סודו של הרגל

סדר מועד פתח בהגדרת הצורות השונות של אב המלאכה של הוצאה והכנסה מרשות לרשות במילים "יציאות השבת שתיים שהן ארבע". כתבתי במדור זה שלדעתי הניסוח מרמז לשם הוי"ה, המורכב משתי יחידות, י"ה, ו-ו"ה – "שתיים שהן ארבע". המילים "יציאות השבת" מתחילות באותיות י"ה, כאשר המשך השם נמצא באותיות הראשונות של המילים "ובעל הבית", בהמשך המשנה.

על רקע זה הצעתי שעיסוק המשנה (שמקומה כפותחת הפרק הראשון במסכת הנו בלתי מוסבר) בהוצאה של "בעל הבית" מרשות היחיד ל"עני" העומד בחוץ ברשות הרבים מרמז לבריאת העולם המהווה "הוצאה" של היש מרשות היחיד של הבורא לפני "בראשית ברא", והפיכתה בחסד הבורא לרשות של רבים. במובן זה היחס המתואר במשנה בין בעל הבית המושיט חפצים מבפנים אל העני הלוקח אותם אל רשותו הנו תיאור של קיומו התמידי של העולם וכלכלתו.

המשניות האחרונות של מסכת חגיגה סוגרות מעגל. הן מתייחסות לכניסה של ה"עניים" – הלא הם עולי הרגל – לחצר ביתו של בעל הבית – השוכן בבית המקדש – "להכניס" מברכתם "ולהוציא" שוב את פרנסת ביתם, בחינת "והשיאנו את ברכת מועדיך". מסכת חגיגה, המסיימת את סדר מועד, מעצימה את נקודת החיבה וההתקשרות בכניסת העניים לחצרו של בעל הבית. זאת דרך הגדרת מצוות העלייה לרגל כמפגש בלתי אמצעי של החלפת מנחות ברוכות ובתיאור המפליא של ראיית סודות הבריאה וההשגחה הא-לוהית כחלק ממצות הראייה.

תכונה מיוחדת במפגש בין עולי הרגל לבין הדר בקודש הקדשים נמצאת דווקא בהלכות טומאה וטהרה המורכבות שבסוף פרק שני ובפרק שלישי במסכת, שהוא כאמור הפרק האחרון שבסדר מועד. הלכות אלו מבליטות את קשר החיבה של בעל הבית לעניים המבקרים בביתו דרך שלושה שלבים, ההולכים ונבנים לאורך המחצית השנייה של המסכת ומגיעים לניסוח ממצה בסוגיה האחרונה שבה.

שלב ראשון

ישנן חמש דרגות הקפדה בשמירה על הטהרה – (א) לאכילת חולין בטהרה (מידת חסידות), (ב) לאכילת מעשר שני המובא לירושלים, (ג) לאכילת תרומה, (ד) לאכילת קודש (קרבנות), (ה) לנגיעה במי חטאת (תערובת מי מעיין עם אפר הפרה האדומה, שממנה מטהרים טמאי מתים).

שש הלכות מבדילות את רמות שמירה הטהרה שבחמש הדרגות. למשל, טבילה לשם היטהרות חייבת להיות מלווה בהתכוונות למטרת ההיטהרות. כאשר מבטל אדם את צורתו הפיזית בכניסתו למים - כברחם אם – ההתחדשות באה רק בחיבור בין גוף, מים ודעת האדם. כך קובעת המשנה בדף יח ע"ב: "טבל ל(שם ה)חמור – מותר בקל". למשל, מותר לאכול קרבן גם אם אדם התכוון בטבילה להיטהר על מנת להתעסק במי החטאת; לעומת זאת, אם הטבילה נועדה לאכילת תרומה יצטרך המבקש לאכול מבשר הקורבן לטבול שוב.

החיבור בין גוף ונפש בהלכות טומאה וטהרה, בין 'יש' חומרי לבין דעת והתכוונות, מתבטא גם בצורות אחרות. בגדים שנשמרו בטהרה לשם דרגה נמוכה, למשל לשם אכילת תרומה, נחשבים טמאים לאדם העוסק בדרגה גבוהה יותר, למשל בקרבן.

שלב שני

בהיגיון של "הפוך על הפוך", חומרת הקודש ביחס לתרומה יוצרת מצב בו אפשר להקל בשאלות של נאמנותם של אנשים להעיד על מידת הטהרה שלהם.

בדומה לשאלות המוכרות היום לשומרי כשרות בקשר ליכולת לסמוך על המתבשל בבית רעיהם, כך כאשר שמרו על טהרה התעוררו שאלות הנוגעות לטהרת מאכלים וכלים שעברו מיד ליד ביחסי מסחר ושכנות. נורמות השמירה על הטהרה לא היו שוות בין אדם לאדם ובין משפחה למשפחה.

באופן פרדוקסלי קובעת ההלכה שאדם שהעיד על עצמו ששמר על טהרה ברמת "קודש", כלומר ברמה הגבוהה הנתבעת לשם אכילת קרבן, נאמן; בעוד המעיד ששמר על טהרה ברמת "תרומה" אינו נאמן. ההקלה נובעת מעצם החומרה היחסית של הקודש. חביבות הקודש, ובעיקר היראה ממנו, לעומת היחס לתרומה, מביאות להקפדה יתרה ולרתיעה מלשקר אודותיו.

הנחה בסיסית זו, החושפת את נקודת ההתקשרות של הציבור הרחב - גם עמי הארץ ולא רק החסידים והחברים שהקפידו הקפדה יתרה על הלכות שמירת טהרה – מהווה בסיס לסיום המפתיע של סדר מועד.

השלב השלישי

הטומאה נמצאת במקום של הרחקה משורש החיים – בבלות הגוף, באיבוד כוח הפריון, בחטא ובמוות. המקדש כמקום השראת השכינה היווה שורש הברכה, העצמת החיים וגילוי התורה. למדנו בסוגיות רבות לאורך סדר מועד אודות ההקפדה החמורה בהבאת טומאה לתוך בית המקדש עצמו. לעומת זאת למדנו שיש מקרים – כמו בהבאת קרבן פסח שעה שכל הציבור טמא – בהם 'נדחית' הטומאה במקדש, כאילו נעלמה לשעה. ברוח דומה מסיים התלמוד את סדר מועד.

בתקופת העלייה לרגל, עת שהייתם של רבים במקדש, היו בוודאי מי שלא שמרו די על טהרתם, ונגעו בכלי המקדש וטמאום. אך הפלא ופלא – במשך שבוע המועד כמו נעלמה הדרישה החמורה של שמירת הטהרה במקום השראת השכינה. הסתובבו עולי הרגל בעזרות, וכהנים עמי הארץ בהיכל עצמו, ולא חשו להיטמאות כלי המקדש.

יתר על כן, באופן פרדוקסלי לחלוטין ההקפדה היתרה על טהרת המקדש וכליו חזרה והתעוררה מיד לאחר המועד. כאשר עולי הרגל חזרו לביתם, החליפו הם את כליהם וטבלו אותם בשל החשש הכבד שנטמאו.

מה פשר קביעת הלכה מפתיעה זו? בשעת המפגש הבלתי מתווך בין הרעיה והדוד, אזי לטומאה אין קיום – אין בלות, אין איבוד כוח פריון, אין חטא ואין מוות. יש רק ברכה, העצמת החיים והתקשרות אל עץ החיים. אך מיד חוזרת הטומאה לאיתנה. האם השאיפה למפגש מיוחד זה יכולה לאפשר לחכמים לעצב את ההלכה לפי הצורך? הסוגיה האחרונה של המסכת עוסקת בלשון סימבולית מובהקת בשאלה זו.

שולחן ומנורה

המנורה, כולה זהב, גילמה את ברכת האור והתורה שיצאה מקודש הקודשים; השולחן מייצג את ברכת הלחם והנחלה. המפתיע הוא שהשולחן היה חשוב יותר מהמנורה - מקום המנורה בהיכל הוגדר "נוכח השולחן". זהו הבסיס לשיטת המשנה בדף כו, כנגד הברייתא המובאת שם, שבזמן המועד הכריזו לפני עולי הרגל, מתוך התייחסות לכוהנים עמי הארצות: "היזהרו שלא תגעו בשולחן ותטמאוהו" - ולא הכריזו על המנורה. החיות שבארציות נחשבה מיצוי של שורש ברכת ה' שבחיים יותר מהחיות שברוח - על כן יש להיזהר מלטמא את השולחן ביתר קפידה.

בהרחבת משנה זו דנה הסוגיה (בדפים כו-כז) בשאלת ההיטמאות של כלי המקדש – השולחן, המנורה ושני המזבחות. בלשון הסימבולית של הסוגיה, הלכות טומאה וטהרה של כלי המקדש הן גם הלכות קיום האדם לפני א-להיו:

א. המזבחות לא מקבלים טומאה היות שלדעת רבי אליעזר הם כקרקע, וקרקע אינה נטמאת. המזבח מבטא את נקודת ההתקשרות של העולם אל ה', ההתקשרות של עצם היותו של היש החומרי נברא, ומתוך כך פונה כלפי בוראו. גם באדם ישנה בחינת מזבח מחובר לאדמה, בסיס הקיום אשר גם ללא דעת והתכוונות נמצא בזיקה עם שורש קיומו.

ב. נשאלת שאלה אודות כלי מצופה – כמו שולחן המקדש שהיה מצופה זהב – אם מעמדו לעניין טומאה וטהרה נקבע על פי ההלכות הקשורות לחומר הכלי או לחומר הציפוי. הגמרא מדגישה שבשולחן המקדש ציפוי המתכת בטל כלפי העץ שבפנים, כתוצאה מחשיבות השולחן ככלי מחזיק את ברכת לחם הפנים שהיה מונח עליו תמיד.

בנוסף מציינת הגמרא ששולחן אדם בביתו דומה דווקא למזבח, המכפר על חטא, ולא לשולחן במקדש. כמזבח המחובר לאדמה, ברכת הארציות שבבית מהווה גילוי של חיות העולם ללא קשר לדעת האדם, ולטהרה התלויה בהתכוונות.

גם בבלי דעת

בכך נחשף פשר המהלך הגדול של סוף מסכת חגיגה. במשך כל השנה מצב ההתקשרות בין ישראל לבין מי ששכן במקדש נקבע על ידי שמירת טהרה שבדעת ובהתכוונות – דרגות דרגות: חולין, מעשר שני, תרומה וקודש. הלכות טהרה אלו תלויות במעשי האדם ובדעתו, הנחשבת בהקשר זה ציפוי חיצוני לעומת השורש הקיומי של עצם חיות היש לפני א-לוהים.

לעומת זאת, במועד, עת חידוש ברית האהבה של הדוד והרעיה, כל אדם בישראל, אפילו "פושעי ישראל", נידונים שלא על פי חיצוניותם, נחושת וזהב המסמלים התגנדרות והחצנה, אלא על פי פנימיותם, העץ הפשוט המחובר להתקשרות התמידית של היש הנברא לא-לוהיו.

למאמרים נוספים באתר פשיטא