מאמין ומשקיע

לאחר כמעט ארבעה עשר חודשים ויותר מארבע מאות דפים, לומדי הדף היומי נפרדים מה"בבות" - בבא קמא (דיני נזיקין), בבא מציעא (דיני מיטלטלין ומסחר) ובבא בתרא (דיני קרקעות) - אחת החוליות המרכזיות בחוט השדרה של התלמוד הבבלי.

גם עורך המשנה הבליט פרידה זו. מוכרים דברי רבי ישמעאל המסיימים את המשנה האחרונה במסכתנו: "הרוצה שיחכים – יעסוק בדיני ממונות, שאין לך מקצוע בתורה גדול מהן, והן כמעין הנובע; והרוצה שיעסוק בדיני ממונות – ישמש את שמעון בן ננס [בר פלוגתא של רבי ישמעאל במשנה זו]".

במה טמון ייחודו של "המקצוע" הנידון לאורך שלוש ה"בבות"? מהי כוונת רבי ישמעאל בדברי השבח שהרעיף על מי שחולק עליו? ולמה כינה את דיני הממונות "מעיין הנובע"? האם אך התכוון למימד הלמדני והמפולפל של דינים אלו שבאופן מסורתי היוו מבחן לחריפותו של לומד התלמוד?

הכול דיבורים?

רבי ישמעאל ובן ננס חלקו בגדרי מוסד הערבות. בן ננס קבע שבהלוואה על פה – הלוואה שאינה מעוגנת בחוזה כלשהו - אין תוקף לערבות כלל. אין הערב יכול לשעבד את נכסיו לחוב שלא נקבע תוקפו באופן משפטי. הערבות במקרה זה נשארה במסגרת "הכול דיבורים". בן ננס משווה זאת למקרה שבו אדם רואה מלווה הלוחץ על הלווה, ניגש למלווה, ומתוך הזדהות עם מצבו של הלווה אומר לו: "עזוב אותו, סמוך עליי, אני לוקח אחריות על החוב". בן ננס טוען שבמקרה זה הביטוי "סמוך עליי" נאמר רק כדי לשחרר את הלווה מהלחץ, ואינו ביטוי של קבלת ערבות אמיתית. כך גם בהלוואה שבעל פה. נכונותו של הערב להתחייב איננה אמיתית, והיא נועדה רק לשחרר את הלווה מלחצו הכלכלי.

חשוב להקשיב ללשונו של בן ננס - "שכן על אמונתו הלווהו". מהי "אמונתו" של המלווה? ביצוע הלוואות בשעה שיש צורך בכסף נזיל מותנה באמון הנוצר בשוק, אמון שעל בסיסו המלווים מוכנים להעביר מכספיהם ללווים. אמון זה נוצר רק בעת חתימת חוזה להלוואה. כמו כן, נאמנותו של מוסד הערבות יהיה אפקטיבי רק בתנאי שאין מניעי הערבות מוטלים בספק. לפיכך, בן ננס קובע שני תנאים מחמירים לקיום כל ערבות: שעבוד הערב לחוב יתקיים רק בהלוואה בשטר, ורק אם הערבות תהיה חלק מהשטר בעת חתימת העדים עליו.

מה בכל זה מצא חן בעיני רבי ישמעאל – ובעיני רבי, עורך המשנה, שבחר בשבחם של דברי בן ננס לסיים את ה"בבות"? כאן מחכה לנו הפתעה. שני התלמודים מסכימים שרבי ישמעאל לא קיבל את הפסיקה המעשית של בן ננס, ושניהם אף מסכימים כי אין לקבוע הלכה כמותו. וכדברי התלמוד הירושלמי: "רבי יסא בשם רבי יוחנן: אף על פי שקילסו רבי ישמעאל את בן ננס – על מדרשו קילסו, אבל (ההלכה) אינה כבן ננס אפילו בחנוק [מי שנלחץ על ידי המלווה]".

נדמה שב"מדרשו" של בן ננס מצוי שורש המהלך שנבחר לחתום את ה"בבות" כולן. יסוד השוק והמסחר הינו ב"אמונה" שחברה מצליחה לכונן בין חבריה. מי שמתבונן בעומק אמונתו של אדם לאדם ומנסה לדייק בגווניה – כבן ננס - הוא זה שראוי לשמשו כדי לשאוב מהמעיין הנובע המהווה בסיס לקיום העולם ולתיקונו.

גבייה קרקעית

ברוח דברים אלה יש לתהות האם ניתן למצוא דברי סיכום ל"בבות" גם בסוגיית הגמרא. מבחינה תוכנית הסוגיה אכן דנה במבחר הנושאים שנידונו בשאר ה"בבות". היא עומדת בזיקה למסכת בבא קמא (אדם שחפר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור ומת), לבבא מציעא ולבבא בתרא (בירור דיני הלוואות ושעבוד קרקעות). אולם דומה שיש יסוד עמוק יותר, המאגד לתוכו את כל דיני הממונות בכלל, אשר נלמד בסוגיה זו.

כדי לעמוד על עניין זה נקדים שתי הגדרות חיוניות:

- אפשר לבצע הלוואה באופנים שונים: בהסכמה על פה, בזיכרון דברים הכתוב על ידי הלווה, בשטר החתום על ידי עדים או בשטר הנעשה לפני בית דין. לכל אחת מצורות ההלוואה ישנו תוקף משפטי שונה. לעסקה המתועדת בחוזה חתום בעדים או הנעשית בבית דין תוקף רב יותר.

- המשמעות המעשית להבחנה בין צורות ההלוואה היא בהיקף שיעבוד הקרקעות השייכות ללווה לחוב שלקח על עצמו. ההלכה מבחינה בין שני סוגי קרקעות - קרקעות שהלווה מכר לאחרים אך נשארו "משועבדות" להלוואה היות שנמכרו לאחר שהתבצעה ההלוואה; וקרקעות "בנות חורין", קרקעות שנשארו ברשותו של הלווה לאורך כל תקופת ההלוואה.

כעת אפשר לפנות לסוגיית הגמרא. הסוגיה פותחת בשאלה עקרונית: מהו המקור לכך שנוצר שעבוד של נכסי הלווה לחוב ההלוואה? העיסוק בשאלה זו מהווה מסגרת לדיון ביסודות ההגות הכלכלית-תורנית, ומתוך כך בחידוד "האמונה" שביסודו של תחום הממונות.

על פי התורה, עצם העובדה שאדם כלשהו נעתר לבקשת חברו לקבל הלוואה תוך הקשבה לצרכיו הריהי מעשה חסד. יחד עם זאת, ברור שבהסכמה בין שני הצדדים בשעת ההלוואה נוצר חוב שיש לפרוע אותו. עד כאן הדברים פשוטים. אך מאין הזכות של המלווה לגבות את ערך ההלוואה מקרקעות הלווה אם אין ללווה כסף לפרוע את החוב? השאלה עוד מתעצמת לנוכח הזכות שניתנת למלווה לגבות את החוב מקרקעות שמכר הלווה לאחר ביצוע ההלוואה. וכי מנין באה זכות זו?

הגמרא מציינת שתי דעות בנוגע לשאלה זו:

אמר עולא: דבר תורה (ישנו ציווי א-להי במקרא – על אף שאין מקור מפורש): אחד מלווה (הלוואה) בשטר ואחד מלווה על פה, גובה (המלווה אפילו) מנכסים משועבדים". בלשון הסוגיה –שעבודא דאורייתא.

ורבה אמר: דבר תורה: אחד מלווה בשטר ואחד מלווה על פה, אינו גובה אלא מנכסים בני חורין". שעבודא לאו דאורייתא.

הסבר: להלוואה המתבססת רק על הסכמה שבין הצדדים ("נתינת יד") יש פחות תוקף מזו המעוגנת בחוזה החתום על ידי עדים. עם כל זאת מוסכם כי התורה מצפה באופן שאינו זקוק להוכחה שהלווה המקבל על עצמו אחריות לפרוע את חובו ישעבד את כל אשר לו, ללא הבחנה בין מזומנים, מיטלטלין או קרקעות. זוהי התחייבות של אדם שאמונתו בא-להים מחייבת נורמות של נאמנות בסיסית כלפי אדם אחר. על כן, אם ביום פירעון החוב אין ללווה תזרים מזומנים שיאפשר את החזר החוב, המלווה יהיה זכאי לקבל פיצוי מכל הנכסים העומדים לרשות הלווה.

אך חכמי הגמרא חלקו אם "ציווי א-להי" זה מתייחס גם לנכסים שהלווה מכר לאדם שלישי לאחר ביצוע ההלוואה. עולא סבר שבשעת ההלוואה המלווה והלווה עומדים כביכול לפני א-להים. הצורך לפצות את המלווה הינו עניין חיוני לקיום המרקם החברתי בתפיסה העקרונית של התורה. אין ללווה מצד עצמו כל סמכות לחייב מאן דהו (הרוכש ממנו קרקעות) להיות ערב נגד רצונו לחוב שלו. רק נותן התורה הפוקד על כל מקבלי התורה – מלווים, לווים ורוכשי קרקעות מהלווים כאחד - יוכל לחייב זאת כביטוי לרצונו לקיים את יישובו של העולם.

לעומת זאת, רבה סובר שערכי היסוד בעסקאות השוק הנם עניין של "דרך ארץ", והם נמסרו לבני האדם לקבעם. הצו הא-להי על הלווה לשעבד את נכסיו למלווה חל רק על מה שלגביו הלווה מסוגל לחייב את עצמו. מעבר לזה אין מצד נותן התורה עצמו כל דרישה לפצות את המלווה בנכסים שנמכרו לאחרים.

עד כאן הצד העקרוני של הדיון לגבי שעבוד קרקעות בהלוואות. אך באופן מפתיע גם עולא וגם רבה מסכימים בפסיקה המעשית: בהלוואה על פה זכות המלווה לגבות רק מנכסים שברשות הלווה; ובהלוואה בשטר זכאי הוא לגבות גם מנכסים שנמכרו לאחרים אחרי ביצוע ההלוואה. כאמור, עולא הבין שזכות זו מבוססת על "דבר תורה". אך על מה התבסס רבה בקביעה זו?

מסתבר כי לפי רבה קביעה זו הינה תקנת חכמים הבאה לדאוג לכך שתמיד יהיה כסף זמין לשכבות החלשות. ובלשון הגמרא - "שלא תנעול דלת בפני הלויין". אם מלווים לא יוכלו לגשת לאלו שרכשו קרקעות מהלווים כדי לקבל פיצוי על אי החזרת החוב, לא יסכימו בעלי האמצעים להלוות עוד פעם לנצרכים, ושוק החסד וההשקעה הכלכלית ייסתם.

באופן מעניין הגמרא רואה חשיבות גם בחשבון ההפוך, חשבון הבא להגן על "הלקוחות", רוכשי קרקעות הלווה, שלא יצטרכו תמיד להיות בספק שמא הקרקע תילקח מהם. גם בזה יש כדי להבטיח פעילות מסחרית מסודרת - הרי אף אחד לא ירכוש קרקע וישקיע בה אם תמיד יהיה בספק שמא ביום מן הימים יחטפו אותה ממנו.

האיזון בין החשבונות נעשה על ידי החכמים כך: כאשר ההלוואה נעשית בשטר ובעדים מוטל על הלקוחות לברר את מצב הקרקעות שביקשו לרכוש; והיות שבהלוואה על פה אין אפשרות כזאת, אין למלווה זכות לגבות מנכסים שנמכרו.

האמונה החברתית

על אף שחלקו חכמי התלמוד אם שעבוד קרקעות הלווה שנמכרו מבוסס על ציווי א-להי או על תקנת חכמים, מסקנת הגמרא הינה חד משמעית – "שעבודא לאו דאורייתא". שורש הקביעה שערכי השוק והמסחר ייקבעו על ידי האדם ולא ישירות על ידי א-להים מוסבר בדיון על אודות הלוואה שהתבצעה על בסיס זיכרון דברים. בגמרא מתבאר כי להלוואה מעין זו, שנכתבה בידי הלווה לפני בית הדין, ישנו תוקף לא פחות מהלוואה המעוגנת בחוזה החתום על ידי עדים. לעומת זאת, לזיכרון דברים שלא נכתב לפני בית דין (למרות שהוא מובא לפניו) אין תוקף שכזה.

ההבדל בין המקרים טמון ביסוד יצירת השעבוד בעת ההלוואה, והוא "שעבוד נפשו" של הלווה למלווה. כלומר, המוכנות של הלווה לשעבד את עצמו לחוב. בדרך הטבע שעבוד "נפשו" של הלווה למלווה נעשה רק בזמן כתיבת זיכרון הדברים, ואם הדבר נעשה שלא בפני בית דין, הרי שנגרע כוחה של ההלוואה.

בכך העצימה הגמרא את "דרשת" בן ננס. הבסיס לזיהוי דיני ממונות כ"מעיין נובע" הוא "האמונה" – לאו דווקא האמונה הישירה בנותן התורה אלא האמונה הנוצרת בין בני אדם. הגמרא עשתה זאת בהדגשת שתי נקודות: השעבוד מרחיק הלכת של קרקעות שנמכרו על ידי הלווה לאחר ביצוע ההלוואה הינו יצירה אנושית הבאה לאפשר כסף נגיש לנצרכים; ואילו הבסיס המשפטי שלו טמון באמונו של המלווה שהלווה שעבד את עצמו אליו בשעת ההלוואה - בדומה לאמונו של המלווה בערב לפי בן ננס.

בכך נחשפת העילה להבאת סוגיה זו כסיומת ל"בבות": "האמונה" שיש לאדם באדם אחר הינה הבסיס לרצון הא-להי ביישובו של עולם.

למאמרים נוספים מתוך מאגר המידע של אתר פשיטא.