הבית ודייריו

מימי ילדותי המוקדמת זכורים לי ביקורי בחנותו של סבא שמואל בהם זכיתי ב"הסעה" במריצה להובלת פחמים, מובלת בידי יאן, פולני שעבד שנים רבות בחנותו של סבא. פיח הפחם שכיסה את ידי יאן ואת פניו עוררו במוחי רעיון. לקראת שבת היתה אימי רוחצת אותי באמבטיה ומלווה את הרחיצה בדברי עידוד "כמה לכלוך ירד" וחוזרת על דבריה פעמים מיספר. ברצותי לזכות בשבח נוסף, באחד מימי חמישי, לקראת הרחיצה, מרחתי פני וידי בפיח פחמים, כידי ופני יאן, אבל במקום שבח על הלכלוך הרב שיורד, קיבלתי "פליק" להפתעתי הגדולה. לחוסר הבנה פסיכולוגית ולכפיות טובה כזו לא ציפיתי.

במרוצת שנות העשרים עזבו הורי את פודגוז'ע ועברו לגור בצד האחר של נהר הוויסלה, בשכונה היהודית קאז'ימיעז' ברחוב בוזֶעגו צְיאלה בבית הובלער. הבית היה ממוקם בדיוק מול לכנסיה גדולה שעל שמה נקרא הרחוב ומחלון ביתנו נשקפו הכנסיה וחצרה, וגינה עם עצי ערמון גבוהים. שם הרחוב הוא תרגום מלאטינית של Corpus Christi שפירושו "גופו של בן האל". היהודים החרדים הקפידו לא לבטא את שם הרחוב כראוי ובפיהם, ביידיש, נקרא הרחוב "בוזע גאס". שכר הדירה המשולם והמצב הסוציאלי של תושבי הבית שיקפו בעצם את המצב הכלכלי בו היו שרויים הורי באותו הזמן. בכל זאת דירתנו היתה הגדולה והטובה בבית ובכך היתה כבר סיבה מספיקה להיחשב לעשירי הבית. הייתי אז בגיל חמש בערך, ימי התגבשות מודעותי לעצמי וימי קליטת רשמים וזכרונות ברורים. תושבי הבית היוו מעין קוסמוס יהודי קטן, חתך של שיכבה רחבה למדי, המשקפת את תושבי הרחוב כולו. הכל היה פתוח להצצה ולמישוש, מעין ספר פתוח, איפה הסופר שיוכל לתארו ולהנציחו?! חיי ילדי הבית התנהלו בחצר מרובעת, מוקפת משלושת צדדיה במירפסות עץ לכל אורך הקומות. חזית הבית יוצאת לרחוב והחיים רוחשים בפנים. משער הבית הוביל פרוזדור ובו דירת חדר ארוך אחד ובו התגוררה משפחת פענער. אדון פענער היה תופר כובעים אך לא תמיד נמצאה לו עבודה, וגברת פענער מכרה כעכים ועדשים חמים מתוך דוכן מזוגג בפינת רחובות קראקובסקה-יוזעפא. בחדרם היחיד התגוררו ההורים, שתי בנות ושני בנים. פעם בעמדי במירפסת שבקומה הראשונה, מול דלתות דירתנו, ואני אז אולי בן שש, הייתי עד למחזה שלא הבנתיו ולא ידעתי סיבתו. גברת פענער עומדת באמצע החצר, ראשה מופשל כלפי קומת דירתנו, מנופפת ידה באיום וצועקת ברוגז "נגידים, נגידים" (עשירים). הייתי מבוהל וגם משתאה, לא ירדתי לפשר ולסיבת הדברים. אך כבר אז ידעתי שלא היינו "נגידים" ונגיד הרי זה מעמד, עשיר, וגם מתנשא. בימי חורף קרים היתה גברת פענער עומדת ליד דוכנה הקטן בפינת הרחוב כשסיר עם גחלים לוחשות ליד רגליה ומצפה לקונה. לימים הוכיחה טוב לב, נדיבות ומסירות ובעת כשכל יום והצלתו איתו, יש לה חלק לא מועט בהצלת חיי, בעזרה לי להחזיק מעמד בימי רעב וקור. אדון פענער ראה את עצמו קרוב להשקפות ה"בונד". על ילדיהם עוד יסופר, אך כבר כאן ראוי לציין שהבנים והבנות המבוגרים שלהם וכן של שאר דיירי הבית פרצו קדימה מתוך המיסגרות המצומצמות והצרות של חיי משפחותיהם וחתרו לעלות במעמד המקצועי וההשכלתי.

בקומת הקרקע גרו עוד שתי משפחות, אחת של מקבץ נדבות מקצועי, "בעטלער" ביידיש. דמות גרוטסקית ומבהילה. לבוש מעין פראק, ידו האחת משולבת מאחורי גבו מתחת לפראק, מגביהה את שוליו לבל יתלכלכו, ידו השניה מושטת קדימה בתנועה תובענית והכף קמוצה לאסוף לתוכה את הנדבות, ילדיו, בני גילי, היו נבונים ומנומסים ומעורבים במשחקי ילדי הבית.

עוד משפחה אחת גרה בקומת הקרקע, משפחה נוצרית של שוער הבית. ארבע נפשות דחוסות בחדר צר אחד. הבעל יוזעף ואשתו יוזעפובה ושני בנים. את תפקיד שוער הבית מילאה האישה. יוזעף עבד במחסן נוצות. בגיל צעיר מת ממחלת שחפת. בנם הבכור, מבוגר במקצת ממני היה מזמין אותי לעיתים לדירתם. מעל מיטה שמילאה חלק גדול של החדר תלויה היתה תמונת אם הגואל, מאריה צ'נסטוכובסקה, תמונה כהה ומתחתה מנורה זעירה דולקת, נר תמיד שהטיל אור קלוש בחדר החשוך. היה זה מפגשי הראשון עם לא יהודים. הגברת יוזעפובה היתה משלימה את הכנסותיה המצומצמות בהכנסות זעירות כ"שבת גוי" אצל כמה ממשפחות הבית וגם מפתיחת שערי הבית, שננעלו בשעות הלילה, ובעד פתיחתם גבתה תשלום. בביתנו עבדה עוזרת, בת כפר, נוצריה, שהועסקה אצלנו ברציפות במשך שנים ולשירותי "שבת גוי" מבחוץ לא היינו זקוקים. עובדת העסקת עוזרת היתה אחת הסיבות לכך שנחשבנו ל"נגידים".

בקומה הראשונה לידינו, מצד אחד גר אדון הוניגוואכס הזקן עם בנו הרווק יוסעל ששמר עליו וטיפל בו, התקיים בדוחק מעזרת בתו הנשואה לעורך דין ידוע בשם בעזען ומהכנסות מזדמנות של בנו מעסקי תיווך זעירים. האב בילה את רוב שעות היום ליד ספר גמרא פתוח שבשוליה היה רושם בכתב זעיר את הערותיו והשגותיו.

אדון ליימאן עם בתו גרו מצידנו השני. אדם זקן וממורמר, והבת הסוררת. לימים, בהיותי כבר תלמיד בבית ספר "המזרחי" היה מרבה לבחון את ידיעותי ביהדות. על שאלה מי היתה אשתו של תרח אבי אברהם לא ידעתי כמובן לענות והדבר שימש עילה טובה לבקר בחריפות את החינוך שמעניק בית ספר פוקר זה. גם במירפסת העץ שהקיפה את הבית מבפנים, היתה ממוקמת דירת חדר ומטבח בה גרו זוג קשיש – משפחת אלכסנדרוביץ עם בתם המבוגרת שהגיעה לפירקה. רק חלק זעיר מפרנסתם בא להם ממסחר בבדי כותנה, מעל דוכן, בימי הירידים השבועיים בכיכר שליד ה"אלטע שול". רוב אמצעי קיומם בא להם מתמיכת משפחה אמידה, משפחת סוחרי נייר ידועה בקראקוב, אלכסנדרוביץ ומשפחת פרוונים טיגנער. שתי משפחות אלה הצטיינו בנדיבותן ובידן הפתוחה לנזקקים, לא רק לבני משפחתם. על הזוג הקשיש רבצה דאגה מתמדת שנקלטה היטב אף באזני הילד שבי, להשיג חתן לבת ולהשיאה. הדי דאגה זו מצדדים רבים ליוו את ילדותי וימי נעורי. לא היתה זאת דאגה ריקה. הבנות, רובן, היו ספונות בבית ואפשרויות מפגש בין בנים ובנות היו מועטות ביותר, אמצעים כספיים ולוא מצומצמים ביותר שיאפשרו סידור ראשון לזוגות לא היו בנימצא ובתנאים אלה לך ומצא חתן לכלה ענייה, חתן שיוכל לחרוג מהמעגל של הדחקות.

מעלינו בקומה העליונה גרה משפחת נעסעל, זוג עם שלושה ילדים, גברת נעסעל הנמרצת שעול פרנסה על שיכמה, מוכנה להיאבק נגד קיפוח ושימשה פה לכל שפל ברך ובעלה יוסף. מר נעסעל, קירב אותי מעודי, איש משכיל, יודע ספר וספוג יהדות, שרצה להעניק לי מן הידע שלו. ליד אשתו נאבק קשה על פרנסת ביתו. בהיותי כבר נער, לומד חומש, זכורני, שבחן אותי בפירוש הפסוק מפרשת "האזינו" בספר "דברים", "מזי רעב ולחומי רשף", פסוק קשה שראוי להתכבד בפירושו. כמובן שנכשלתי בכך. הוא ברוב טובו ובמאור פנים, ללא גינוי וללא התנשאות תרגם אותו לגרמנית כפי שהיה זכור לו מפירושו של מנדלסון: "פון הונגער פערשמאכט פון פיבער פערצעהרט". אני, על כל פנים, פחד מפני מיבחנים נשאר טבוע בי מאותם ימים. בבית משפחת נעסעל ביליתי שעות ילדות רבות במשחקים עם בנם אליעזר ועם הבנות יוכבד ואסתר. לייזער חברי למד בבית ספר פולני ואביו הצטער רבות על כך. אמצעי המשפחה לא איפשרו לשלחו לבית ספר עברי.

ליד דירת משפחת נעסעל ממוקמת היתה דירת משפחת פיגאטנער-צאלער מרובת הבנים והבנות. האב ייצר נעליים, בעיקר נעלי איכרים גסות. קטן הבנים היה בן גילי. עם הזדקנות האב העבירו שניים מבין הבנים המבוגרים את ניהול הייצור, לפסים מתקדמים יותר. העסק הזעיר עבר לאט לאט בניהולם לפסים של תעשייה זעירה, לא יותר נעליים גסות הנמכרות ליד דוכן לאיכרים תוך כדי התמקחות מלווה תקיעות כף מגויידת של איכר לידו המחוספסת של הסנדלר וחוזר חלילה, לשם קביעת מחיר סופי, כשהסנדלר מוריד מידי פעם מן המחיר, מחזה שהסתכלתי עליו פעור פה ומתפלא, איך יכולים האנשים לעמוד בחבטות כאלה. כעת הנעליים המיוצרות על ידם התחרו עם מיטב בתי החרושת, מצוחצחות ומבהיקות, ארוזות בקופסות קארטון עם מדבקה צבעונית קורצת ושם הפירמה מופיע עליה. אחד הבנים המבוגרים, יאנוש, שלט באנגלית, עסק בניהול חשבונות וחלם על הגירה, דבר שמעולם לא נתגשם. צעיר ממנו מוניוש גמר בית ספר מסחרי והושפע מדעות קיצוניות. בשנות השלושים שקד להשפיע עלי וזכורני את טיעוניו, בעצם טיעונים קלאסיים, שהעושר והצטברות ההון מקורם בניצול ויש להחזיר את הגזל לניגזל בכוח, כי העשירים לעולם לא יוותרו על הונם מרצונם הטוב. כמובן, הושפעתי מאוד מדבריו. העשירים עליהם דיבר היו אנונימיים. האם התכוון גם להורי ה"נגידים"? לא היה אצלם הרבה מה לקחת.

אני זוכר עצמי ילד, אולי בכיתה א', לבוש חולצה קרעפטעשין לבנה, עם צוארון עגלגל, חגור חגורת לאכּה צרה, נקלעתי לבית פיגאנטער-צאלער כשהבנים ישובים סביב השולחן לארוחת צהרים, לבקר את נתן, חברי בן גילי. הבנים המבוגרים מצאו את השעה כשרה להתבדר והחליטו "ישחקו הנערים לפנינו". לנתן, הקרוי בפי כל נאתעק, תחבו ביד חגורת עור צבאית רחבה ולקול תרועות שמחה ועידוד המריצוהו להתקיפני בה. אלי הפנו קריאות "לולוש" התגונן, התגונן בחגורתך, הכוונה לחגורת הלאכה הצרה העשויה שעם. המאבק התחיל, וקול ששון ושמחה מסביב. כמובן יצאתי מוכה וחבול וממורמר מהעוול ואי הצדק שנגרמו לי במאבק בין לא שווים שנכפה עלי.

במשפחה זאת היו עוד שתי בנות מבוגרות על סף נשואין ועם האח המבוגר, חיים-חיימקע הפגישו אותי החיים בבאות, במחנה הריכוז, ואזכירו אי"ה להלן.

דייר נוסף התגורר באותה קומה, אדון בער, עסק בחייטות, בעיקר בשביל ציבור אורתודוקסי, תפר בדגים עליונים, איבערצירס ביידיש. שתקן, גבוה וזקוף כאמת-המידה, שבה מדד את הבדים השחורים על שולחן- עבודה הגדול שתפס את רוב שטח המטבח. בביתם שני בנים, יאנוש ושלומיק. שלומיק הראה נטייה מובהקת לציור. לימים צייר בשמן על בדים גדולים. היה מבוגר ממני בשלוש שנים בערך, גבוה ומופנם כאביו. אנו, ילדי הבית, ערכנו תהלוכות, כעין יחידת צבא, ואני אז על סף גיל חמש, הוא הלך בראש ואני הקטן נגררתי במרץ בסוף. ביתנו שימש בית מעבר לבית שחזיתו פנתה לרחוב קראקובסקה ותהלוכותינו היו חיקוי לתהלוכות יחידות הצבא הפולני בימי ראשון מקסרקטיניו לכנסיה בסקאלקא, אליה הגיעו דרך רחוב קראקובסקא המיושב יהודים, ויחידת צבא הילדים שלנו צעדה לקראתו דרך חצרות שני הבתים, לצלילי תזמורת צבאית.

משפחת הערשטיין-פעכנער גרה באותה קומה ולביתם נכנסו דרך מירפסת עץ שנשקפה לחצר. אב המשפחה עבד במפעל המשפחה, בית-חרושת לסבון "אורזעל" הממוקם בפודגורז'ע. עושר ורחבות לא היו בבית הזה, אבל לפחות משכורת חודשית קבועה, דבר לא מצוי בין יתר דיירי הבית. לאחר העבודה, בשעותיו הפניות, התמסר האב לתחביב, רקם תמונות גובלין. הדבר נחשב ללוקסוס. יתר הדיירים, ובתוכם גם אבי, בשבילם יום עבודה לא נמדד בשעות, תמיד עסוקים ובהולים. יום עבודתם נגמר כרגיל בלילה, ללא התחשבות בשעון. ילדם היחיד – זאב-וילוש. השמות הכפולים המופיעים לצד שמות המשפחה נובעים לרוב מהגבלות שהוטלו על נשואי היהודים מטעם השלטון. כדי לעוקפן נישא הזוג בנשואין רבניים והצאצא שנולד נרשם על שם משפחת האם כאילו נולד מחוץ לנשואין. עם השתנות הנסיבות נרשם הילוד גם על שם האב ומכאן שם משפחה כפול. שמות אלה נגררו אחרי נושאיהם עוד מתקופת שלטון אוסטריה בקראקוב עד לספר רישום האזרחים בפולין המחודשת.

בהגיעי לגיל חמש החליטו הורי שהגיע הזמן ללמדני תורה ורשמו אותי לחֶדר, בסמוך לביתנו, הנמצא בבית עתיק, גם הוא בית-מעבר לרחוב קראקובסקה, שבחצרו הגדולה מצויות היו דירות וחנויות ובתי מלאכה. החדר היה בבעלותו של יעקב דראנץ, שם משפחה או שם שהדביקו לו תלמידיו לשעבר. לחדר הובילה אותי בפעם הראשונה אמי. בעברי את הסף נתקל מבטי בילד עומד בפינה ובידו מטאטא מורם, כשהזרדים פונים כלפי מעלה, מרצה עונש. נחרדתי. למחרת כבר נמסרתי ל"בעהעלפער" (עוזר המלמד) ובחברת ילדים נוספים הגעתי לחדר. הושיבוני ליד ילד מבוגר ממני, שלא פסק לדבר על אחיו הגדולים ולאיים במה שהם יכולים לעולל לי. גם ביום השלישי חזרו האיומים וההפחדות על עצמם. כה מאוים, כנראה, לא התרכזתי ונחתה עלי סטירת לחי מידי המלמד, שהותירה את סמניה. כמובן, בחזרי הביתה אמא הבחינה בכך מייד. למחרת כבר לא נשלחתי ל"חדר" והועברתי, למכינה של חדר "המזרחי". היה זה מעין גן ילדים דתי מודרני שתאם יותר את השקפות הורי שנטו לציונות. המורה במכינה, מר שעכטער, אדם רך וחייכני, שר איתנו שירים עבריים, חזר יום-יום איתנו על פסוקי תפילה ועזר לנו לחגור סינרים בטרם שתיית כוס חלב חם שחולק לילדים. המכינה ממוקמת היתה באחד החדרים בקומה התחתונה של בית כנסת "קופה" ברחוב קופה ובחדרים שכנים ובקומה השניה מצויות היו כיתות של בית ספר "המזרחי". מיבנה בית הכנסת היה אחד המרשימים בתוך השכונה היהודית "קאז'ימייעז'", בנוי בסגנון בארוקי, בעל ערך הסטורי וארכיטקטוני, בצלעו האחת גבל בבית הכנסת "רבי יעקעלעש שול". בכיכר גדולה מעבר לגדר שהקיפה את בנין בית הכנסת התקיים שוק דגים. מערבות גדולות שלו הזבניות דגי קרפיון בימי הקיץ וגם בימי החורף העזים כשהן מעוטפות במעילים ובצעיפים שהכפילו את עוביין, דגים מפרפרים לקונות בררניות. לא פעם התעכבתי בשוק לחזות עד כדי שיכחה עצמית במחזה ועוררתי אי שקט בלב אמא לסיבת איחורי לחזור הביתה. משהועבר בית הספר "המזרחי" לבניינו החדש היינו חוזרים בתהלוכה לבית הכנסת "קופה" בחג הלאומי הפולני, יום שלישי במאי, יום מתן הקונסטיטוציה, להאזין לדרשת הרב משולם קליגער בשבח המדינה הפולנית והחג, דרשה שנישאה בשפה העברית, בהברה אשכנזית, שהיתה מסתיימת תמיד בפסוק "בימינו ובימיכם תיוושע יהודה וישראל ישכון לבטח". בעודנו ילדים ידענו היטב שהיהודים צריכים להיוושע.

מיום שאני זוכר את עצמי נתלוויתי לאבא בשבתות ובחגים לבית הכנסת. בשכונה היהודית היו עשרות בתי כנסת, בתי מדרש ו"שטיבלעך" של חסידים. אבא היה מתפלל בבית הכנסת "שארית ישראל" ברחוב בוחענסקא שהתפללו בו בנוסח אשכנז. משפחת אבא נהתה אחרי חסידות ראדומסק. למה בחר אבא בבית-כנסת שהתפללו בו בנוסח אשכנז אין לי מושג. לעיתים רחוקות שימש אבא בעל-תפילה במוסף בשבת ובחזרת הש"ץ ב"קדושה" היה מוסיף, מתוך שיכחה עצמית ומתוך שיגרא דלישנא את המילה "להעריצו" כמנהג החסידים, דבר שעורר חיוך על פני המתפללים ובלבי מבוכה.

הרכב המתפללים בבית הכנסת היה מגוון, בעיקר סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ופקידים. פה ושם גם בעלי-מפעלים קטנים. בקיר ה"מזרח" ישב מתוח הפרעזידענט, אדון שפירא, חבוש צילינדער גבוה ומעורר כבוד. רב לא היה לבית-הכנסת ותפקיד של רב מילא ר' אהרון-שמואל, שהיה דורש לעת מצוא מעל הדוכן שליד ארון-הקודש ביידיש, שימש גם בעל-קורא והיה ידוע בקראקוב כמוהל מעולה ושעבודתו ענתה על צורכי היגיינה מודרניים. משרת שמש מילא אברך מבוגר, ירא-שמים ותלמיד-חכם. חלק מהמתפללים לא הבינו, להערכתי, את פירוש המילים העבריות שבסידור, אך התפילה מילאה את צורכי הנפש שלהם, העמיקה בליבם יראת-שמים, נתנה תחושה של קיום מצווה וגיבשה את כולם לציבור מלוכד. בחגים ובראשי חודשים עבר לפני התיבה חזן, הקהל השתתף בשירת ניגונים מוכרים, ומשנאמרה תפילת ראש-חודש ובפי החזן הבקשה על חיים, פרנסה ובריאות, פרצו מעזרת-הנשים געיות בכי קולניות. היו בבית-הכנסת גם מאבקים על גבאות וכיבודים שלווו בוויכוחים, לעיתים קולניים, אך הרמת-יד לא ראיתי כאן מעודי וגם לא ברחוב היהודי. בדרך כלל נפתרו מחלוקות וסכסוכים שהתעוררו בפשרה. פיתרון פשרה נחשב כאידיאלי.

בתום חופש הקיץ, לקראת כניסתי לכיתה ב' עבר בית-הספר מרחוב קופה לבנין חדש ברחוב מיודובה 26. באותה עת נחשב הבית למפואר ולמשוכלל. מצוייד בחימום מרכזי, קירות חדרי המדרגות והמסדרונות מצופים אבן שיש, כיתות מרווחות, מרוהטות בשולחנות שליד כל אחד ישבו שני תלמידים בלבד. פעמון חשמלי החליף את פעמון היד. לכל מראה מהודר וחגיגי, אך מכיוון שנפתחה בבניין גם גימנסיה, כהמשך לבית-הספר היסודי, היו גם כעת כיתות ששוכנו בצריף ארוך שעמד בחצר, מחולק לחדרים נפרדים. הגימנסיה נשאה את השם "תחכמוני". על לוח שיש בכניסה לבנין החדש נחרתו לזכרון-עולם שמות העסקנים שעמלו להקמתו. זכורים לי מיספר שמות, מהם ר' משה אלתר, בוכוויץ, בעסטער, שנור, באומי נגער, שפריצער, מלצר, והיו עוד נוספים. הלוח היה צריך לשמש עדות לזכרון-נצח לדורות, אך מי נביא וצפה אז עתידות.

לימודי בבית-ספר פרטי היו כרוכים בקרבן מצד הורי. התשלום הניגבה כשכר-לימוד היה גבוה. זכור לי שבשנת 1938 שכר-לימודי, אחרי הנחה, הגיע לסכום 56 זהובים לחודש, סכום השווה לרבע משכורתו של פקיד בינוני נשוי. בני שכנינו בבית-המגורים שלנו נשלחו לבית-ספר עממי ממשלתי ברחוב וונסקא המצוי בתוככי קאז'ימערז', שרוב רובם של תלמידיו היו יהודים ובו לא נדרש תשלום כלשהו. לעיתים מזומנות בסיומי חודש קאלנדארי הייתי נקרא למשרד בית-ספרנו ומזכיר בית-ספרנו, מר באומינגער או עוזרו, בן-ציון רוזענפעלד היה תוחב לידי מכתב תזכורת שהמועד לתשלום דמי-לימוד כבר עבר ויש לשלמו ללא דיחוי. משגדלתי מעט היה גם קורה שהייתי נשלח הביתה כתזכורת חיה שכבר עבר מועד התשלום. התנחמתי בעובדה שלא הייתי היחידי בכך. מבין המורים קודש ועברית בכיתות הנמוכות זכורים לי השמות: פערלמוטער, קוניס, רוזענבליט, אדעלשטיין, קיבעץ וזאלמאן. מבין המורים למקצועות כלליים: דודעלעס, קריגער, שטיינלאוף, אורינגער, כשרת בית-הספר שימש מר טענענבאום ולצידו עבד שרת נוצרי, מר מאליק. המורים היהודים למקצועות הכלליים התהלכו בבית-הספר גלויי-ראש כדבר המובן מאליו, דיסונאנס בולט באווירה הכללית של בית-הספר "המזרחי" ולהתנהגות אליה חינך בית-הספר את חניכיו. החוגים החרדיים שלחו את בניהם לבית-ספר "תלמוד תורה" או ל"כתר תורה" ובית-ספרנו היה מזולזל בעיניהם, מכיוון שלדעתם מיעט בלימודי קודש; ההורים מחוגי הציונים הכלליים שלחו את בניהם לבית-הספר העברי על-שם ד"ר הילפשטיין, שהאפיל על בית-ספרנו בגודלו ובמיספר תלמידיו ובהיותו בית-ספר מוכר על-ידי השלטונות. בעיניהם הירבה בית-הספר "המזרחי" בלימודי קודש מעבר למידה הראויה. האם השתווה "המזרחי" ו"תחכמוני" ברמת לימודיו לבית-ספר וגימנסיה על-שם ד"ר הילפשטיין? על כך איני יכול לענות כי הרי למדתי ב"תחכמוני" בלבד. עובדה היא שבית-ספרי עמד בצל בית-הספר הגדול והוותיק ממנו. אך מכאיב שגם לאחר החורבן קיומו כמעט נשכח ולא הוזכר, אולי מסיבה שכה מעטים מתלמידיו שרדו ולא היה מי שיזכירו. אני מנסה להילחם מלחמה אבודה עם הזמן המכלה הכל ומכסה על הכל ולהזכירו. עם בני היהודים המתבוללים לא היה לנו קשר כלשהו. רובם התגוררו מחוץ לשכונה היהודית ולמדו בבתי-ספר פולניים ממשלתיים ולא פגשנו אותם במועדוני תנועות נוער ציוניים, שכבר בגיל צעיר מצאנו דרכנו אליהם. גם אותי וגם את אחותי טייבעלע, שבביתנו קראו לה תושיה, את שנינו לא היה באפשרות הורי באותו זמן לשלוח לבית-ספר יהודי פרטי. אחותי נשארה מקופחת ונשלחה ללמוד בבית-ספר עממי לבנות של המדינה שבכיכר וולניצה, בקירבת בית-מגורנו, ששכן בבית המועצה הישן, שעל אחד מקירותיו התנוסס תבליט המתאר כניסת יהודים גולים לעיר קראקוב, כשבראשם צועד זקן וספר-תורה בידו, זיכרון תודה למלך קאזימיעיז' הגדול, שעוד במאה הארבע-עשרה התיר ליהודים להתיישב בפרברה של העיר. – האם חשו הורי בעוול שנעשה לאחותי? אני חושב שכן, אבל מקובל היה שבמתן חינוך דתי זכות הקדימה לבנים. להצדקת הורי יש להגיד שעשו זאת מחוסר ברירה. לשנינו לא הספיקו האמצעים. כבר בגיל צעיר הייתי מודע לקשיי הפרנסה של הורי. מפיהם נודע לי שבסוף שנות העשרים של המאה ניהל אבא בית-מלאכה לייצור שקיקי נייר, בשותפות עם מר אייזענמאן. משנתפרק העסק, פנה אבי למסחר סיטוני בסחורות סידקית, כשהוא נוסע בעיירות המקיפות את קראקוב, לבתי-עסק של יהודים ואף של נוצרים ספורים ומציע סחורתו. בחדר-שינה של הורי, קיר אחד היה תפוס במדפי סחורה שהיתה גם מוערמת על הארונות. אבא היה נעדר מן הבית רוב ימות השבוע. בימי ראשון, יום מנוחת הנוצרים, היה אורז בבית סחורה למישלוח וביום השני בשבוע עוזב את הבית עד יום חמישי לפנות ערב. בתקופת התגברות האנטישמיות הנסיעות ברכבת היו כרוכות בסכנה ויהודים היו קרבן להתעללות ואף קרה שנזרקו מהרכבת הנוסעת, אבא לא היה יכול להימנע מנסיעות. צורכי הפרנסה דחקו. עם הלקוחות הנוצריים הסתדר איכשהו, אם כי שפת דיבורו בפולנית לא היתה נקיה משגיאות. היהודים ילידי קראקוב הטיבו לדבר פולנית צחה, אף אלה שקיבלו חינוך תורני בלבד.

בתחילת שנות השלושים פתחו הורי חנות ברחוב יוזעפא. הדירה התרווחה משהועברו הסחורות לחנות ואף מצב הפרנסה השתפר. נוספו לקוחות והמכירה הקמעונאית הכניסה כסף מזומן שהיה בעבר חסר תמיד, מכיוון שתשלומי הקונים הסיטונאים היו בשטרות דחויים. בחנות הפתוחה עבדה אמי ובבית שלטה העוזרת הנוצריה. אך גם כעת לא חסרו זעזועים בתחום הפרנסה. לקוח מעיירה סמוכה, וואדוביצע, פשט את הרגל וביד אבי נשארה ערימת שטרי-חוב. תחושת משבר חריף הורגשה בבית בכל , כמעט התמוטטות. משנתאוששנו במיקצת נחתה מכה נוספת. חברת ביטוח "פעניקס" בה צברו הורי פרוטה לפרוטה לנדוניה עבור הבת גם היא פשטה את הרגל וחסכונות הורי המיועדים להבטחת עתידה של אחותי ירדו לטימיון. בצרה זאת לא היינו בודדים. משפחות רבות אבדו את חסכונותיהן והיתה זאת צרת רבים. דאגת הכנת נדוניה לבתם, המשיכה להטריד את הורי, אך מי היה יכול אז לנבא עתידות, שיקום היטלר ויטרוף את כל תכניותיהם.

עוד בטרם כניסתי לבית-הספר ידעתי שהיינו עבדים לפרעה במצרים ובמעשי ניסים יצאנו משם. כעבור זמן כשסופר לנו בבית-הספר שאיש מצרי מכה איש עברי לא עורר הדבר בעיננו פליאה. במציאותנו היה זה סדר עולם טבעי, נורמאלי.

הנס היה מרכיב מכריע במציאותנו. כי איך מתקיימת כיבשה בין שבעים זאבים אם לא בהתערבות נס. החל מכיתה ב' שותפנו בהצגות תלמידים של בית-ספרנו ואולם "בית לחם", תמחוי של הקהילה, ברחוב דיטלובסקא, שימש כאולם הצגות. ההצגות נערכו בחגים כמו חנוכה ופורים, שעריכתן לא היתה כרוכה בחילול מועד. ילדים רבים מן הכיתה שותפו בהצגה וגם אני בתוכם. בחנוכה של אותה שנה הציגו מערכונים על יהודה המכבי ובפורים על מרדכי והמן. רציתי מאוד בתפקיד יהודה המכבי הגיבור, אך קיבל אותו ילד אחר. לאחר שנה, בחנוכה, שיחקתי בתפקיד אחד הבנים של חנה שלא רצה להשתחוות לפסל ודינו נחרץ, אולי סיום "טבעי" לגבי יהודי והכרוז הודיע שיועד לי עולם הבא.

יש מועדים בהם מצווה היהודי לשמוח, למרות שקשה מאוד לשמוח, אבל מי יכול לצחוק בזמנים אלה. ובכל זאת, בליל פורים, לאחר קריאת המגילה, יוצאים יהודים בהמוניהם לרחוב קראקובסקה, מיעוטם מחופשים ורובם לחזות במתחפשים ולחייך. המבוגרים מחופשים בעיקר לחיילי הצבאות שנלחמו במלחמה הגדולה. אנשי גווארדיה בכובעים גבוהים, מעין צילינדרים, אך מחוסרי תיתורת, כי אם מצחיה צרה מעל עיניהם וסרטים אדומים מצטלבים על החזה. דראגונים במכנסיים רחבים ודורבנות על מגפיהם, הוזארים (פרשים) בעלי שפמים ארוכים מעוררי גיחוך, אך את הצחוק הגדול ביותר קוצרים גנראלים נטויי גרון עם מונוקעל בעינם האחת (מישקף בודד), והחזה עטור מדאליות. דמויות נלעגות בעיני יהודים שהמיליטאריזם שנוא עליהם, מתאימות רק ל"פורים שפיל".

לחלקים נוספים של המאמר:

שורשים
ילדות
הבית ודייריו (חלק זה)
הקוסמוס של ילד יהודי
צילו של היטלר
בתנועת נוער
שנות התבגרות ומפגש עם החיים