 |
לאכול לחם בפיתה |
המשנה הראשונה בפרק שישי שבמסכת נדרים שונה: ''קונם תבשיל שאיני טועם, אסור במעשה קדרה רך ומותר בעבה'. כלומר, אדם האוסר על עצמו בלשון 'קונם' לאכול תבשיל, אסור לאכול תבשיל 'רך', אך מותר ב'עבה'. על כך שואל התלמוד 'והא מִתַבשיל נדר?' (מט ע"א), היינו, מדוע המדיר עצמו מתבשיל כלשהו אסור לאכול רק מתבשיל רך ומותר בעבה, ומדוע קיים הבדל בין סוגי התבשילים לעניין הנדר? על שאלה זו עונה אביי, שלתנא זה, נחשב כתבשיל רק זה שאוכלים עמו פת; תבשיל רך נאכל עם פת ועבה לא.
על כך מעיר התלמוד:
מתני' דלא כבבלאי. דאמר ר' זירא: בבלאי טפשאי דאכלי לחמא בלחמא.
א"ר חסדא, דמשאיל להון להלין נקדני דהוצל: הדין דייסא היכין מעלי למיכלה?
דחיטי בלחמא דחיטי, ודשערי בלחמא דשערי, או דלמא דחיטי בדשערי ודשערי בדחיטי...
אמר ליה רב לחייא בריה, וכן א"ל רב הונא לרבה בריה: כל מידעם לא תפלוט קמיה רבך,
לבר מן קרא ודייסא, שהן דומין לפתילתא של אבר, ואפילו קמי שבור מלכא פלוט.
תרגום: המשנה אינה כבבלים. שאמר ר' זירא: בבלים טפשים אוכלים לחם בלחם.
אמר רב חסדא ששואל להם ל'נקדנים' הללו של הוצל: דייסה זו כיצד טוב לאוכלה?
של חיטים בחיטים ושל שעורים בשעורים, או אולי של חיטים בשעורים ושל שעורים בחיטים...
אמר לו רב לחייא בנו, וכן אמר לו רב הונא לרבה בנו: כל דבר אל תירק לפני רבך,
חוץ מדלעת ודייסה, שהם דומים לפתילה של עופרת. ואפילו לפני המלך שבור - פלוט
מהלך הדברים ברור; הבבלים (הטפשים...) אוכלים לחם עם לחם, ולכן גם תבשיל עבה נאכל אצלם עם לחם, ולפיכך הוא מוגדר לדידם כתבשיל והנודר מתבשיל אסור בו. רב חסדא מביא כהוכחה למנהג בבלי זה את השאלה שנשאלו 'נקדני' (אותם 'פַיין-שְמעקרים' המקפידים על מאכליהם) העיר הבבלית הוצל: איזה לחם ראוי לאכול עם איזו דייסה - מאותו מין או שמא ממין שונה? (התשובה לצערנו אינה מצורפת). אגב ענייני הדייסה, מובאת הוראת רב לחייא בנו, האוסרת לירוק כל דבר לפני הרב (למעט דלעת ודייסה המסוכנים), בגלל הביזיון שבדבר (רש"י: כדאמר במסכת עירובין: 'הרק לפני רבו חייב מיתה'). החשיבות עבורנו בסוגיה זו היא ההתמקדות בלשון המיוחדת לה. עיון בלשונה של סוגיה זו, מַקרה לפנינו הזדמנות לפתוח צוהר לשאלות העריכה וההתהוות של התלמוד.
|
לא נשנתה מאה שנה |
בקטע שהובא לעיל ישנו ריכוז לשונות המיוחדים למסכת נדרים: 'דאכלי לחמא בלחמא' = בשאר התלמוד: 'נהמא בנהמא'; 'להון' = 'להו' (להם); 'להלין' = 'להני' (לאלו); 'הדין' = 'האי' (זו); 'היכין' = 'היכי' (כיצד); 'כל מידעם' = 'כל מידי' (כל דבר). שינויים אלו נפוצים במסכת זו מאוד, ונוגעים לאוצר הלשון כמו גם לענייני דקדוק וטרמינולוגיה. חכמינו הראשונים כבר עמדו על תופעות אלו. ר' אשר בן יחיאל אשכנזי (הרא"ש, בן המאה ה-13) כותב בפירושו לדף ב ע"ב, על הביטוי 'ידות אינשי': 'כלומר שכח ('אינשי') התנא לשנותן ברישא... בשאר דוכתי (מקומות) דש"ס [תשאל הגמרא] ידות מאן דכר שמייהו (מי הזכיר אותן), אלא שלשון נדרים משונה'. לשון 'משונה' זו משותפת לעוד מסכתות בתלמוד והן: נזיר, תמורה, מעילה, כריתות וחלק ממסכת תמיד, הידועות בשם 'המסכתות המיוחדות'.
מה פשר שונות זו? רמז לכך ניתן למצוא ב'כלבו' (כנראה המהדורה הראשונה לספר 'ארחות חיים' לר' אהרון ב"ר יעקב הכהן, בן המאה ה-14 מפרובנס), המביא תשובות גאונים בעניין נוסח תפילת כל-נדרי בערב יום כיפור (סימן סח):
ונשאל גאון בהאי ענינא וזהו תורף השאלה והתשובה: וששאלתם אם יכולים הצבור להתנות ביום הכפורים כל נדרים שנודרין משנה זו לשנה אחרת. (מסכת) נדרים אין נשנית בשתי ישיבות היום יותר ממאה שנה, וכן אמר רב יהודאי גאון נהורא דעלמא ז"ל: דאנן לא גרסינן נדרים ולא ידעינן לאסור ולהתיר בה לא נדר ולא שבועה ואין ראוי לא בישיבות ולא בכל מקום להתיר נדרים לא בראש השנה ולא ביום הכפורים, אלא שמענו שבשאר ארצות אומרים כל נדרי. עד כאן לשון הגאון בעל ספר העתים ז"ל שכתב בחבורו דעתו ודעות הגאונים אחרים ז"ל.
תשובה זו היא משל רב נטרונאי גאון שנפטר ככל הנראה בשנת 967. רב יהודאי גאון (שהחיבור 'הלכות גדולות' מיוחס לו) נפטר ב-1005, ומכאן שבמאות האחרונות של תקופת הגאונים לא נלמדה ('נשנתה' = נלמדה על פה) מסכת נדרים. מידע נוסף בעניין ניתן להסיק מקטע גניזה המכיל רשימת מסכתות שנלמדו בישיבה בבבל, שממנה נעדרות מסכתות נדרים, נזיר, תמורה, מעילה, כריתות ותמיד – בדיוק אותן 'מסכתות מיוחדות'. אם אכן מסכתות אלו לא נלמדו בישיבות בבל של תקופת הגאונים, הרי שהן לא עברו את אותו צינור מסירה של שאר התלמוד והוא לא השאיר עליהן את חותמו. אך מידע זה, חשוב ככל שיהיה, אינו מגלה לנו את מקורן של המסכתות, או ליתר דיוק את מקום עריכתן.
|
חור תלמודי שחור |
שאלה זו העסיקה את גדולי חוקרי התלמוד למן 'חכמת ישראל' של המאה ה-19 באירופה ועד לימינו אלה, ונאמרו בה דעות שונות. גישה קיצונית אחת היא של יצחק אייזיק הלוי בספרו 'דורות הראשונים'. לדעתו, הארמית במסכתות המיוחדות קרובה לארמית הגלילית של התלמוד הירושלמי, ומכאן הוא מסיק שבתקופת הסבוראים (שבאו אחרי האמוראים) הן נלמדו רק בארץ ישראל ולא בבבל. לפי זה, הנוסח שבידינו מושפע מהעתקות של התלמוד שהגיעו לאירופה בראשית ימי הביניים מארץ ישראל ולא מבבל. דעה זו קשה מבחינות רבות, ולו רק בגלל העובדה שהטרמינולוגיה ה'ארץ-ישראלית' של בבלי נדרים חסרה לחלוטין מזו של התלמוד הירושלמי לאותה מסכת.
דעה אחרת ומקובלת יותר היא זו של אחד מגדולי חוקרי ספרות חז"ל במאה העשרים, יעקב נחום אפשטיין. לדעתו מדובר ב'עריכה אחרת, זמן וישיבה אחרת... מאוחר הרבה משאר מסכתות התלמוד'. 'ישיבה אחרת' זו שכנה במקום שהדיאלקט שלה היה שונה מזה של סורא (הסמוכה למתא מחסיא, עירו של רב אשי – ראשון עורכי התלמוד) ונהרדעא. מכיוון שרבא ממחוזא נזכר במסכת נדרים הרבה יותר מכל אמורא אחר (כ-65 פעמים, לעומת אביי הנזכר 27 פעמים), משער אפשטיין כי זהו מקום עריכתה של מסכת נדרים, וכי "תלמודה של מחוזא לא הגיע לסורא ופומבדיתא (שישיבותיהן עברו לאחר הכיבוש המוסלמי לבגדד, א"ט) אלא מעט, ולא נלמד בהן, ועל כן הזניחוהו גם הגאונים" (לדבריו השלמים ולהוכחותיו, ראה ספרו: 'מבואות לספרות האמוראים', עמ' 54-71).
טבע הדברים מסוג זה, שאין הם יוצאים מגדר ההשערה, המבוססת יותר או פחות. מדובר בימים רחוקים של התגבשות והתעצבות צורות המסירה של ספרות חז"ל, ורב העלום בהם על הגלוי. לשם המחשה, כתבי היד הקדומים ביותר שבידינו הם מן המאה העשירית או לכל המוקדם מסוף התשיעית. רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, נפטר בשנת 220 לערך, ואילו עריכת התלמוד הבבלי הסתיימה אי שם במאה השישית. מאות השנים שבינתיים מהוות מעין 'חור שחור' שממנו מגיעים לידינו רק רסיסי מידע. לשונה של מסכת נדרים וחברותיה ה'מיוחדות' הוא אחד מרסיסים אלה, השופך מעט אור על נושא מרתק, שבוודאי לא נאמרה בו עדיין המילה האחרונה.
מאמרים נוספים באתר פשיטא
