הוקסמתי מהמחזה "בר כוכבא" של טורקוב. ראיתי עוד מחזות אחדים שאיני זוכרם כיום, מה שבלט בהם ביותר, זו ההשתתפות הערה של הצופים, ביניהם צעירים רבים. מאורע חשוב היתה הופעת התיאטרון "הבימה" בקראקוב. התיאטרון הופיעה באולם תיאטרון "באגאטעלא" ברחוב קארמעליצקה. הורי יצאו להצגה מן הבית ואני חייב הייתי להגיע לשם ישר מבית הספר, משיעור גמרא שהתקיי אחרי הצהרים ונמשך עד לשעות הערב. עם הגמרא ביד רצתי מרחק רב, מרחוב מיודובא עד לרחוב קארמעליצקה. מיוזע ומתנשם הגעתי בזמן ופגשתי את הורי מחכים לי לפני התיאטרון. המחזה שהוצג היה "אוריאל אקוסטא" שאת בעייתיותו עדיין לא קלטתי במלואה, אבל יריית האקדח של אקוסטא המתאבד עדיין מהדהדת באוזני.

המעבר מכיתות בית הספר "מזרחי" לגימנסיה "תחכמוני" היה אוטומאטי ובזמן שאני מתארו אני כבר תלמיד הגימנסיה. לבית ספרנו הגיעו גם תלמידים מרחבי פולין, ולכיתתנו נתוספו: עמנואל אפשטיין מקוברין שבפולעסיע, פייבוש קרעסעל ויהודה פעליקס מקוסוב, שמחה שקלארצ'יק מסלומניקי, מילך ורוסבאך מביעלסקו, אברהם שנהל מקלובושובה ועוד. הכיתה נחשבה ככיתה טובה ואולי בזכות הימצאות בה כמה כשרונות בולטים כמו: פעלעק פליישער, יהודה פעליקס, ויהודה קליינפלאץ, קליינפלאץ חלם על קאריירה של שחקן תיאטרון ובבוא "הבימה" לקראקוב, הודות למאמציו, התקבל למבחן "הבימה". הדבר השאיר עלינו רושם רב ונתן למורנו לספרות פולנית, ד"ר קוזעניק, הזדמנות למשתוקק להיות שחקן תיאטרון להופיע בפני הכיתה בהקראה אומנותית. המורה, כאילו מונחה ביד נעלמה, בחר להקראה דווקא את הפרק י"ט מירמיהו במקור. קליינפלאץ נעמד בפני הכיתה, גבותיו העבותות כאילו התחברו לגבה אחת וקרא: "הלוך וקנית בקבוק יוצר חרש... ויצאת אל גיא בן הינם..." קולו קול פלדה, "הנה ימים באים ולא יקרא למקום הזה עוד תופת גיא בן הינם כי אם גיא ההריגה ושברת הבקבוק לעיני האנשים ההולכים איתך ואמרת כה אמר ד' צבאות", ובהניפו יד מאיימת כזורק בקבוק, המשיך: "ככה אשבור את העם הזה", בכיתה שרר שקט מוחלט.כל אחד יכול היה לחוש עצמו שאליו כוונו הדברים. בהדרכת מורנו נותב הדיון לאפיק של הערכת הביצוע האומנותי. האם זו היא הצורה הנאותה להקראת הדברים, או, אולי, דווקא בקול שבור ומיוסר, אך הדעת לא הוסחה מן התוכן.

ידיעות מחרידות ממשיכות להגיע מגרמניה, ידיעות על מאסרי יהודים במחנות ריכוז, סתימת מקורות פרנסה, איסורים על התעסקות במקצועות חופשיים, הגבלות על כניסת יהודים למקומות ציבוריים, עיוות ואפליה בבתי משפט. כל יום וגזירתו החדשה, והעולם שותק ואינו מתערב. אך יהודינו בשלהם, שאין לאבד תקווה ויהיה טוב, כי הרי מוכרח להיות טוב. בכיתתנו הופיעו שני תלמידים חדשים, האחים שעפער, גבוהים, מנומסים, לבושי מכנסי "פומפ", אך לאחר זמן מועט נעלמו. האם היגרו? האם נפתח בפניהם איזה סדק בחומה הסוגרת עלינו? לבית הספר הגיעו גם מורים חדשים יוצאי גרמניה, לפני זמן, ד"ר זוננשיין שלימד תנ"ך ואת השפה הגרמנית, שהיתה שפה חובה ובאחרונה ד"ר גוז'יק, חניך גרמניה אך מוצאו מפולין מהעיר ליז'אנסק, שלימד גמרא, בעל הופעה מרשימה ובעל כוח הסברה מצויין. גם עברית התחיל ללמד אותנו מורה חדש, מר גינזבורג, נמוך, בעל תווי פנים חדים ודייקן. הכניס סגנון חדש בהוראת העברית, מדברים בכיתה עברית חיה, שימושית שתצייד ותכשיר אותנו לבאות. מאגיסטער הורביץ לימד מאתימטיקה, זומר שטיין היסטוריה בצורה מבריקה ובילעביץ לאטינית. בשיעוריו הירבו לקרוא טקסטים לאטיניים ובמיוחד בכתבי ציצערו. אך מה לעשות, המורה להיסטוריה גילה לנו שגם ציצערו היה אנטישמי. האם זה גורלנו לאורך ההיסטוריה? אני מזכיר את מורי, כי הם עיצבו במידה רבה את אישיותינו, נעלמו מן האופק, כאילו נמחקו, לא שמעתי אודות אחד מהם ששרד, רק המורה למלאכת יד ולציור, מר פעניכעל ניצל, בארץ היה מעטר את עיתון "דבר" בציוריו הדקים והעדינים, כאישיותו.

בחג הלאומי הפולני, גם הפעם צעדנו לבית הכנסת 'קופה', בו שכן פעם בית ספרנו, וגם הפעם נאם לפני התלמידים והמורים הרב קליגער. נאומו עמד בסימן ההתרחשויות והמאורעות, שנה שכבר בראשי תיבותיה הטילה אימה וכאילו ניבאה, שנת תרצ"ח. דברי הסיום "בימינו ובימיכם תיושע יהודה וישראל ישכון לבטח" נשמעו כתפילה ולא כהבטחה.

ב"קן" השומר הדתי בקבוצת "אחדות" שאני חבר בה, נערכת בימים אלה פעילות ערה בהדרכת ראש קבוצתנו החדש סאלעק הירשבערג, הן בתחום התרבותי והן בתחום הארגוני, דיווחים על מה שנעשה בארץ ישראל והתארגנות לגרעין קיבוצי. קבוצת גיל מקבילה בעיר טארנוב, שבה בנים ובנות, מוזמנת להתארח בעירנו לשבת ונערך מיפגש בין הקבוצות. בין הבנים שבקבוצה המתארחת יש מהם כבר עובדים, קבוצתנו מורכבת כולה תלמידי בתי ספר. תוצאת המפגש היה ייסוד גרעין קבוצי, שמטרתו עלייה לארץ ישראל וייסוד קיבוץ. המטרה שבאופק עדיין רחוקה, אם תתגשם הרי לפחות בעוד עשר שנים.

אחותי טייבעלע (תושיה) לומדת כעת בבית ספר מקצועי יהודי "אוגניסקו", (פירוש השם: מדורה) המיועד לנערות יהודיות בלבד. הורי הגיעו למסקנה שיש לצייד את בתם במקצוע, כי מי יודע מה ילד יום. המקצוע הנלמד – תפירה.

ובבית הספר שלי, כיתתנו חייבת בהכשרה טרום צבאית ואחת לשבועיים אנו מתייצבים בקסרקטין צבאי בראשות תת קצין יהודי, פפעפעבערג, עוברים אימוני ירי, אימוני סדר וגם שומעים הרצאות. באחד השיעורים אנו מוכנסים לכיתת לימוד ולאחר שהתמקמנו בספסלים נכנס לכיתה, לא פחות מאשר תת אלוף, דבר בהחלט לא רגיל. מול כיתה דרוכה מסביר הוא את חשיבות ההכשרה הצבאית שאנו מקבלים. משמתרופף המתח הוא עובר לשיחה חופשית ומציג שאלות וכמובן מקבל תשובות. והנה עוד שאלה: תגידו בחורים למה משמש רובה. כל האצבעות מתרוממות והתת אלוף פונה לראשון המזדמן, תגיד אתה, התשובה לא מתאחרת: הרובה משמש להגנת המדינה, הקציץ לא מרוצה, מפליט "שב" ומורה באצבע על תלמיד אחר, "אתה", "לשמור על שלמות המולדת", עונה השני בבטחה. תנופת ביטול של הקצין מושיבה גם אותו במקומו, אם כן מי יודע, שואל הקציץ. כעת כבר פחות אצבעות מתרוממות, מהוססות, "לרדיפת האויב". גם זה לא מתקבל על דעתו. והרי בכיתתנו כמה חריפי שכל, ולא יימצא אחד שיענה תשובה קולעת? על פרצופי התלמידים מבוכה מבויישת. בנימת ניצחון אומר התת אלוף: הרובה משמש להריגה. באמת, להריגה. אבל מי מבין התלמידים היהודים יענה ככה, מי חושב בקאטיגוריות כאלה? אמנם, כבר ירינו למטרה נייחת, אבל התוצאה הרצויה היא המיקבץ של הקליעות – להריגה, דבר כזה לא עובר בראש בחורים יהודים. יש סיכסוכים בין אנשים, דבר זה ידוע, אבל יש דין ויש דיין. אפשר להתווכח. עדיף מכל פשרה, כמובן, פשרה.

אבי ממשיך בנסיעותיו בעיירות הסביבה לבקר את לקוחותיו, סוחרים קמעונאים יהודים, בין כל לקוחותיו נותרו אולי שנים שלושה סוחרים נוצרים. העוינות והסכנה בנסיעה ברכבות גדלו מצד לאומנים פולנים. אמי ממשיכה לעבוד בחנותנו ונעזרת בעובד שכיר, בחור צעיר וישר. הלקוחות בחנות – בעיקר יהודים. מי הוא העולם הזר הסובב אותנו ישירות? אנו גרים בשכונה יהודית, לומדים בבית ספר יהודיים, הפולנים הנוצרים שאיתם יש לנו מגע כלשהו, לקוחות גויים תספרם על אצבעות כף יד אחת והעוזרת בביתנו. ובכל זאת אנו אפופי תחושת זרות ושנאה מסביב החודרות מהעיתונות הפולנית ומהתבטאויות גורמים ממשלתיים פולניים. אנו מוצגים כחומסים ומוצצי דם, המתעשרים על חשבון העם הפולני, אבל גם בתוך הציבור היהודי גדול העוני. בימי חמישי בשבוע, שיירות שיירות של עניים מעיירות הסביבה פוקדות את חנותנו לקבץ נדבה. אחד נציג, שליחם, נכנס לחנותנו ומכריז "ארבעה נוספים בחוץ" וידו מושטת. בשכונתנו שני מפעלים עירוניים. מוסך החשמליות העירוני ומפעל הגאז העירוני, אך עובד יהודי לא תמצא בהם, יהודי לא יתקבל לכאן.

ב"קן" השומר הדתי שלנו חדשה מעציבה- משמחת, ראש ה"קן" והרוח החיה שבו, חבר ההנהגה הראשית בפולין, שלום טרעלער, קיבל סרטיפיקאט (רשיון מטעם ממשלת המאנדאט) לעלות לארץ ישראל, והרי אין לדמיין את ה"קן" בלעדיו. בקבוצת הבנות הבוגרות שהוא מדריך, דיכאון ממש, גם בכי. בזכרוני חרותות בעיקר שיחותיו של שלום בשבתות בין מנחה למעריב, בשעות דימדומים, כשהוא מתחיל בשירה וסוחף אחריו, מגבש את כל ציבור הנערים והנערות לגוף אחד. השיחות, בעיקר, על ארץ ישראל, על חובת ההגשמה, לעיתים גם דברי תורה והדגשת חובותינו כנוער דתי, ולסיום שוב שירה, שירי שבת ושירי הארץ. זכור לי איך היה שר "בן לוא היה לי ילד קטן" ורוך ודבקות בכל. מעין חבורת חסידים וה"קן" חצר הרבי.

בסמוך לנסיעת שלום לארץ נערכה ב"קן" מסיבת פרידה רבת משתתפים. השתתפו בה כל חניכי וחניכות ה"קן", הורי שלום, משפחה, גם הורי נכחו ומוזמנים רבים. נישאו נאומים רבים בשבח הנוסע, אך לא חסרו דברי דאגה עמוקה לגורל הנשארים וגם על מה שמתרחש בארץ ישראל. הפרידה היתה קשה. כ"ראש הקן" נתמנה נתן שנוּר.

כבר ציינתי שאבא היה קורא את העיתון היידי "היינט", אמא, אחותי ואני היינו קוראים את העיתון היומי בשפה הפולנית "נובי דזיענניק", עיתון יהודי ציוני שהופיע בקראקוב וכל המשתתפים בכתיבתו היו יהודים. היה זה עיתון אמין ובעל רמה ונפוץ בעיקר בדרום מערבה של פולין. את העיתון היינו מקבלים יום יום משכננו אדון אלכסנדרוביץ לאחר שגמר לקרוא בו. העיתון הגן על האינטרסים היהודיים, שימש פה לתלונותיהם וגם הביא אינפורמציה על הנעשה בעולם, על מה שעניין בעיקר את הקוראים היהודים, על הקורה בארץ ישראל, על מה שמעוללים ליהודי גרמניה וכמובן גם על מה שמתחולל בפולין. יום אחד הביא לנו מר אלכסנדרוביץ, מוקדם מכפי הרגיל, את העיתון. כולו קורן הצביע על הכותרת לרוחב כל העמוד השלישי ואמר, קיראו, קיראו! איזה נאום נהדר נשא חבר ה"סיים" הפולני יָדים, במליאת ה"סיים", נהדר, נפלא! התנפלנו ממש על העיתון ובאמת, איזה נאום, וזה בתוך ה"סיים", כמה זה מעודד ומנחם. ועל מה הוא לא דיבר, על הכל. על מעורבות היהודים בקידום הכלכלה, על תרומתם לתרבות הפולנית, על חלקם במאבק לשיחרורה של פולין, על אהבתם לשפה ולנוף, על מלומדים ומשפטנים ועל מה שביכולתם עוד לתרום בכשרונם ובחריצותם. איזה יום נהדר, בכל מקום שיהודים נפגשים נסבה השיחה על הנאום. אם כן, יש תקווה, אם יש עדיין פולנים כאלה. למחרת, אבוי, מה שגדולה יותר התקוה כן גדולה האכזבה. חבר ה"סיים" ידים, מתברר, הוא גיבור ספרותי מתוך יצירתה של אֶליזה אורזעשקובה, סופרת פולניה ואוהבת יהודים מן המאה התשע- עשרה, והנאום הוא פיקציה, פרי דמיון ספרותי ומשאלות לב, אילו היה נמצא ב"סיים" ידים, כך היה צריך לדבר על יהודי פולין. אבל, לדאבון לב ולמפח הנפש, לא נמצא, ולוא רק אחד כמוהו. רבה ב"סיים" השינאה וההסתה נגד היהודים, כשמול אלה עומד קומץ צירים יהודים המנסה לעמוד בפרץ, בינהם ד"ר שווארצבארד, איש קראקוב.

לחלקים נוספים של המאמר:

שורשים
ילדות
הבית ודייריו
הקוסמוס של ילד יהודי
צילו של היטלר
בתנועת נוער
שנות התבגרות ומיפגש עם החיים (חלק זה)