דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מן הא-ל יתעלה ויתהלל... זאת היא דרגתו העליונה של האדם ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו.
משפטים ידועים אלו פותחים את הפרק השלושים ושישה בחלק השני של מורה הנבוכים, ומתארים בתמצות את מהותה של הנבואה. בדף יד של מסכת מגילה נמנות שתי קבוצות של נביאים – ארבעים ושמונה גברים ושבע נשים – שעיון בעצם הצגתן הנפרדת עשוי ללמדנו פרק מיוחד, ואולי שונה מעט, בענייני נבואה.
במבט ראשון התמקדות הסוגיה בנבואה הנשית מובנת; האישיות האחרונה בסדרה היא אסתר, וברור שאליה התלמוד – במסכת המוקדשת לפועלה – מבקש לנתב את הדיון. אולם עמידה על תפקידן של שבע הנביאות במסגרות ההיסטוריות שבהן פעלו, כמו גם על הפסוקים המובאים בסוגיה על כל אחת, מלמדת על אפיון מאוד מסוים של נבואת נשים אלו, והוא הנבואה היוצרת. הגדרת הנבואה על ידי הרמב"ם מתארת את השפע הא-לוהי היורד מלמעלה וממלא את האדם. מאליו ברור כי בשעה שכל כולה של הנפש מלאה בדבר ה', אין בה מקום לדבר נוסף מעבר לכך. יתר על כן, ביטול העצמיות הפיסית והעיסוק בענייני העולם הוא, לדברי הרמב"ם, תנאי לנבואה: "ואותו אדם... בטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם, כוונתי להעדפת הנאת האכילה, השתיה, המשגל ובכלל חוש המישוש... כמו כן חייב אותו אדם שתבטל מחשבתו על השררות הלא אמיתיות...". תיאור זה מדגיש את הפאסיביות של הנביא ואת היותו כלי לקבלת השכינה.
האם כך מצטיירת לנו דבורה אשת לפידות? ברור שדבורה היתה מעורבת עד צוואר בפוליטיקה ובמאבקי הכוח של אותם ימים. ממקום מושבה שבהר אפרים היא מזעיקה את ברק בן אבינועם מקדש נפתלי – מרחק עצום באותם ימים. עד כדי כך מוזר הדבר, שהיא זוכה לביקורתם של חז"ל: "אמר רב נחמן: לא יאה יהירותא לנשי; תרתי נשי יהירן הווין וסניין שמייהו (שתי נשים יהירות היו ושמותיהן מכוערים). חדא שמא זיבורתא (=דבורה)... כתיב בה "ותשלח ותקרא לברק" ואילו איהי לא אזלא לגביה (ואילו היא לא הלכה אצלו)". אך על אף זאת, דבורה היא הנביאה הבולטת ביותר במקרא. עיון בפסוק שבוחר התלמוד לתיאורה של דבורה מלמדנו רבות: "'ודבורה אשת לפידות', מאי אשת לפידות? שהיתה עושה פתילות למקדש". האין הדבר מוזר, שמתוך כלל מעשיה ומעמדה של דבורה רואה הסוגיה בדבר זה את תמצית אישיותה? האם בכך מתבטאת נביאותה? אכן כן. תמציתה של נבואת דבורה היא העשייה והיצירה, וזו באה לידי ביטוי בחדרי חדרים כמו תחת כיפת השמים קבל עם ועולם, בין הרמה ובין בית אל. בינה לבין עצמה דבורה יוצרת פתילות למנורה, ובשטח המדיני היא מזעיקה שר צבא ומשנה מציאות גיאו-פוליטית.
 |
לשנות את המציאות |
גם שמה של חולדה אינו מן המשובחים, והיא בת זוגה הפחות מפורסמת של דבורה ביהירותה: "כתיב בה 'אמרו לאיש' ולא אמרה 'אמרו למלך'". איש זה הינו המלך יאשיהו שהורה לאנשיו לדרוש את ה', "...כי גדולה חמת ה' אשר היא נצתה בנו על אשר לא שמעו אבותינו על דברי הספר הזה לעשות ככל הכתוב עליו (מלכים ב כ"ב, יג)". התלמוד שואל מדוע לא פנה יאשיהו אל ירמיה, שהיה הנביא המרכזי באותן שנים בירושלים. התשובה הראשונה שניתנת לכך, "מפני שנשים רחמניות הן", אינה מובנת די צורכה; יאשיהו היה רפורמטור דתי, ובתור שכזה היה לו עניין לשמוע את דבר ה' ללא כחל ושרק, מה גם שהוא ידע היטב את מצבו הפוליטי והדתי של העם. את זאת בוודאי היה שומע מירמיה הנביא בעוצמה הראויה.
מסתבר שלא בראיה אובייקטיבית של ההווה ובתחזית אמינה לגבי העתיד היה מעוניין יאשיהו, אלא בשינוי המציאות. בראייה זו, מידת הרחמים שבאישה מסוגלת לשנות את העתיד ולא רק לחזות אותו. יש כאן יצירה עצמית של הנביא המציבה אותו כאדם יוזם, השווה במעמדו לעומד בראש הפירמידה הארצית – המלך. אין זה תמוה אם כן, שחולדה ראתה את יאשיהו כ'איש' ולא כ'מלך', שהרי הוא במידה מסוימת מקביל לה. בסופו של דבר, גם לרחמנותה של חולדה לא היתה השפעה לטווח ארוך: "יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי ה' בְּשָמְעֲךָ אֲשֶר דִּבַּרְתִּי עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה... לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל קִבְרֹתֶיךָ בְּשָלוֹם וְלֹא תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶר אֲנִי מֵבִיא עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה..." (מלכים ב כ"ב, יט-כ).
ירמיהו, שלפי הסוגיה היה קרוב משפחה של חולדה, ניבא רבות על המצב העגום של ממלכת יהודה בדור שלפני החורבן. על פי רוב, נבואותיו מאופיינות בניתוח המציאות המוסרית והדתית של העם ושליטיו ובאזהרות לגבי השלכותיה. ניתן להגדיר את תפקידו כ"צופה" פאסיבי, כמשל הידוע ביחזקאל. אולם במקרה מסוים נדרש ירמיהו למעשה אקטיבי (ל"ב, ו-טו), כשנתבקש לקנות את השדה מאת חנמאל בן-דודו, כדי לבשר כי "עוד ייקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת".
מעשה זה, שעיקרו רחמים ומטרתו נבואת נחמה על הגאולה העתידה לבוא לאחר החורבן, לא בא מיוזמתו של הנביא, אלא הוא נדרש לכך על ידי הקב"ה. בניגוד לכך, שתי הנביאות שבתורה, שרה ומרים, מאופיינות דוקא במעשיהן. הפסוק המובא בסוגיה לשרה, מהווה מעין הערכה א-לוהית ליוזמתה ולסמכותה המעשית: "כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה". מרים, שהתנבאה על הולדתו של משה ("עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל"), נתבעה על ידי אביה לשמור עליו כדי שנבואתה תתקיים: "...וכיוון שהשליכוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה ואמר לה: בתי היכן נבואתיך? היינו דכתיב, 'ותתצב אחתו מרחוק לדעה' – לדעת מה יהא בסוף נבואתה". "דעה" זו הפגישה מחדש את משה עם אמו כמינקת, וגרמה לכך שהקשר בינו לבין יעודו לא יתנתק.
|
חזונה של דונה גרציה |
גם שלוש הנביאות הנותרות, חנה, אביגיל ואסתר, מאופיינות במעשה שעשו מיוזמתן – מעשים שלפי סוגייתנו קשורים כולם למלכות ישראל ולתקומתה. מסתבר כי יוזמה זו, שכינינו כ'נבואה יוצרת', מהווה קו אופי של הנביאה האישה. אם כך הוא, אין טבעי מלדלג כעת על כמה אלפי שנים וקילומטרים, לפורטוגל של אמצע המאה השש-עשרה. בשנת 1510 לערך נולדה למשפחת בנבנישתי, משפחת אנוסים בליסבון, בת שלימים נקראה דונה גרציה. שמה העברי היה חנה, וכבר בכך היתה מעין נבואה לבאות. לאחר נישואים, התאלמנות ותלאות רבות, הגיעה דונה גרציה לעיר פררה שבאיטליה, שם החליטה לעזוב את חייה הכפולים כאנוסה, ולחזור בגלוי ליהדות. ב-1553 עברה לקושטא (איסטנבול של היום), שם השיאה את בתה, ריינה, עם אחיינה יוסף שחזר גם הוא ליהדות וקיבל את השם דון יוסף הנשיא. יחדיו הם נרתמו לעזרת מגורשי ספרד ופורטוגל ויחדיו חלמו להקים את מלכות ישראל בארץ הקודש. כעיר הבירה למלכות זו נבחרה העיר טבריה, ולשיקומה של זו הצליחה דונה גרציה לקבל זיכיון מן הסולטן הטורקי, סולימן המפואר. פרשה מופלאה זו הקדימה במאות שנים את חוזה מדינת היהודים, ואת מנהיג הממלכה המאוחדת שהכיר בה, אלא שכנראה לא איכשר דרא.
ראינו אם כן, שחלוקת חז"ל את הנביאים לשתי קבוצות אינה עניין שב'מגדר' גרידא, אלא מדובר בהבדל מהותי בין סוגים שונים של נבואה. אין טעם במתן ציונים והערכות לכל קבוצה, כמו שאין לנו עניין בפמיניזם מלאכותי. כל שנחוץ הוא להבין כי תופעה כה מורכבת כהשראת שכינה על בן אנוש היא רבת אנפין, וחלק בלתי נפרד ממנה היא אופיו וזהותו של המתנבא. ואין הדברים מוגבלים לימים שעברו, אלא כמו שהורתה אחרונת הנביאות – "כתבוני לדורות".
למאמרים נוספים באתר פשיטא
