על שתי כותנות פסים

פעמיים במקרא נזכרות כותנות פסים, פעם בסיפור יוסף ופעם בסיפור תמר בת דוד. כתונת הפסים כמו השמלה, משמשת אפוא לשני המגדרים.

בסיפור יוסף מתאר המספר את אהבת יעקב אל בנו יוסף כביטוי לרחשי ליבו: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בר' לז, 3). גם תמר בת דוד לובשת כתונת פסים: "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי- כֵן תִּלְבַּשְׁנָה בְּנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (שמ"ב יג, 18).

ננסה לברר מהי כתונת פסים ומדוע מצא לנכון המספר ליחד כתונת זו ליוסף ולתמר.

בלשון המדוברת משמשת המילה כותנה לציון החומר הנקרא באנגלית cotton. אולם השורש כ.ת.נ בעבר, שימש לציון סוג של בגד. יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים מבהיר: "על אלה היה לובש בגד... והוא נקרא כתונת, פירוש בגד של כותנה כי לינון נקרא אצלנו קטין" (קדמוניות היהודים, ספר שלישי, ז, ב). המילה כתנ מופיעה גם בכנענית. בגלל הסוחרים הפיניקים, עברה המילה ליוון והיא נקראה כיתון, חולצת פישתים. היום ברור שהשורש כ.ת.נ, אין לו כל שייכות לחומר שאותו הוא מייצג. הוא מציין סוג של בגד. במקרא אין שורש בשם כ.ת.נ או בשם כתונת והוא מתאר רק שם עצם. מה היתה כתונת הפסים? ככל הנראה, היתה זו חולצה ארוכה עשויה פיסות אריג שהיו צבועות בצבעים שונים (Kutcher 1965; Fabry 1995). פס או פסה בלשון הארמית, היא רצועה. אחרים, מציעים כי הכתונת קרויה כך על שם אורכה, שהיתה מגיעה עד פסי הידיים (בר"ר, פד, ד) או עד לקרסולי הרגליים (Gaster 1969: 216). ומכאן, הביטוי "מֵי אָפְסָיִם", מים המכסים את כפות הרגליים (יח' מז, 3). כך גם סבור יוסף בן מתתיהו (קדמוניות היהודים, ספר שביעי, ח, א). וישנם הסבורים כי הכתונת היתה עשויה פיסות ארג צבעוניות שהגיעה עד הקרסוליים וכיסתה אף את הידיים. בלשון המשנה, פסיה פירושו כף יד (מגילה ד, ה).

המחקר המודרני ניסה לזהות את כתונת הפסים בעזרת ממצאים ארכיאולוגים. בתמשיח מקברו של חנומ-חותפ בבני חסן (1900 לפנה"ס) המצוי היום במוזיאון הבריטי, נראית שיירה של סוחרים שמיים הבאה מכנען. בתמשיח נראים שלושים ושבעה איש לבושים בחגור וכותנות צבעוניות, בדים מעוטרים בדוגמאות גיאומטריות, כשהאריג נרכס על הכתף. ישנן נשים וכמה גברים המופיעים בגלימות שהן חסרות שרוולים והן מגיעות עד לברכיים, או עד הקרסוליים. מוביל השיירה המצרי נבדל בלבושו. הוא לובש בגד לבן. על פי התבליט, כותנות אלו היו ככל הנראה לבוש נפוץ בקרב הסוחרים במרחב הארצישראלי. אם כותנות הפסים היו שכיחות כפי שמתברר מן התמשיח, מדוע גרמה כתונת שכזו לקנאה עמוקה כל כך אצל אחי יוסף? ואם כתונת כזו היתה נפוצה בקרב משפחות סוחרים, מדוע מציין המספר ומדגיש כי דווקא בנות המלך לבשו כותנות כאלו לציין את היותן בתולות, כלומר בוגרות בטרם נישואיהן?

אופנהיים (Oppenheim 1949) סבור כי כתונת הפסים היתה בגד מיוחד ששימש בטקסי פולחן, בעיקר בתקופת נבוכדנצר השני (605-562 לפנה"ס) ולא היתה לבוש שכיח. עדות לדבריו הוא מביא משורת ממצאים ארכיאולוגיים, כשהחשוב מכולן הוא פסלה של האלה נאנא המעוטרת בכותונת רקומה בעיטורי זהב שנוספו לבגד כאפליקציה. חוקרים אחרים הראו כי גלימת הפסים היא גלימה בה הפסים עשויים רצועות בד צבעוניות, עליהם נוספו עלי זהב והם מופיעים כבר בארמון המלך זימרילים ממארי, מהמאה ה- 18 לפנה"ס. תמשיח זה מופיע כיום במוזיאון הלובר בפריז. בתמשיח נראים אנשים לבושי טוניקות ארוכות המורכבות מרצועות צבעוניות, מעין פסים בעובי בלתי אחיד, ועליהם הושמו באפליקציה קישוטי זהב. לפעמים, נרקמו על הפסים רקמות מיוחדות. טוניקות כאלה מופיעות כאיורים על גבי קמיעות, חותמות, פסלים וכדומה, עד המאה השמינית לפנה"ס. כותנות אלו נקראות באכדית kitu pisannu. זהו מונח טכני, המתאר את האפליקציה שנוספה לכתונת. על סמך ממצאים ארכיאולוגיים ועדויות פיקטוגראפיות ברור כי כתונת הפסים לא היתה לבוש שכיח, היא היתה מיוחדת ולבשו אותה בטקסים פולחניים חגיגיים. לפעמים כוסו האלים והאלות במהלך הטקס בבגד מיוחד זה. לאחרונה הועלתה הנחה לפיה בגד הפסים ששימש לטקסים פולחניים, מרמז על תפקידה של תמר כמשרתת בתפקיד פולחני שמטרתו להביא לריפוי נפשו של אחיה החולה. וגם יוסף, נקרא בעל החלומות מכיוון שנשא בתפקיד פולחני-רוחני (Bledstein 2000). להנחה זו אין כל בסיס בכתובים.

ישנם חוקרים שהציעו לראות במונח פסים psh ריבוי של המילה פס, שמשמעותו מידה, על הדרך התיאור בתהלים עב, 16: "יְהִי פִסַּת-בַּר בָּאָרֶץ בְּראשׁ הָרִים יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ וְיָצִיצוּ מֵעִיר כְּעֵשֶׂב הָאָרֶץ". הפסוק בתהילים מצביע על כמות הבר בארץ. לפיכך, הניחו כי כתונת פסים היא מונח המתאר מידה, את מידת אורך הבגד.

למרות כל הניסיונות לשחזור כתונת הפסים קשה לקבוע בוודאות כיצד היא נראתה (Speiser 1964: 289). היא היתה ידועה למחבר המקראי, אך נעלמת כיום מעינינו, ולא נותר אלא לנסות ולהבין מדוע דווקא בשני הסיפורים: בסיפור יוסף ובסיפור תמר, מופיעה כתונת הפסים.

בסיפור יוסף הכתוב מספר: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת-יוֹסֵף מִכָּל-בָּנָיו כִּי-בֶן-זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים" (בר' לז, 3). האב מפגין את אהבתו ליוסף על ידי עשיית כתונת פסים עבורו. יעקב מתעלם מרגשות הקנאה שמעשה כזה עשוי לעורר אצל שאר בניו. הכתונת מהווה ביטוי סמלי, פיזי לאהבת יעקב את בנו יוסף, הכתונת מלבה את שנאת האחים. הם מקנאים ביוסף ואינם מסתירים זאת. במהלך העלילה הם פוגשים את יוסף בדותן. כבר מרחוק הם מזהים אותו בזכות הכתונת. הם מחליטים לנקום בו ומפשיטים את הכתונת מעליו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר-בָּא יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת-יוֹסֵף אֶת-כֻּתָּנְתּוֹ אֶת-כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו" (בר' לז, 23). לבסוף, מובאת הכתונת הטבולה בדם אל האב, המוודא באמצעותה את גורלו של יוסף. הכתונת שהיתה סמל אהבה, הפכה סמל לשנאה וקנאה עזה.

תמר בת דוד נאנסה על ידי אחיה אמנון. לאחר המעשה, מבקשת תמר מאחיה שלא ישלח אותה, כיוון ששילוחה יהיה חמור עוד יותר ממעשה האונס שנעשה בה. אמנון מסרב להיענות לדברי אחותו. הוא קורא לנערו ומבקש שיגרש את תמר: "שִׁלְחוּ-נָא אֶת-זאת מֵעָלַי הַחוּצָה וּנְעל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ" (שמ"ב יג, 17). זלזולו של אמנון בתמר בולט מדרך דיבורו. אין הוא מכנה אותה בשמה. הוא כאילו מבקש להסיר מעצמו את הטרחה הנוראה שבנוכחותה, ובנוסף הוא מבזה אותה בעיני משרתו. לאחר תיאור ביזויה, מוסר המספר את תיאורה: "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי- כֵן תִּלְבַּשְׁנָה בְּנוֹת-הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים" (שמ"ב יג, 18). תמר לבושה במעיל (Fokkelman 1981: 99-127 ; McCarter 1984: 315). המעיל הוא לבוש שונה מכתונת, הוא לבוש עליון, המכסה על כתונת הפסים. ידיעה זו חשובה כי היא מבהירה את מצבה המושפל של תמר לאחר המעשה. תמר, לאחר אנוסה, לובשת לגופה את כתונת הפסים. משרתו של אמנון נועל את הדלת אחריה. היא נותרת מחוץ לבית, מבוישת ומושלכת ככלי אין חפץ בו. כתונת הפסים נזכרת שוב בהקשר לאבלה של תמר. היא לוקחת אפר על ראשה, קורעת את הכתונת ובנוסף, שמה ידיה על ראשה (שמ"ב יג, 19; ראו גם: שמ"ב טו, 32). תנועה המביעה אבלות וצער ומופיעה גם בתיאורי אבל הנראים בתמשיחים ובציורים מצריים (גלפז-פלר 2005: 238, הערה 69).

למרות השוני בין סיפורו של יוסף לזה של תמר, קיימת זיקה רעיונית ולשונית בין שניהם, עליה מרמזת כתונת הפסים. יוסף נשלח לראות את שלום אחיו ותמר נשלחת לדאוג לשלום אחיה. שניהם נשלחים בשליחות האב ותוצאת השליחות מביאה לאסון נורא: יוסף מושלך לבור ותמר נאנסת. האסון, הבגידה הנוראה מתבצעת על ידי בני המשפחה. בסיפור יוסף על ידי אחיו ובסיפור תמר על ידי אמנון. יוסף התחנן אל אחיו בהיותו בבור (בר' מב, 21), ותמר מתחננת על נפשה בדרכים שונות ומתוחכמות בניסיון לדחות את אסונה. קיימים גם הבדלים בין הסיפורים. יוסף מושלך לבור ואינו מסוגל לצאת ממנו בכוחות עצמו. ואילו תמר מגורשת מן הבית כשהדלת נסגרת מבעדה. יוסף כלוא אפוא בפנים, והיא מגורשת החוצה. כתונת הפסים היא החפץ באמצעותו יוצר המחבר את הקישור בין הסיפורים השונים (זקוביץ 1995: 82-81). כתונת יוסף המוכתמת בדם תהווה עדות למר גורלו, והכתונת הקרועה של תמר מהווה עדות לגורלה. המספר שותק והקורא אינו יודע האם בעקבות האונס גם כותנתה של תמר הוכתמה בדם בתוליה? כתונת הפסים שסימלה את מעמדם המיוחד, מהווה כעת עדות למצבם המושפל. יוסף, מבן מועדף נמכר לעבד, ותמר מבתולה הופכת לאישה שנבעלה. הכתונת מסמלת את ההיפוך שחל בחיי הגיבורים. הבגד של תמר היה אמור לספק לה, מלבד הכבוד, גם הגנה כבת המלך, אולם השמלה לא הגנה על גופה ועל תומתה. גופה של תמר נקרע, נקרעו בתוליה ועתה תמר קורעת את בגדיה (Tamarkin-Reis 2002: 190-191). גם הכתונת של יוסף הוענקה לו כסימן לאהבה. היא נתכוונה להגן עליו כבן זקונים, אך היא לא הצליחה להגן מפני שנאת אחיו. יוסף מופשט מהכתונת ונמכר לעבד ובכך נשללת ממנו זהותו וחרותו. גם תמר מאבדת את חירותה. היא נאנסה שלא בהסכמתה. יוסף נמצא לבדו בבור, אך תמר תשאר שוממה, בודדה כל ימי חייה, כאישה מחוץ לסדרי החברה (Van Dijk-Hemmes 1989). יתכן שהמילה שוממה מהווה רמז מטרים לכך שהיא תשאר עקרה ולא תצליח למלא את תפקידה כאם (יש' נד, 1; איכה א, 13).

כתונת הפסים קיוותה לסלול את דרכו של יוסף לשררה. וכתונת הפסים של תמר נתכוונה לסלול את דרכה של בת מלך בדרך להקמת משפחה. בשני המקרים לא מצליחה הכתונת להגן על לובשה. הפשטת הכתונת או קריעתה, מתארת את התדרדרותו הפיזית והנפשית של הגיבור ממעמד נכבד למצב של חוסר אונים והשפלה איומה. תמר הוצאה אל מחוץ לנוהל הסדור של מבנה החברה. היא איבדה את מעמדה כבתולה. גם יוסף מוצא מן החברה, זהותו נשללת ממנו, אין הוא עוד בן יעקב אלא עבד.

המחבר המקראי משתמש בתיאור כותנות הפסים בשני סיפורים אלו להצביע על ההבל שבהידור וביופי ללא הבחנה מגדרית. הסרת הבגד וקריעתו מדגישים את מצבם האומלל של בעלי הכתונת. הכותנות שהיו כנראה בגד מיוחד מאד אינן מצליחות להגן על לובשן, אפילו לא מפני אחים בשר ודם.