שידולי מדריכי הסניף הרוויזיוניסטי, שצבאו על פתח בית-ספרנו היו אולי המוצלחים ביותר וגברו על תעמולת מדריכי תנועות אחרות ויחד עם רבים מכיתתי את צעדי הראשונים במועדון נוער עשיתי בסניף הרוויזיוניסטי. כנערים הבאים מבית-ספר דתי לא חשנו בו זרות. רוב באי הסניף מוצאם היה מחוגים מסורתיים, חובשי כובעים חסידיים. השתייכותנו לתנועה הרוויזיוניסטית לא ארכה זמן רב ורובינו עברנו להשומר הדתי, המעבר לא היה כרוך בהתלבטויות רבות. גובשנו לקבוצה בשם "אחדות", שם נוסך גאווה, כי כבר אז חשנו, כנראה, מה רב הפילוג בתוך הציבור היהודי ואנחנו נשאנו שם של מטרה נחשקת ורצויה כזאת. הקבוצה היתה מורכבת על טהרת הבנים. ראשון המדריכים של הקבוצה היה בחור בשם מוזעס אשר הלהיב אותנו בסיפורי מעשי גבורה של החלוצים בארץ-ישראל, בעמידה נגד התנכלויות הערבים, אך על צורך בעמידה דומה גם בגולה לא דובר. אני נושא איתי זיכרון, אמנם קלוש, שבסניף הרוויזיוניסטי הושם דגש על צורך בהתגוננות גם בארץ מגורנו בפולין. מחברי הסניף הרוויזיוניסטי זכורים לי השמות אנגליסטער ורולניצקי, ועל האחרון סופר שתכופות התכתש עם העולבים ביהודים. בסניף השומר הדתי רוממו את ערך עבודת הכפיים והמאיסו עלינו עסקי מסחר וכספים, בעצם עסקי אבותינו.

בסניף השומר הדתי בעת הצטרפותי היו להערכתי כ- 150 חברים וחברות ובראשו עמד ראש ה"קן" שלום טרעלער, דמות כאריזמאטית שריכז סביבו רבים ונתן את הטון בכול. גבוה, שברירי וממושקף, בעת השיחות הכלליות ב"קן" הוא מתחיל בשירה ומנצח עליה, מעצב ומבהיר את המטרות שלמענן נועד האירגון. היתה קירבת משפחה בינינו, סבי שמואל ואמו של שלום, הדודה הינדה, היו אח ואחות. היא משכילה, תמירה, דמות אריסטוקראטית, יחד עם בעלה שמעון ניהלו חנות גדולה של אביזרי ברזל לחקלאות ולבנין ושניהם נתנו גיבוי מושלם לדרך שבחר בה בנם והזדהו בשלמות עם מטרות השומר הדתי. הדוד שמעון היה מעין מעצענאט של ה"קן" הקראק ובאי והשתתף במושבות הקייץ של השיכבה המבוגרת. היינו מבקרים לעיתים קרובות בביתם בשכונה הנוצרית זביעזיניעץ. על אחד הקירות בסאלון דירתם תלויה היתה תמונה, צילום מוגדל של שלום בעת עבודת חריש בקיבוץ הכשרה בסלאווקוב. ביתם שימש אכסניה מכניסת אורחים לשליחים מן הארץ ולבאים לכינוסי התנועה מערי המחוז. הבדל גיל ניכר, גרם לריחוק-מה בינינו. עם אחיו ישראל ואחותו זוסיה לא הבדיל פער שנים כזה ואף לא מעמד בתנועה. בשבתות, שמזג האוויר הירשה, היו אירגוני הנוער מקיימים את מיפגשיהם ושיחותיהם על גדות נהר הוויסלה ובכך משמשים אובייקט נוח לתעמלנים קומוניסטים יהודים שראו סיכוי למשוך לצידם אלמנטים מדוכאים. העומד בפרץ בוויכוח היה שלום ואנחנו הצעירים מאזינים בהשתאות.

מכיוון ששכונת זביעזיניעץ היתה מרוחקת מדי לטיול רגלי היינו מגיעים לבית-הדודים בחשמלית בימי ראשון, יום שביתת מסחר כפויה על היהודים ולעיתים ממשיכים משם לדעמבניקי, מקום בו נמצאה חווה חקלאית של שיינוביץ, דוד אבא. החווה סיפקה חלב לרבים מיהודי קראקוב שנמנעו להשתמש בחלב נוכרים. הדוד שיינוביץ, עטור זקן לבן, בעל הדרת פנים, גר בחוותו המרוחקת מסביבה יהודית, אך היה בה בית-כנסת קטן, ארון קודש וספר תורה, מוקף אוכלוסיה נוצרית קיים עם בני-ביתו את יהדותו בהקפדה, מראה שהטביע רישומו בנפשי. בדרכנו היינו מוצאים על גזעי עצים שלצידי הדרך עלונים אנטישמיים עם ציורי יהודים בעלי פרצופים מבהילים וכפות ידיים חמסניות נוטפות דם. תעמולה זאת, בנוסח העיתון הגרמני "שטירמער", הספקתי כבר להכירה, והיא מצאה לה את חסידיה בפולין.

מכרנו ר' מיכאל קושעס שאשתו רבצ'יה תפרה שמלות נעורים לאחותי, הוציא את פרנסתו הזעומה לא פחות מאשר בהתחרות בדואר החבילות הפולני. עיסוקו היה קרוי ביידיש "פראכטער", מוביל חבילות סחורה בין קראקוב לאושוויץ. כמעשה חסד ייחד לו אבא פינה בחנותו וסיטונאי השכונה היו משאירים בה חבילות סחורה, הזמנת קמעונאי אושוויץ, ומר קושעס היה מעבירן על גבו, תולה סביב גופו ואוחזן בידיו, משלם כרטיס נסיעה אחת ונוסע ברכבת לאושוויץ ומחלקן לממוענים. באחת מנסיעות אלה נפצע קשה בצווארו בסכין גילוח תקועה בקצה מקל, בידי פורע פולני, מאורע שחוויתי אותו עמוק, ביחד עם בני ביתנו.

חוויה מסוג שונה חוויתי באותה שנה. בשיעורי היסטוריה פולנית למדנו על מלכי פולין, לוחמיה ומדינאיה. הם היו גיבורינו, בינהם אנשים כדלוגוש, פיוטר סקארגה וסטאשיץ. את דמותו של פיוטר סקארגה הכרנו מתמונתו של יאן מאטעיקו. דמות נסערת, שרועה על הקרקע וחוסמת בגופה דרכו של מלך באַקט של מחאה. והנה נודע לי באקראי לתדהמתי שגיבורי היה שונא ארסי של היהודים. על האחרים המנויים כאן, כולל הצייר, עדיין לא ידעתי, אבל איזו אכזבה עמוקה היתה לי מגיבורים של נעורי!

במלאת שנה לפטירתו של המארשאל פילסודסקי נערכה עצרת תלמידי בית-ספר תיכוניים לזכרו בכיכר המרכזית של העיר, בצל הכנסיה הגוטית של מאריה ותחת מבטו של המשורר הלאומי הפולני אדאם מיצקעביץ, שהשקיף מעל האנדרטה על הנוער של פולין, המכונס למרגלותיו. נערכנו כבמעין מיסדר צבאי, כל בית-ספר בנפרד בטורים ארוכים ברביעיות, יצא שמקומי היה בחזית הרביעיה, ולפנינו בית-ספר פולני. הנואם בעצרת עדיין השתהה והזמן נתארך. והנה אני עד למחזה: נער שמנמן ממושקף שבטור האחרון של בית-הספר שלפני מפנה באקראי ראשו הצידה ומקבל מכה מאחוריו. הוא חסר ישע, מנסה איכשהו להתגונן והמכות הנוחתות עליו כבר גלויות מידי "חבריו" המשועשעים והסמוקים. אמנם, נער יהודי בודד בין גויים. האם אני וחברי יכולנו להתערב? אבסורד! רעיון עבר במוחי והבהיר לי שאנו נערי בית-ספר עברי, תושבי שכונה יהודית מובהקת, בעצם נשמרים ומוגנים בכעין קונכית, בצל ידי הורינו הפרושות מעלינו ותחת עינם הפקוחה. תפקיד זה ניסו למלא אף משך כל תקופת התבגרותנו וגם לאחר מכן, כל עוד נשמת חיים בהם וכל עוד כוח אלים ואכזר לא הפריד בינינו.

לחלקים נוספים של המאמר:

שורשים
ילדות
הבית ודייריו
הקוסמוס של ילד יהודי
צילו של היטלר
בתנועת נוער (חלק זה)
שנות התבגרות ומיפגש עם החיים

	העתק קטע למסמך עריכה
סמנו את הקטע הרצוי על ידי העברת העכבר תוך כדי לחיצה על כפתור שמאלי בעכבר.<br> לאחר הסימון לחצו שוב על הכפתור "העתק קטע למסמך עריכה".
Ok