לפי דעתו של בן

המצווה של "והגדת לבנך" בליל הסדר יוצרת מציאות מיוחדת, השונה מחובת החינוך התמידית. החובה המוכרת באה להרגיל ילדים בקיום המצוות שהם עתידים להיות חייבים בהן, ואילו המאמץ המושקע בצורת העברת ההגדה הוא לעורר את נפשותיהם של הילדים להיות שותפים פעילים בסיפור יציאת מצרים כבר בהווה, כילדים.

בליל הסדר איננו מספרים על החיבור בין הדורות ועל החובה לקיים את המשך זהותנו המשותפת אלא מעצבים ומקיימים חיבור זה באופן ממשי. בדיבור המשותף המשפחתי בליל הסדר, חיבור הדורות – בעבר, בהווה ובעתיד - נקלט בנפשותיהם של המסובין ללא שום קשר לגיל ולבשלות הדעת כמציאות חיה המלכדת את כולם.

על רקע זה ראוי להתבונן במשניות שבסוף פרק רביעי במסכת נזיר, ובדיונים סביבן - סוגיות העוסקות בפן מיוחד של ההתקשרות הבין-דורית.

האיש מדיר את בנו בנזיר (נודר נדר נזירות המחייב את בנו הקטן), ואין האישה מדרת את בנה כנזיר. כיצד? גילח (הקטן את שערו וחילל את נזירותו) או שגילחוהו קרוביו, מוחה או שמחו קרוביו (הנזירות בטלה). (נזיר כח:)

קביעה זו מעוררת שאלות רבות: נפסק בהלכה שאין האב יכול לנדור נדר המחייב את ילדיו, אף הקטנים. הרי נדר, כפי שלמדנו, הוא ביטוי מובהק לצורך נפשי וקיומי, ותוקפו יונק משורש הקדושה שבנשמה הפרטית. איך ייתכן שאדם, אף קטן, יחויב בנדר של הזולת, יהא מי שיהא?!

יתר על כן: אם מסיבה כלשהי יש לאב סמכות להדיר, מנין סמכותו של הילד, עדיין קטן שאינו חייב במצוות, למחות ולבטל את נדר אביו? על אחת כמה וכמה יש לתמוה על זכות הקרובים לעשות כן? ומדוע בכלל יש הבדל בין אב ואם בכל הקשור לסמכות זו?

אמצעי חינוכי או תפילה

הגמרא בדף כט מציעה שתי גישות שונות להבין את פסיקת המשנה: "רבי יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר". כלומר, פסיקת המשנה היא אחת מאותן "הלכות למשה מסיני" שנמסרו מדור לדור ללא בסיס במקרא, ולמעשה ללא הנמקה שניתן לדון עליה. ממילא, לאורך הדיון בסוגייתנו כל ניסיון להשיב על תמיהות אלו נענה על פי שיטה זו בנוסחה הקבועה והסתומה: "הלכה היא בנזיר".

"רבי יוסי ברבי חנינא אמר (בשם) ריש לקיש: כדי לחנכו במצוות". גישה זו מבטלת למעשה את ייחודה של ההלכה המקנה לאב את זכות ההדרה דווקא בנזירות, ומכניסה את הפסיקה לתוך קטגוריה רחבה המוכרת בכל המצוות. כדי להרגיל את הקטן במעשי המצווה וכדי שאחריות קבלת העול לא תחול עליו באופן פתאומי ללא הסתגלות, תיקנו חכמים את חובת החינוך בכל תחומי התורה.

שיטה זו עוררה קשיים רבים, שבחלקם מנוסחים בסוגיה עצמה. האם מהמשנה נלמד שהאב חייב בחינוך ולא האם? או שמוקד מעשה החינוך הוא בבן ולא בבת? ואיך אפשר בכלל להבין שהבן עצמו או הקרובים יכולים למחות, אם מדובר בחובת חינוך כללית?

לפני שנביא את דברי התלמוד הירושלמי, כדאי לערוך תרגיל חשיבה קצר. מדוע בעצם ירצה אב (או אם) לחייב את ילדיו בנזירות? מה יכול להיות הרקע להחלטה שכזו?

סביר להניח שדווקא בנזירות אין ההורה מבקש להרגיל ילד בקיום מצווה שתחול עליו כשיגדל – שהרי אין בנזירות מצווה. נהפוך הוא: לאורך המסכת הנזירות מצטיירת – כפי שכבר ציינו במדור זה - כסוג של 'עבירה לשמה' המחייבת קרבן חטאת על התנתקות מברכות העולם, על אף הערך הקיומי שבהעמקת טהרת הנפש שבה.

אפשר להציע שני מניעים לאב המדיר בנו בנזירות: אפשר שאדם ידיר את בנו כסוג של הקדשה לשמים, שבזכותה יינצל הילד ממחלה קשה שבה הוא לוקה חלילה, או יתגשמו מאוויים אחרים של המשפחה. דומה הדבר למעשיה של חנה, אמו של שמואל הנביא, שהקדישה אותו לשרת במשכן כחלק מתפילתה. התלמוד הירושלמי מספר בהתחלת פרק שביעי גם על אב שהקדיש את בנו לנזירות כשהיה עוד עובר ברחם אמו.

בטור זה כבר דנו במקרה של שמשון שהוקדש מבטן אמו לחיים של נזירות על ידי מלאך, ובכך גאל את אמו מעקרות. אך אב אינו מלאך - ואיך ייקח על עצמו אחריות שכזו?

יש אפוא להציע מניע נוסף להדרת האב את בנו. החינוך למצוות אינו מתמצה בהרגלים מעשיים ובהכשרה הבאה בלמידה שכלית. המטרה הנשגבה, אך הקשה ביותר, היא הכשרת הנפש, כבליל הסדר, ובעיקר העצמת יכולת האדם לבנות חיים מתוך העוצמות הבראשיתיות של יצריו. לכך אדם זקוק להיטהרות המידות, ליכולת להשתמש בדחפיו היצריים והאגואיסטיים, כוחות החיים עצמם, לשם בנייה והעצמת היש. על רקע זה אפשר לתאר אב (גם אם?) שיבקש לחנך את בנו במידת הפרישות וההיטהרות. בתקופת סוף הבית השני והתלמוד התמצתה בקשה זו במוסד הנזירות.

חינוך דרך הרגליים

לאחר תרגיל החשיבה הקצר נחזור להצעת ההסבר של התלמוד הירושלמי למשנה. פסיקת המשנה מקושרת בירושלמי לדיון קדום המופיע בסוף פרק ג בתוספתא: "בית שמאי אומרים – אין אדם מדיר את בנו בנזיר; ובית הלל אומרים: מדיר. הדירו כשהוא קטן, גילח או שהביא שתי שערות, בטלה הימנו נזירות אביו". מתוך ניסוח התוספתא מתברר שפסיקת המשנה היא רק לפי בית הלל; לבית שמאי כמו שאין לאב זכות להדיר את בנו בכל מקום, כך אסור לו לעשות כן בנדר נזירות.

ייתכן שמחלוקת זו חושפת מחלוקת מהותית באשר לחינוך ילדים. במספר מקומות במשנה מוזכרת תפיסה חינוכית השונה מאוד מהמקובל בהלכה היום ביחס לחובת הטף במצוות. למשל, "קטן שאינו צריך לאמו – חייב בסוכה. מעשה וילדה כלתו של שמאי הזקן ופתח את המעזיבה (הגג), וסיכך על גבי המטה בשביל הקטן" (סוכה ב, ח). ודוגמא נוספת – "הכל חייבין בראייה (במצוות עלייה לרגל במקדש) חוץ מחרש, שוטה וקטן... איזהו קטן (הפטור ממצוות ראייה)? כל שאינו יכול לרכוב על כתפיו של אביו ולעלות מירושלים להר הבית, דברי בית שמאי; ובית הלל אומרים: כל שאינו יכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר, 'שלוש רגלים'" (חגיגה א, א).

ברור לחלוטין ששני המקרים הללו אינם עוסקים בחובת "חינוך" במובן של הרגל העשייה או הכשרת הדעת. במיוחד לשיטת שמאי ותלמידיו, אך גם לשיטת בית הלל, מדובר בחובה מובהקת של ילדים, אף של תינוקות, להשתתף בהווי הרוחני-תורני של מבוגרים. אך איזה ערך "חינוכי" ישנו במעשה של שמאי שהכניס את נכדו לסוכה זמן קצר אחרי הלידה? "החינוך" המתרחש בסוכה ובעליית ילד על כתף אביו מירושלים להר הבית נקלט בנפש מתוך עומק החוויה המשותפת באופן טרום שכלי לחלוטין. מצוות הסוכה והעלייה לרגל לראות ולהראות יוצרות מציאות העוטפת את האדם. ילד עשוי לחוות בכל חושיו ובכל רובדי אישיותו את האירוע. חוויות שכאלה מעצבות את תשתית קיום האדם, ומהוות בסיס לתודעה של מתבגר ושל מבוגר לאחר שנים רבות.

ההבדל בין התפיסה השמאית לזו של בית הלל הוא בשאלה האם יש לראות את הילד לא רק כמושפע מההווי אלא גם כמשפיע. האם הוא פסיבי לחלוטין או שיש בו גם צד אקטיבי. במקורות רבים שבהם נזכרת שיטת בית שמאי, ניכר שעבורם הקדושה היא אובייקטיבית, מין מציאות קוסמית א-להית שהאדם נתבע להיכנס בה ולקבלה, ומתוך כך להתקדש בעצמו. יש להכניס אפילו תינוק למציאות זו. לעומת זאת, הקדושה לפי בית הלל באותם המקורות היא יצירה משותפת של א-להים והאדם. גם כאשר יובא ילד הרך, בכוחות הוריו, למתחם השכינה ולהתכללות בסוכה, עדיין חשוב שהילד ישתתף, יהיה אקטיבי, ייצור מציאות מסוימת – בסוכה מגיל עצמאות מאמו, ובמקדש כשיוכל לעלות ברגלו.

מהי הדרך לחנך ילד לנקיות הדעת ולהיטהרות הנפש? האם מנהגי הנזירות מהווים כלי לעיצוב האישיות בהקשר זה? בית שמאי סוברים ששורש הקדושה שהנזיר שואף לממשו בחייו, מעבר למקובל, אינו נוצר בזכות דיבור האדם, נדרו והתחייבויות היונקות מחיי נפשו. זוהי מציאות אובייקטיבית, ונדר הנזירות מחייב את האדם לתת לה להופיע בחייו, אך אינו יוצר אותה. אך מבחינה אחת הסוכה והעלייה לרגל אינן דומות לנדר הנזירות. הן מבטאות את המציאות הא-להית באופן מובהק, בעוד הנדר פועל אך ורק מתוקף יצירה פנימית של האדם. לפי בית שמאי, איננו מנסים לחנך את הילד ליצירת הקדושה אלא לכניסה אליה; ממילא הילד אינו שייך בנדרים, הסובייקטיבים מעיקרם.

לעומת זאת בית הלל סוברים שיש להראות לילד שהוא יכול ליצור לעצמו קדושה וטהרה. ההיטהרות כמו הסוכה והביקור במקדש מהווה שורש שחייב לצמוח מיסוד החוויה, השותפות וההזדהות. כפי שבית הלל הדגישו במצוות הללו, האדם נקרא להיות שותף ליצירת מציאות זו בחייו.

שלא כמו ההווי העוטף את החושים מבחוץ בסוכה ובמקדש, הנזירות שייכת כולה לעבודה פנימית של האדם. יצירת סוד נפשו של אדם איננה יכולה לבוא בכפייה. האב יכול להציע ולדרבן תהליך של היטהרות והתקדשות, אך הילד חייב לקבלו מתוך רצון; וגם הקרובים השותפים לעיצוב פני המשפחה יכולים באופן מיוחד במינו למחות ולבטל את הנזירות כאשר נראה שרצון האב חונק את שאיפות נפשו של הילד.

גם בנזירות יש לשנן את היסוד של 'והגדת לבנך' - לפי דעתו של בן אביו מלמדו.

למאמרים נוספים באתר פשיטא