שורש הקינוי

תחילת מסכת סוטה מעוררת מספר תהיות. חלקן נוסחו בהקדמה של הרב שטיינזלץ למסכת:

בדיני סוטה יש צד מיוחד שאינו מצוי בשאר מצוות התורה, משום שזו היא המצווה היחידה בתורה שעצם מהותה קשורה בנס. בדיקת האישה על ידי שתיית המים המרים אינה דבר שבטבע, אלא היא מאורע ניסי – שאם חטאה האישה המים הללו גורמים לה מיתה; ואם לא חטאה – הם מביאים לה ברכה.

המציאות המיוחדת המתוארת בפרשת סוטה (במדבר ה) שוברת מוסכמה תורנית עקרונית ביותר. המצוות ניתנו לאדם לצרפו ולתקנו, להעשירו, לקרבו לא-להיו ולממש את רצון הבורא לחיים. מהות המצווה תלויה בבחירת האדם, בחירותו ובאחריותו, בכובד הקיום של רצונו ומעשיו. והנה, המעורבות הניסית הישירה בהשקיית סוטה מנפצת את מהות המצוות ומשמעותן דווקא באחד המקומות הרגישים בחיי האדם ובמבחן עמידתו לפני א-להיו.

חריגה זו בזיקת שמים לארץ נובעת ככל הנראה מהערך המיוחד המיוחס להבאת שלום בין איש לאשתו. השקיית האישה מתרחשת במציאות הרת גורל לקיום המשפחה: באופן עקרוני מותר לאיש לגרש את אשתו ללא כתובה, אף לשיטות המחמירות ביותר, כאשר היא נראתה מתייחדת עם גבר שכבר נחשדה אתו בניאוף. אך במקרה של השקיית סוטה מדובר באיש שאינו רוצה לגרשה, אבל סובל מקנאה בגין החשד האמיתי לניאוף. ההתערבות הא-להית נחוצה לשם הסרת ספק זה במצב שאין דרך אנושית להגיע לאמת – האם אכן מעלה האישה בבעלה או לא? בירור העובדות באופן ודאי הכרחי להמשך קיום הזוגיות.

במקורות רבים בתלמוד ובספרות הבתר תלמודית מוזכרת העובדה המפליאה של מחיקת שם ה' המיוחד בהטלת קלף שעליו כתובים חלק מפסוקי פרשת סוטה לתוך מי הסוטה, למרות שבכל מצב אחר פעולה כזו נחשבת כעבירה חמורה ביותר. כל זאת בכדי "לעשות שלום בין איש לאשתו".

חשד בהעדר נס

המציאות של ספק אם אחד מבני זוג - האיש או האישה - קיים קשר אינטימי מחוץ לנישואין העסיקה גם את חכמי התלמוד לאחר שבוטלה השקיית סוטה. לא היתה כל אפשרות לחכמי התלמוד להסתמך על מעורבות ניסית בבירור הבעיה. מעניין לבדוק את הדרך שנקבעה להתמודד עם מצבי ספק אלו במסגרת ההלכה שנקבעה בידי אדם ולהעמיד אותה על יד פרשת סוטה.

בעבר סקרתי בטור הדף היומי את סוגיית "הנטען באשת איש" במסכת יבמות (דף כד-כו), המהווה מסגרת לדיון בנושא זה. חשוב כעת להיזכר בעקרונות שנוסחו בסוגיה ההיא ובפסיקה שהתבססה עליהם.

אחת השאלות המרכזיות בגמרא שם היא מתי מחייב בית דין פירוק נישואין במקרה שהאישה נחשדה בבגידה? לשאלה זו ניתנו שלוש תשובות:

- רב ששת: במקרה של חשד מבוסס, אף שלא הוכח מעל כל ספק - כמו במצב שמישהו מספר שראה מעשה בגידה והסביבה מאמינה לסיפור - יש בסיס מספיק לחשד בכדי לפרק את הנישואין.

- רב: יש לפסוק כך רק כאשר ישנו תהליך משפטי שבו נחקרו שני עדים בבית דין, והוכח מעל כל ספק שנעשה המעשה.

- רבי: גם במציאות שישנם עדים שנעשה "דבר מכוער", כלומר שנראו איש ואישה בנסיבות מחשידות, יש לפרק את הנישואין; לדוגמא - רוכל יוצא מהבית והאישה נמצאת בבגדיה התחתונים.

הגמרא שוללת את שיטת רב ששת וקובעת שיש לקבל את שיטות רב ורבי להלכה. אם בני הזוג מוכרים בחברה כצנועים בהתנהגותם, אזי רק תהליך משפטי של שני "עדי טומאה" הנחקרים בבית דין יכול לפרק נישואין, כשיטת רב. כאשר הציבור מסביב מאמץ את החשד על בסיס היכרות מוקדמת עם התנהגותה של האישה, אזי גם מספיקה עדות על "דבר מכוער" לפרק נישואין, כשיטת רבי.

מסתבר, שלאורך הדורות נוצר מנגנון הלכתי שהיה מבוסס על פרשת סוטה המקראית: האישה לא תהיה אסורה לבעלה אלא אם הוא ידע מראש על התנהגות לא צנועה שלה עם גבר מסוים. רק כאשר מוכחת בגידת האישה עם אותו גבר בעדות שני עדים בבית דין, נאסרת האישה לבעלה. במצב זה לא בית הדין הוא שמפרק את הנישואין, אלא האישה היא זאת שפירקה את הנישואין במעשיה.

בכך הונחו היסודות לשיטה מרכזית בין פוסקי ההלכה, לפיה סמכות בית הדין לפרק משפחה במצב של חשד קיימת אך ורק ביחס לנישואי האישה עם הגבר שאיתו בגדה. גם הודאה מפורשת של אישה בכך שקיימה יחסים עם גבר מתוך היסחפות יצרים אינה מהווה בסיס לפירוק הנישואין המקוריים על ידי בית הדין. כך דעת השולחן ערוך והפוסקים הספרדים. לעומת זאת, מגמת הפסיקה האשכנזית המובאת ברמ"א היא שאפשר לפרק את הנישואין המקוריים אם אין לזוג ילדים ואם ישנו חשד מבוסס לבגידה - קול ציבורי אמין יחד עם עדות על "מעשה מכוער" - גם ללא עדות מפורשת על קשר אינטימי.

קנאה בדיעבד

בניגוד למגמת הסוגיה במסכת יבמות, הפתיחה למסכתנו מבליטה את זכות הבעל ליזום בירור במצב של ספק ניאוף. המילים הראשונות של המשנה במסכת סוטה, "המקנא לאשתו", מרמזות שקנאת הבעל, התלויה אך ורק בנפשו וברגשותיו, היא המעוררת לחיים את תהליך הבירור. אלא שהלומד את הגמרא על משנה זו חש באי הנוחות הרבה של האמוראים ביחס למילות פתיחה אלו, ומכאן שמתחת לפני השטח גם במסכתנו מנשבת הרוח של מגמת הסוגיה של מסכת יבמות. לפני שהגמרא מבררת את היסודות ההלכתיים של המשנה, היא קובעת נחרצות שלשון "המקנא" במשנה מתארת מצב של בדיעבד. הקנאה אינה מצווה ולא חובה; המשנה משרטטת דרך התייחסות למצב שבו התעוררה קנאת הבעל, אבל היא איננה קובעת נורמה.

על פי הגמרא, העדר לשון חובה במשנה מלמדת שישנה התאמה בין עמדת המשנה לבין ברייתא הקובעת שלכתחילה "אסור לקנא". בכדי להמחיש שקריאה זו של המשנה היא הנאותה לפתיחת הדיון, הגמרא מספרת שהאמורא ריש לקיש היה רגיל להתחיל את לימוד המסכת בקביעה: "אין מזווגין לו לאדם אישה אלא לפי מעשיו". כלומר, אם יש סיבה לקנא לאישה, יש ככל הנראה גם מקום לחשוד במקנא עצמו. התנהגותה באה כתגובה מצדה למעשיו; ייתכן שקנאתו אף מבטאת תחושת אשמה או התגוננות והסתרת מעשיו.

בסוגיה ישנם ביטויים נוספים למסורת תנאים ואמוראים שלא ראו באופן חיובי את הקנאה. בסדרה של דרשות הבאות לבסס את שיטות ההלכה במשנה צפה הטענה שאין גבולות ברורים ומוגדרים לתחילת תהליך הבירור אם ניתן רשות לבעל ליזום אותו בהבעת קנאה; בלשון הגמרא - "אין לדבר סוף". טענה זו נטענת כלפי שיטת רבי יוסי ברבי יהודה שסבר שמספיק שהבעל יבטא את קנאתו בפני עד אחד או אפילו בינו לבינה, ואינו חייב לבטא את קנאתו בפני שני עדים. על כך שואלת הגמרא – הרי גם ביחסים תקינים בין בני זוג ישנם מצבים של תסכול וכעס שבהם האיש עלול להטיח באשתו "אני מקנא", ומיד יהיו חייבים בתהליך שעלול להביא להשקיית האישה כספק בוגדת?

טענה דומה מועלה כנגד שיטת רבי אליעזר במשנה. הוא סבר שבמקרה שקוימה קנאתו של הבעל בבית הדין בשני עדים אזי מספיק עד אחד - ואף דבר הבעל בצנעא בינו לבינה - שהאישה התייחדה עם אותו גבר שהיתה חשודה ביחסים אתו. ושוב שואלת הגמרא: גם אם האישה לא התייחדה עם אותו גבר, אם במצב של עצבנות פולט הבעל מילים כמו "הרי אני מכיר אותך, את מהמסתתרות", האישה תחויב בהשקאת מי סוטה – "ואין לדבר סוף". בטענות אלו מעמידה הגמרא בפנינו את האבסורד שבמצב הדינמי והמיטלטל של יחסי בני זוג תינתן בידי צד אחד זכות "הקנאה" כבסיס להתחלת תהליך הבירור אודות טענת בגידה.

קיימת בסוגייתנו מסורת החולקת על עמדה זו; למשל, רבי עקיבא סובר ש"חובה לקנא". שיטה זו משקפת את תפיסתו התובענית של רבי עקיבא, שחיי נישואין יקיימו רמה גבוהה במיוחד של התקשרות אישית ואינטימיות. על כן קבע שאפילו אם "מצא אחרת נאה הימנה" יכול הבעל לגרש את אשתו (גיטין ט, י). אך למרות משקלו המיוחד של רבי עקיבא, ההתרשמות הברורה ממהלך הסוגיה היא שהעמדה הפותחת את המהלך, "אסור לקנא", מהווה עיקר מגמתה.

איזו רוח?

תהיית העומק המכלכלת את הדיון כולו נחשפת בדף ג ע"א: "תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנס בו רוח, שנאמר 'ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו' (במדבר ה', יד). מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה; רב אשי אומר: רוח טהרה".

מהו שורש רוח הקנאה? מאיפה בנפש נושבת הרוח שלעיתים מטלטלת את הגבר מול אשתו? נדמה שהגילוי הראשון של הקנאה במקרא חושף את מהותה. פניית קין המקנא כלפי אחיו היא מתוך עומק התחושה הטמאה, שמימוש הרצון לקניין ולשליטה הוא בבלעדיות, תוך דחיקת הזולת ממקומו ומקיומו.

דף שלם (ד-ה) של דברי אגדה משקף את רובד הדעת העמומה השוכן מתחת לחלקי הסוגיה ההלכתיים. סדרת אגדה זו עוסקת ברוח הנושבת באדם, והיא פותחת בשמועת רבי יוחנן: "כל אדם שיש בו גסות רוח – לבסוף נכשל באשת איש". מרומז כאן משהו מהפסיכולוגיה של הקנאה כאשר היא באה מהטומאה. מהו אופן האמון שהמקנא רוחש לאשתו? מה מצב האינטימיות ביניהם? איך משקפת רוח הקנאה את נטיית נפשו של האיש כלפי נשים אחרות?

בסדרה ארוכה של דרשות אודות הפסוק "לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה" (תהילים נא, י"ט) מנוסחת תביעה מגברים לברר את ניקיון מעשיהם ומידותיהם שעה שעוברת עליהם רוח.

למאמרים נוספים באתר פשיטא.