הסדרי נגישות
עמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > חיי אדם > נישואין וזוגיותעמוד הבית > יהדות ועם ישראל > תרבות ישראל > תורה שבעל פה > חיי אדם > משפחה
מקור ראשון (המאוחד)



תקציר
המאמר עוסק במושג ה'צרה' המופיע במשנה בתחילת מסכת יבמות, ובמשמעויותיו לגבי תפיסת המשפחה בישראל.



הצרות כאחווה חדשה
מחבר: הרב דב ברקוביץ'


המשנה הפותחת את מסכת יבמות ואת סדר נשים עמוסה מאוד ואינה ממוקדת. יש בה איסורי עריות, מצוות ייבום וחליצה, פטור הנשים הנמצאות ביחסי עריות ליבם מייבום וחליצה, ופטור צרותיהן מייבום וחליצה. וראוי לתמוה, למה לא פתחה המשנה את הדיון במצוות ייבום וחליצה, לפני הדיון בפרט של פטור הצרות. ועוד, למה פתח עורך המשנה את סדר נשים דווקא במסכת יבמות? הרי גם מצוות הייבום, על כל חשיבותה, הינה סעיף בהלכות אישות? נדמה שנכון היה לפתוח לפי הסדר הכרונולוגי – במסכתות קידושין וכתובות, ורק אז לדון במוות של אח נשוי ללא בנים. היה בודאי ראוי להקדים את מסכת כתובות העוסקת במהויות שבקשר הנישואין – קדושת אשת איש, חיי האינטימיות של הזוג והמבנה הכלכלי של המשפחה – לפני מסכת יבמות הדנה בעניין שאינו שייך ברוב המשפחות.

אחי, פרופ' אברהם ברקוביץ', הציע שהקדמת מסכת יבמות, וריבוי הלכותיה ופרקיה, נבעו ממצב חברתי קשה בדורות של חורבן הבית ומפלת מרד בר כוכבא. סביר להניח שהיו אלמנות רבות, יותר נשים מגברים, והתרבות המקרים של נישואין שניים ושלישיים בתוך חיק המשפחה בכדי לשמור על לכידות ועל רצף החיים.

כדרכנו, בנוסף להסבר ההיסטורי, נחפש גם הסבר החושף שורשים תורניים – כאן, שורשי המשפחה היהודית.

שינוי דורי

לכל רשימה במשנה ישנו היגיון פנימי המהווה גם הוא חלק מהוראת המשנה. רשימת הנשים הפטורות מייבום וחליצה והפוטרות את צרותיהן, היא דוגמא לכך.

בתו, בת בתו ובת בנו – קרבת "ילדות" ישירה ליבם (האח המייבם).

בת אשתו, בת בנה ובת בתה – קרבת "ילדות" עם קירבת "זוגיות", בחינת "אשתו כגופו".

חמותו, אם חמותו ואם חמיו – קרבת "זוגיות" עם קרבת "הורות".

אחותו מאמו, אחות אמו ואחות אשתו – קרבת "אחווה" - בשני המקרים האחרונים עם קרבת "הורות" או קרבת "זוגיות".

המבנה הפנימי של רשימה זו חושף סדר בהיררכיה של איסורי העריות – מקרובות משפחה קרובות יותר אל הרחוקות – ילדים, בני זוג, הורים, אחים ואחיות, קרובים מחיתון. בפנינו הצעת מסגרת להבנת מוסד המשפחה, מהותה והרכבה.

יחד עם מסגרת זו מציעה הגמרא, ושוללת, פרמטר נוסף שגם הוא מהווה מסגרת היררכית לאיסורי העריות - על פי חומרת העונשים.

לפי שיטת רשב"י, עונש שריפה חמור מעונש סקילה; לכל הדעות מיתה בידי אדם חמורה ממיתה בידי שמים (כרת). על פי מערכת שיקולים זו העריות "החמורות" הן הבא על אישה ובתה – איסור הכתוב בתורה במפורש; הבא על בתו, בת בתו, בת בנו, בת אשתו, בת בתה, בת בנה, חמותו, אם חמותו ואם חמיו. ברור לחלוטין שהחומרה המיוחדת התקפה במקרים אלו נובעת מבלבול היחס הזוגי ביחס שבין הורים וילדים. בגלל ששני הקשרים הינם יסודיים למבנה המשפחה, החמירה התורה בתביעה להפריד באופן מוחלט ביניהם. הקשר בין בני זוג הוא של קרבה רגשית, אינטימיות והשאיפה לשותפות ולאחדות מתוך שוני. התכנים החיוניים האלו שונים מהיחס בין הורים וילדים, יחס מכונן חיים עבור ילדים והורים כאחד, בו מרחק מסוים והכרת השוני המהותי בין הדורות ובין הנפשות הינו חובת המציאות בשביל עצם קיום הקשר.

את החלק הראשון של הרשימה במשנה תופסת אותה קבוצת עריות הכתובה ב"אלו הן הנשרפין" בפרק ח במסכת סנהדרין. אלא שאין להסביר על בסיס זה את כל מבנה הרשימה ביבמות. אחרון המקרים ברשימה הוא "כלתו", החמור מכל דוגמאות "האחווה" שלפניה, היות שעונש "הבא על כלתו" הוא "סקילה".

הענשה חמורה יחסית זו נובעת מהיחס בין כלה לחותן, סוג מיוחד של הורות וילדות. אין בה מתח הדורות ויניקת חיי הגוף והרוח שיש בהורות פיזיולוגית. היחס בין כלה לחותן משקף את המימד התרבותי-חברתי של היחס בין הדורות. מי שמבלבל בין קשר זוגיות לבין קשר הורות מיוחד זה חייב בעונש חמור בידי אדם כתמורה לפשע הפוגע במרקם היסודי בחברה הישראלית. הנסקל נענש על ידי העדים שהתרו בו והעידו נגדו בבית דין ועל ידי העם.

אחוות הצרות

השאלה הבסיסית שהמשנה מעמידה בפנינו היא – מה שורש פטור "צרות וצרות הצרות עד סוף העולם" מייבום, אם אחת הנשים נמצאת בקשר של איסור עריות עם היבם? הרי אין קרבה בין הצרות הללו ליבם (ואם תמות האישה שבקשר העריות עם היבם קודם מיתת האח, מותר היבם להתחתן עם צרותיה)?

המפתח נתון בפסוק שממנו נלמד פטור הצרות בדרשות התנאים, על אף שאין קשר על פניו בין הפסוק למצוות ייבום ולפטור הצרות – "אשה אל אחותה לא תקח לצרור לגלות ערותה עליה בחייה" (ויקרא יח, י"ח). הפסוק אוסר קשר אישות עם שתי אחיות, היות שהתחרות על אהבת האיש תפגע בקשר הראשוני של "אחווה" שביניהן, ובכך במרקם של המשפחה המקורית שלהן וגם של זאת שנוצרה בנישואיהן. דוגמא מובהקת לכך היתה נישואיו של יעקב עם לאה ורחל, שבסופו של דבר הביאו למכירת יוסף ולגלות מצרים.

מה ראו חכמים להשתמש בפסוק זה כבסיס הדיון בפטור הצרות? במסגרת מדרש תנאים שנעמוד עליו בהמשך ראו החכמים במילה "לצרור" רמז ל"צרה" שבין נשים הנשואות לגבר אחד – לא רק בין אחיות. חז"ל בחרו דווקא במילה "צרה" המרומזת במילה "לצרור" שבפסוק על איסור חיתון עם שתי אחיות, בכדי לכנות נשים הנמצאות בזוגיות מורכבת זו. בכך הם ביקשו לשאול שאלה על היחסים שביניהן – האם ה"צרות" יהיו לאחיות, או שיישארו "צרות"?

בעומק פטור הצרות מייבום נאמר משהו נוסף על ה"צרות" כאחיות. עצם היותה "צרה" הופך אותה ל"אחות" במובן חדש. גם היא נמצאת בקשר של איסור עריות עם היבם – גם היא בתו או אחותו או חמותו של היבם.

בכך נחשפת תובנת חכמים אודות מהות המשפחה החדשה הנוצרת בקשר הזוגיות. אין קרבת אחיות בין שתי נשים הנשואות לאיש אחד – הן לא נולדו מאותו הורה. אלא שחכמים קבעו שיחסי קרבה הנוצרים בין ילדים מאותם הורים חוזרים ונוצרים בקשרים שבין נשים הנמצאות בזוגיות אחת. השותפות שלהן בגבר אחד יוצרת ביניהן קרבה משפחתית יסודית בדומה ליחסים שבין ילדים מאותם הורים.

זו איננה קביעה רגשית, או שאיפה ליחסים של ידידות ואהבה; זוהי קביעה הלכתית המגדירה את קשר האישות כבסיס ליצירת משפחה למרות שאין בו יסוד של התהוות החיים כמו בהורות. שני גברים אינם מסוגלים להיות שותפים בזוגיות עם אישה אחת; מאידך, השותפות של כמה נשים בזוגיות עם גבר אחד יוצרת תא משפחתי - אמנם לא מוכר לנו – והן נעשות שותפות בזהות חדשה ואחידה. על כן אם אחת מהן נמצאת ביחס עריות ליבם, אזי כולן שותפות בו. זיקה זו, שלא כמו זיקה משפחתית הנוצרת מקשר לאותו הורה, מתבטלת בהיעלמותם של בני המשפחה, במיתת האח ובמיתת האישה שבקשר איסור עריות עם היבם.

כריתה כענף מגזע

הדרשה בברייתא בדף ג: לומדת שאין לייבם את אחות אשתו מהביטוי "לא יקח" – לא יקח את האחות בכל מצב, אפילו אם מדובר במצוות ייבום. מהמילה "לצרור" נלמד שאין לייבם גם את צרתה. נאמרו שני פירושים להסביר איך מלימוד זה אפשר ללמוד פטור מייבום וחליצה בכל העריות עם צרותיהן. שני הפירושים משקפים יסודות חשובים בתפיסת המשפחה והזוגיות:

א. במרכזו של הפירוש הראשון נמצא המושג "בית" - הזוגיות, קשר הנישואין, יוצרת מציאות הלכתית המכונה "בית". היבם מקים בית מחדש במעשה הייבום. זיקת האישות עם יבמה אינו רק קשר אישי בינו לבין אשתו של אחיו. כך דברי רמב"ם בהלכות ייבום פרק ו: "כשם שהערווה פטורה מן החליצה ומן הייבום כך צרתה פטורה, ולא נפלה לו (ליבם) זיקה כלל על בית זה, שנאמר 'אשר לא יבנה את בית אחיו'...ובית שמקצתו אינו יכול לבנות... אינו בונה אפילו מקצתו".

ניסוח חד זה מבוסס על תפיסת רבי עקיבא המובאת בתלמוד הירושלמי. הוא למד מהפסוק האוסר חיתון עם שתי אחיות שכל "איסורי ערווה שאין אחריה היתר" פוטרים גם צרות מייבום היות שכולן חלק מ"בית אחד". לפי שיטה זו גם באיסור ערווה שאין בו מיתה, גם שאיננו איסור עריות, למשל אם היבמה היא אלמנה והיבם הנו כהן גדול, חל הפטור מייבום על כל ה"בית".

ב. במרכזו של הפירוש השני נמצא המושג של קדושת ישראל המבוססת על שמירת הגבול בין יחסי המשפחה השונים. שיטה זו של רבי ישמעאל מובאת בדף ג: במסכתנו כמו בתלמוד הירושלמי. בלשון הברייתא – כמו שאיסור עריות בפסוק אודות אחות אישה הנו איסור כרת, כך כל איסורי ערווה שיש בהם איסור כרת פוטרים מייבום וחליצה בהן ובצרותיהן.

הביטוי בתורה המאפיין איסור כרת הנו "ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". כל איסורי הכרת הם מעשים הפוגעים ביסודות המעצבים את ייחודו של ישראל. בנוסף לאיסורי עריות איסורי כרת הם, למשל, עבודה זרה, חילול שבת ויום כיפור, כישוף, וביטול מצוות עשה של ברית מילה וקרבן פסח המכוננים את ה"ברית". מי שפוגע בכוונה ביסודות אלו נכרתת נפשו מהעם כענף הנכרת מגזע ומשורש.

לפי פירוש זה משנתנו המתמקדת בפטור הצרות פותחת שער לשורשי מושג קשרי המשפחה והזיקה ביניהם לקדושת ישראל הכללית. מצוות ייבום הינה המיצוי של הטמון בקשרי "אחווה" בין אחים שנולדו להורה או להורים, אך אין לבלבל בין קשר הזוגיות והטמון בו לבין קשרי קרבה אחרים. גם אם כתוצאה מכך מתבטלת מצוות ייבום, יש לשמור על הזכות של כל אחד מסוגי הקרבה בכדי לקיים משפחה.

הזוגיות של האח הנפטר יצרה זיקת קרבה חדשה בין כל הנשים השותפות לנישואין. בשל כך, ללא קשר להקמת הבית החדש, מושגי היסוד של קדושת המשפחה שבבסיס איסורי עריות המפרידים בין היבם ליבמה חוסמים בעד זוגיות חדשה עם הצרות.

למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.

ביבליוגרפיה:
כותר: הצרות כאחווה חדשה
מחבר: ברקוביץ', דב (הרב)
תאריך: כ"ד אייר תשס"ז
שם  העיתון: מקור ראשון
הוצאה לאור: מקור ראשון (המאוחד)
הערות לפריט זה:

1. מתוך מדור 'הדף היומי' של מוסף שבת בעיתון מקור ראשון.


הספרייה הוירטואלית מטח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית