עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > דת - תפילה ופולחןעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > אמונות ודעות
מקור ראשון (המאוחד)



תקציר
המאמר משייט על כנפי הדמיון בעקבות סוגיות שונות במסכת נזיר, בניסיון לגעת בשורשי מהותה של הנזירות.



שמשון ושמואל: פנטסיה על מסכת נזיר
מחבר: הרב דב ברקוביץ'


הדמיון המפרה של חכמי התלמוד אינו מוכר דיו, היות והוא מתבטא בחומרים הלכתיים או אגדתיים מורכבים ובשפה מדרשית מיוחדת. גם שיטות העיון הנהוגות היום אינן מעריכות די את השימוש במעוף הדמיון. דוגמא מעניינת של הדמיון הפורץ התלמודי נמצאת בפרק האחרון של מסכת נזיר, במשנה ובסוגיה האחרונה, ואלו נדבכיה:

נדבך ראשון: עיקרו של הפרק בנוי מסדרה של פסיקות הדנות במקרים של ספק טומאה. העיקרון המאחד בין הפסיקות הנו יסוד משפטי, שאנו מכירים כביטוי, והוא "רגליים לדבר" – כלומר, תיקבע ההלכה על פי שגרת המציאות, "חזקתה". התבוננות חדה בשפת הפרק מגלה שהשימוש החוזר בביטוי "רגליים לדבר" יוצר הנגדה עם המשנה האחרונה בפרק. במשנה זו חולקים רבי יוסי ורבי נהוראי בשאלה אם שמואל הנביא היה נזיר. ההנגדה נוצרת ממרכזיותו של הפסוק, "ומורה (תער) לא יעלה על ראשו" (שמואל א א, י"א), הקובע, על פניו, את מעמדו של שמואל כנזיר. ההנגדה בין ה"רגליים" של ההלכה לבין ראשו של הנזיר בולטת ומודגשת. מה פשרה של הנגדה זו?

נדבך שני: סדרת פסיקות זו, העוסקת בעיקרה בהלכות טומאה, יוצרת חיץ בין המשנה הראשונה והאחרונה בפרק - הקשורות זו לזו בשאלת זהותם של מי שהיו או לא היו נזירים. המשנה הראשונה קובעת שאין נזירות לגויים, אבל נשים ועבדים יכולים לקבל על עצמם נדר נזירות; המשנה האחרונה, כאמור, עוסקת במעמדו של שמואל ובזיקתו לנזירות שמשון. למעמדה של אישה בנזירות, הנידונה במשנה הראשונה, זיקה ברורה ליסוד הקדשתם של שמשון ושמואל לשליחותם המיוחדת, שהרי הקדשה זו היתה קשורה לעקרות של אמותיהם, אשתו של מנוח וחנה - ובמקרה של חנה גם לנדרה. מה פשר שיבוץ הלכות הטומאה כחיץ בין המשניות הללו?

נדבך שלישי: פרץ הדמיון המפתיע ביותר נמצא בסוגיה הקצרה על המשנה שעסקה במעמדו של שמואל. לסוגיה זו שני חלקים. החלק הראשון פותח בהוראה של רב לחייא בנו, "שיחטוף" כל הזדמנות להוביל את הזימון לברכת המזון בכדי לזכות בכוס היין המלווה אותה ובברכתה; הקטע השני 'תלוש' עוד יותר מן ההקשר: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר וכל בנייך לימודי ה' ורב שלום בנייך" (ישעיהו נד, יג). שמועה יפה זו מוכרת היטב ממקומות שונים בתלמוד – למה להזכירה שוב?! למה היא אינה מופיעה כסיומת של מסכתות אחרות?

על טהרה ותגלחת

להלן הצעתי לפתרון הפאזל התלמודי המנוסח ברוח כוח הדמיון של חכמי התלמוד. בתחילת פרק שישי אומרת המשנה: "שלושה מינין (סוגי דברים) אסורין בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן". בהמשך המשנה מחלקת את שלושת ה"מינין" לשתי קבוצות של מצוות – האחת, הינזרות מהיוצא מן הגפן; השנייה, הרחקה מטומאת מת ואיסור התגלחת. ההינזרות מבטאת את הפרישות מברכת העולם הזה, המעשירה את החוויה, המסממת והמשכרת; אך מה הזיקה בין איסור ההיטמאות לאיסור התגלחת? לא ברור. אך ייתכן שהקשר שהמשנה מעצבת בין ההרחקה מהטומאה לבין התגלחת מהווה בסיס למבנה התמוה של הפרק האחרון - בו הלכות טומאה מהוות שער לדיון בשערם של שמואל ושמשון.

בפרק שביעי במסכת נידונים פרטי חובת ההרחקה מטומאת מת של כוהנים, המחויבים בכך בשל קרבתם לשכינה הנתונה מגבוה, ושל הנזיר, הבוחר בקרבה זו מיוזמתו האישית. הדרשות שם מדגישות שההרחקה איננה עניין מאגי – לא מדובר בפחד מכוחות דמוניים הכרוכים במוות ובריקבון (ולכן חובת ההרחקה מהמוות אינה חלה על "נפש בהמה", דף מח). ההרחקה קשורה לניתוק החיבור בין רוח וגוף, המיוחד לנפשו של אדם. יתר על כן, חובת ההרחקה אינה חלה על "מת מצווה" (מת שאין מי שיטפל בו ובקבורתו). חובת ההרחקה אינה יסוד מבודד - קיומי, קוסמי או אחר – אלא חלק ממערכת קוהרנטית של מצוות התורה על כל ענפיהן. על כן איסור ההתקרבות למת עשוי להידחות מול ציווים אחרים, כמו חובת עשיית חסד בטיפול בצורכי אדם שנפטר.

המסגרת המסועפת של הלכות טומאה וטהרה נועדה בעיקרה לגעת בתפר שבין הכוחות הבראשיתיים הפועמים בתשתית העולם ובין בחירתו החופשית של האדם. מסגרת ההיטהרות נועדה לפעול כלפי אותן עוצמות חיים שלא הצליח האדם להמתיק בצורה מודעת. מעשי ההיטהרות באים לגלות מחדש את יסודות הקיום הבלתי נשלטים ככלים לבניין החיים ולהתקרבות לשכינה. למשל, האדם נכנס למים החיים שבמקווה בתנועה של ביטול צורתו הפיזית והנפשית ובמסירת יסודות חיותו לרצון הא-להים שבשורש החיים.

שורש הטומאה הוא המוות, מטומאת מת החמורה דרך מוות הגוף בעוד האדם חי, הצרעת והזיבה מאברי המין, ועד הבלייה הקצובה והטבעית של וסת הנידה ואיבוד פוטנציות החיים בהוצאת שכבת זרע של גבר. מות אדם הינו ניתוק בין יסוד הרוח ובין יסוד החומר, בין הברכה שבשורש החיים לבין אותם יסודות קיום המחיים את גופו. נגעי הצרעת והזיבה הבלתי נשלטת מאיברי המין משקפים ניתוק מצומצם יותר שבין הרוח והגוף, ניתוק הנובע מבחירתו ודעתו של האדם. כוחות החיות בגוף נחלשים - או מתפשטים בעוצמה מעבר ליכולת הגוף להכילם. זהו מוות בתוך החיים.

הנזיר בוחר מרצונו להתקרב למקור החיות והברכה. אם חובת ההרחקה מהמוות הנה הביטוי השלילי לבחירתו, מצוות גידול השיער ותגלחתו בסוף ימי נזירותו הינם ביטויים חיוביים לה. השיער הנו סוג של פלא, ביטוי לחיות החומר שבגוף. הדימוי של השיער המובא בתלמוד הירושלמי על המשנה האחרונה במסכת בשם רבי נהוראי הוא שהשיער הנו היבול של הגוף. שיער ראשו של הנזיר הנו פרי הזרע הטמון בראש המצמיח דגן לברכה; ותער התגלחת הוא המגל הבא לקצירה. השחתת השיער עד שורשיו מהווה ביטוי דרמטי לסופה של חיות נפשית בעלת איכות מסוימת, והתחלת תקופה חדשה של חיות בעלת איכות נפשית שונה לחלוטין. גידול פרוע של שיער הנזיר קשור להתמסרותו לרצון גבוה שהרי הגולגולת הינה כסא הדעת והמחשבה – יש אומרים שנקודת הכתר בגולגולת קשורה לעצם שורשה של הנשמה.

הבנת הזיקה בין מצוות השיער של הנזיר לבין חובת הרחקתו מהמוות מקרבת אותנו לחידה שהציב בפנינו הדמיון התלמודי בפרק האחרון של המסכת.

מציאות אינרטית

הלכות טומאה שבאמצע הפרק האחרון עוסקות במצבים של ספק. למשל, אם נמצא מת בדרך חייב האדם לפנותו כדי שלא יטמא את הבאים אחריו:

מצא שלושה (מתים), אם יש בין זה לזה מארבע אמות עד שמונה – הרי זו שכונת מתים (בית קברות – ואסור להזיז את המתים). מצא אחד בסוף עשרים אמה (מותר להניח שהוא מאותו בית קברות על אף שלא מצא מתים בתוך השטח)... שרגליים לדבר.

גם אם נפל ספק כלשהו בטומאתם של מצורע או זב, יש לסמוך על "החזקה", על מעמדו בשעת בירור הספק. אם היה טהור, ספקו טהור; אם היה טמא, ספקו טמא – "שרגליים לדבר".

הביטוי "רגליים לדבר" בהקשרים אלו מתייחס להיותו של היש החומרי נברא אטום, כבד תנועה, שוכן בתלם השגרה וההרגל. אם הזב היה טמא, אזי גם אם ניעור ספק במעמדו, הכלל מניח שגוף האדם המשיך כפי שהיה, לחומר תכונה אינרטית, ה"היה הווה ויהיה" המתמשך שלו אינו של התהוות והשתנות.

הפסיקה במשנה, המהווה גשר בין הלכות טומאה אלו לבין הדיון אודות נזירות שמואל, מפתיעה:

המכה את חברו ואמדוהו (בית דין) למיתה, והקל (מצבו) ממה שהיה, ולאחר מכן הכביד ומת – חייב (המכה ברצח).

רבי נחמיה אומר: פטור, שרגליים לדבר (שהרי הקל מצבו, והוא מת מסיבה אחרת).

במקרה זה המציאות היא דינאמית, מצבו של הנפגע משתנה כל העת - נפגע, מתאושש, ושוב נחלש ומת. רצון המכה לגרום לחברו נזק כבד נתקל ברצון שבשורש החיים לשיקום והבראה, אך מצבו של הנפגע לא תוקן. שורש החיות שלו, כוחו לחיות, נחשף כתלוי ועומד, כמתקיים ולא מתקיים. יש כאן תיאור של הפסוק: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו... ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה..." (שמות כא, י"ח-י"ט). אך כאן הרגליים של הנפגע בתנועה, בניגוד לכלל "שרגליים לדבר", הן מתהלכות בחוץ.

האם קיום האדם הנו של "רגליים לדבר", של מציאות אינרטית ללא תנועה, או של התהלכות, של התאוששות ותיקון תמידי?

סודו של שמואל

זרם ההדמיה של פסיקות המשנה אודות מצבי ספק בהלכות טומאה משקף את היות החומר ללא חיבור לשורש הנשמה אינרטי, מת, רגליים מעוגנות ולא מתהלכות. לעומת זאת, שיער ראשו של שמואל, שלא נגע בו תער, היה כשערו של שמשון, מי שחיות ראשו תמיד צמחה, תמיד היה בהתהוות, פרוע כלפי מעלה.

סוד הנזירות מתגלה למי שמבין את שורש הרצון הא-להי לברכה ומצליח להביאו לידי גילוי ומימוש. דווקא מי שמתנזר מהצורך הכמעט בלתי נשלט של החומר להעשרה ותענוג, מי שחיות ראשו צומחת ללא גבול, לא יסבול מניתוק החומר מהרוח שבנגעי הצרעת והזיבה, ויהפוך את כובד החומר האינרטי להתהלכות, לתנועה, להתהוות.

לשמשון ולשמואל תפקיד דומה במימוש החיות הא-להית המתהווה – הם יניחו את הבסיס למלכות בישראל. שמשון יושיע את ישראל מיד פלשתים, ושמואל יכה בהם, וימשח את שאול ודוד אשר ישלימו ישועה זו (עיין "עוז מלך" – יגאל אריאל, ע' 15). אך הם אינם נזירים רגילים; הם לא קיבלו על עצמם את נזירותם. שליחותם היא ברצון א-להים, מה שמתגלה בלידה הפלאית של שניהם. עוצמת חייהם המיוחדים טמונה בפלאיות התהוותם הראשונית. הם מסוגלים להביא את ברכת החיים המתהווה של א-להים לתוך העולם דווקא בגלל שכירמיהו הנביא, ה' ידע אותם מבטן.

אך האם גם נדר נזירות שאדם מקבל על עצמו, בכוחו ומרצונו, יכול להוות שער להמתקת כובד היש ולהפיכתו לחיות מתהווה? מהמבנה של פרק המשנה נדמה שנזירותם של שמשון ושמואל מהווה מיצוי גבוה ליסוד השייך לרבים שבו נפתח הפרק: בגויים אין נזירות, אבל בישראל אכן יש.

התלמוד הבבלי חריף יותר. חיי הינזרות הינם מאבק פנימי, מלחמה עם כוחות נפש ראשוניים בכדי לממש את השאיפה להתעלות ולהתקרבות לשכינה. כנגד זה מביאה הגמרא דעה שיש לקפוץ על כוס הברכה ביין, שהרי היא מגלמת את הבאת הברכה לעולם. אך יש לשאול: מי עדיף בהבאת הברכה - המברך או השומע את הברכה, המתבונן בה, החש את ערכה ושורשה, והנענה לה, "העונה אמן".

רבי נהוראי ורבי יוסי, שחלקו בשאלת נזירותו של שמואל, מסכימים שהעונה עדיף. אבל צריך להביא את השלום; על כן רבי נהוראי מבקש להוכיח את צדקת דעתו של חברו בהיגיון משלו. הוא מביא ראיה שהעונה עדיף, חידושו של רבי יוסי, מתחום הסותר את עצם תנועת הבאת השלום שבמגמת הדרשה שלו, ממערך מלחמתי – השורות הראשונות של החיילים מגרות את האויב למלחמה; אך המכריעים את הקרב הם הפרשים המגיחים בשלב השני של ההתגוששות.

כך, במין היענות תלמודית לדמויות המקרא ולדרך המלחמתית, הפנימית והמלכותית, שבה הורידו את ברכת ה' לעולם – קובעת הגמרא בשמו של רבי אלעזר ורבי חנינא: איננו נזירים, אלא "בנים" למקום, עוסקים בהבאת שלום בין כוחות נפש האדם וביש כולו, בחיבור בין רוח לחומר ושמים לארץ.

למאמרים נוספים במאגר המידע של אתר פשיטא.

ביבליוגרפיה:
כותר: שמשון ושמואל: פנטסיה על מסכת נזיר
מחבר: ברקוביץ', דב (הרב)
תאריך: י"ט אייר תשס"ח
שם  העיתון: מקור ראשון
הוצאה לאור: מקור ראשון (המאוחד)
הערות לפריט זה:

1. מתוך מדור 'הדף היומי' במוסף שבת של עיתון מקור ראשון.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית