כיצד מפרקין?

כוח ההתחדשות של ההלכה נחשף במפגש בין פרשנות המקורות המקראיים והתלמודיים הראשונים לבין המציאות המורכבת והמשתנה. אבי, הרב פרופסור אליעזר ברקוביץ ז"ל, כתב כך בהקדמה לספרו 'ההלכה: כוחה ותפקידה':

תמצית של תורה שבעל פה זו ההלכה.... ההלכה היא הגשר עליו עוברת התורה מעולמה... אל תוך המעשה החי של היחיד והחברה. במובן זה המציאות, שמעצם טבעה היא חול, היא הגירוי המפריט את הנצחי לאותה הלכה מעצבת מציאות.

במשניות שבסוף פרק שני במסכתנו ובסוגיות התלמוד שם, אנו מוצאים דוגמה מאלפת לתהליך זה. הדיון, העוסק בגבולות שנקבעו לפירוק נישואין כאשר ישנו חשד שאישה בגדה בבעלה, מהווה למעשה "פרשת סוטה" הלכתית במציאות שבה אין מי סוטה.

פירוק והרכבה

המשנה בדף כג: משרטטת מספר מקרים שבהם ההלכה אוסרת את מעשה הייבום. עם זאת, אם "קדמו וכנסו (הזדרזו לייבם) – אין מוציאין (בית הדין את האישה) מידם". למשל, "מי שקידש אחת משתי אחיות ואין יודע איזה מהן קידש", ומת ללא בנים, ויש לו שני אחים – "אחד חולץ ואחד מייבם". למרות זאת, קובעת המשנה ש"אם קדמו וכנסו – אין מוציאין מידם".

לא ניכנס כאן לפרטי ההסבר של הלכות אלו. לענייננו, נפתח בהן שער לשאלת יסוד ביחס ההלכה למשפחה. בנוסף לבירור ההלכתי הספציפי הנדרש במקרה זה בכל הנוגע להלכות "זיקת ייבום", ישנה קביעה ערכית רבת משמעות בהלכה הקובעת - "אין מוציאין מידם". עולה ממנה ערך תורני מובהק בעצם השמירה על יציבות המשפחה, למרות המעשה הנוגד את פסיקת ההלכה.

הקביעה ש"קדמו וכנסו – אין מוציאין מידם" הינה הבסיס לדיון המתרחב סביב "סוטות במשפחה" - "הנטען (מי שחשוד שעבר על איסור) באשת איש והוציאוה (בית דין) מתחת ידו, אף על פי שכנס – יוציא" (דף כד:). הלכה זו, הדנה באחת השאלות המשמעותיות והמורכבות ביותר בחיי משפחה ובחיי קהילה, היתה לאבן שתייה במאמץ פרשני ופסיקתי רב-ממדים לאורך כל הדורות. בשורש ההלכה מצויה הנחת יסוד, שלפיה אם הוכח מעל לכל ספק שאשת איש קיימה יחסים עם גבר אחר, הרי היא "אסורה לבעלה ואסורה לבועלה". במקרה זה גם אם עברה ונישאה לבעל או לאיש האחר, "מוציאין אותה מתחתיו בגט אפילו היו לה כמה בנים ממנו" (רמב"ם, הלכות סוטה ב, יב).

אלא שלשון המשנה מעוררת מספר שאלות מהותיות:

א. מהי כוונת המילה "הנטען" – מיהו הטוען, ומהו תורף הטענה? ואם לא מדובר בהוכחה מעל לכל ספק שאכן היתה בגידה בנישואין, אזי איזו רמת חשד מצדיקה את פירוק הנישואין, ואת הפסיקה ש"מוציאין אותה" גם אם נישאו?

ב. מלשון המשנה, "הנטען על אשת איש", משתמע שמי שקיים יחסים מחוץ לנישואין היה האיש ולא האישה. זאת על אף שהכלל "אסורה לבעלה ואסורה לבועלה" מתייחס לאישה.

ג. כוונת המילה "הוציאוה", בלשון רבים, היא שחכמי בית הדין הם ה"מוציאים אותה מתחת ידו". אם כן, התקיים תהליך משפטי, והוכח מעל לכל ספק שנעשה מעשה שבגינו ראוי לחייב את הזוג שלא יחיו יחד, גם אם ירצו בכך. אבל מה תהיה הפסיקה אם אי אפשר להוכיח זאת מעל כל ספק, אלא, למשל, היתה הודאה של האישה או הבעל במעשה, או שאחד מהם העיד על השני?

ד. גם הביטוי "אף על פי שכנס – יוציא" עורר פרשנויות חולקות. נראה שהמשנה בפשטות מתייחסת לנישואים עם הבעל הראשון, אבל מטעמים שעוד יתבררו היו כאלה שהבינו שמדובר רק בנישואין עם הגבר השני.

בפנינו אפוא שאלה המעסיקה גם היום בתי משפט, יועצי משפחה, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים וזוגות במשבר – כאשר ישנו חשד לבגידה במשפחה, ואף יותר מחשד, מתי רצוי לפרק את הנישואין, ובאיזו מידה יש לעצור בעד הזוג מלקיימם מחדש?

משאל רחוב

יש להדגיש שעיקר עניינה של המשנה, גם כאן וגם במשניות הבאות, הוא דווקא בהתמודדות עם נטייתם של גברים להשליט את רצונם בחיי משפחה על נשותיהם, ואף להשתמש בהלכה עצמה לממש את רצונם. כך קובעת המשנה שעד שהעיד בבית דין אודות מיתת גבר, אסור לו להתחתן עם אשתו של מושא העדות. ואף חכם שפסק על חובת פירוק נישואין כתוצאה מנדרי אישה שאסרה על עצמה קשר עם בעלה, ולא התיר את נדריה, אסור לו לשאת אישה זו, בגלל החשד. לעומת זאת, הסוגיות בדף כד-כו, והבירור ההלכתי המסועף שצמח מהן, מתייחסות בעיקר לשאלת החשד בבגידת האישה. השאלה המרכזית בגמרא מקבילה לפרשת סוטה - מתי מחייב בית דין פירוק נישואין במקרה שהאישה נחשדה בבגידה, ומתי מפרקים נישואין גם אם "עברו וכנסו" כנגד קביעת בית הדין?

לשאלה זו שלוש תשובות עקרוניות בסוגיה:

א. רב ששת: במקרה של חשד מבוסס, אף שלא הוכח מעל כל ספק - כמו במצב שמישהו מספר שראה מעשה בגידה, והסביבה מאמינה לסיפור - יש בסיס מספיק לחשד בכדי לפרק את הנישואין לכתחילה ולא לתת להם להתקיים גם אם עברו וכנסו.

ב. רב: יש לפסוק כך רק כאשר ישנו תהליך משפטי שבו נחקרו שני עדים בבית דין, והוכח מעל כל ספק שנעשה המעשה.

ג. רבי: גם כשישנם עדים שנעשה "דבר מכוער" בלבד, כלומר, נראו איש ואישה בנסיבות מחשידות, יש לפרק את הנישואין. הדוגמאות לכך הן: רוכל יוצא מהבית והאישה נמצאת בבגדיה התחתונים וכיוצא באלה. במשך הדורות נוספו דוגמאות נוספות המתאימות לתקופות השונות.

הגמרא שוללת את שיטת רב ששת וקובעת שיש לקבל שתי שיטות להלכה - שיטת רב ושיטת רבי. הקביעה המורכבת עוררה בעקבותיה דיונים רבים. נראה שכוונת הגמרא היא שבמצבים המורכבים והעדינים הנוצרים בחיי משפחה, דווקא נסיבות שונות במציאות הם שיקבעו את פסיקת ההלכה, פעם לפי רב ופעם לפי רבי.

הפרמטר העיקרי שיש לשקללו בפסיקה, לפי הגמרא, הוא איכות המידע המגיע מהסביבה האנושית. האם "סיפור המעשה" מוכר, האם העובדה שהוא מחזיק מעמד לאורך זמן מצדיקה את החשד באישה שהתנהגותה מוכרת לחברותיה ולשכנותיה? האם ישנם "אויבים" של הבעל או של האישה, בעלי אינטרס לקיים את סיפור המעשה אף שלא בצדק? שיקול מרכזי נוסף נוגע לילדים שעלולים להיפגע מפירוק הנישואין. בנוסף לעצם "טובת הילדים" בשמירת התא המשפחתי, אם בית הדין יפרק את הנישואין ייתכן ויתעורר חשד בחברה שהילדים נולדו מהקשר שמחוץ לנישואין, והם ממזרים.

על בסיס שיקולים אלו קובעת הגמרא שאם בני הזוג מוכרים בחברה כצנועים בהתנהגותם, אזי רק תהליך משפטי של שני "עדי טומאה" הנחקרים בבית דין יכול לפרק נישואין, כשיטת רב. זאת, בלי קשר לחשדות האיש או לסיפורים המסתובבים בשכונה. אך כאשר הציבור מסביב מאמץ את סיפור הבגידה על בסיס היכרות מוקדמת עם התנהגותה של האישה, אזי מספיקה עדות על "דבר מכוער" כדי לפרק נישואין, כשיטת רבי.

צמצום והרחבה

לאורך הדורות התגבשו שתי תפיסות עקרוניות בשאלת "פרשת סוטה" התלמודית, מה שמעיד על התגוששות תורנית עמוקה בין שני יסודות סותרים:

מחד גיסא, היו רבים, כגון הרי"ף והרמב"ם, שקבעו שקדושת הנישואין מחייבת במקרים אלו שמירה על התא המשפחתי, ואפשרות פירוקו בסמכות בית דין הינה מצומצמת ביותר. הפירוק מחייב קיומם של שני תנאים: האחד, "קינוא" לגבר מסוים שאיתו כבר נראתה במצב חשוד; והשני, עדות שניים שראו את שני אלה מקיימים יחסים אחרי "קנאת הבעל". שיטת רבי תקפה רק בנישואין שנוצרו מקשר עם גבר מחוץ לנישואין, ורק במקרה שלא נולדו להם ילדים. כך דעת השולחן ערוך והפוסקים הספרדים.

מאידך גיסא, קבוצה אחרת של פוסקים קבעה שקדושת הנישואין מחייבת במקרים אלו שמירה קפדנית על ערך הצניעות. לכן, יש לפרק נישואין גם ללא התנאים הללו אם ישנו חשד מבוסס לבגידה, כלומר, קול ציבורי אמין יחד עם עדות ל"מעשה מכוער". זוהי מגמת הפסיקה האשכנזית המובאת ברמ"א. צמצום או הרחבת סמכות בית הדין, תלויה אפוא בתפיסת מוסד המשפחה וקדושת הנישואין בעיני הפוסקים. "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל".

למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.