|
|
|
  |
    |
הסדרי נגישות
 |
 |
| עמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישיתעמוד הבית > מדעי הרוח > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > מיישוב למדינה > כלכלה חברה ותרבותעמוד הבית > ישראל (חדש) > היסטוריה > עליות לארץ ישראל ולמדינת ישראל > עלייה חמישית |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
|
הורה גועשת, סואנת, רועשת,
פורצת סוערת סביבי, בקסם של קצב מגיל ומעצב מושכת גופי ולבי. הרגל צועדת, השכם רועד, ולפתע... עיניים כחולות, מבט כל שואל, שיר זה, שכותרתו 'הורה של בת גולה', נכתב בשלהי פברואר 1943 על ידי צעירה בת עשרים ואחת כשלוש שנים וחצי לאחר עלייה, באותה עת היא שימשה אקונומית בקיבוץ, אחרי שעבדה תקופה ארוכה במכבסה. ביומן שכתבה באותם ימים דנה הכותבת הצעירה בשלושה נושאים שהעסיקו את מחשבותיה: האהבה למולדת החדשה והרצון לתרום לה, הדאגה לבני משפחה שנשארו בגולה ותחושת הזרות שעדיין אופפת אותה בהיותה בין חברי הקיבוץ גם לאחר שלוש שנים בארץ. ימים ספורים לאחר כתיבת השיר הצטרפה הבחורה למבצע שעתיד היה למקם אותה בספרי ההיסטוריה בשורה אחת עם דמויות מופת דוגמת בר כוכבא ויוסף טרומפלדור, שמה היה חנה סנש. מי שכתבה את השיר 'הורה של בת גולה' על בחורה שדמות אמה שנשארה בגולה עולה לנגד עיניה בעת ריקוד ההורה עם חבריה בארץ, אכן הייתה בת הגולה – שם קיבלה את חינוכה הפורמטיווי, ושם ספגה את הבסיס התרבותי שעתיד היה ללוות אותה כל ימי חייה הקצרים. אולם אף שכמעט כל חייה עברו עליה בנכר, נכנסה סנש לפנתאון הלאומי בכינוי 'נערה עברייה', בדומה לכמה מחברותיה לפנתאון הלאומי שאף הן לא היו צבריות.2 הדבר אינו מפליא לאור האתוס הציוני ששלט בארץ בתקופת היישוב ובשנים הראשונות לקיום המדינה; אתוס זה דרש למחוק את השנים שבהן חי העולה בנכר או לפחות להמעיט בחשיבותן. משה שמיר ביטא גישה זו באופן תמציתי וקולע במשפט הפתיחה של יצירתו 'במו ידיו': 'אליק נולד מן הים'.3 אולם ברור שלא כך היו הדברים – הרי סנש וחברותיה לא נולדו מן הים, אלא הגיעו ליישוב מתוך משפחות מסודרות שחיו בארץ אחרת, וגדלו בתרבות אחרת, מרכז אירופית או מזרח אירופית, תרבות שלדעת חלק מהעולים עלתה ברמתה על זו המקומית. בנסיבות אלה נתונים היו לעתים עולים צעירים שהגיעו עם משפחותיהם בדיסוננס תמידי בין הבית, שהמשיך להתנהל בקצב אירופי, לבין הרחוב הארץ-ישראלי, שהתנהל על פי כללי החברה הציונית שקרמה עור וגידים במזרח התיכון.4 אולם גם מי שהגיעו ללא משפחות הביאו אתם את עברם ואת תרבותם, וכשניסו לאמץ לעצמם זהות ארץ-ישראלית, נותרה תרבות זו ברקע כמנגינת לוואי חרישית שסירבה להיעלם.5 חוקרים כבר הראו כי קצב חייהם של הצעירים הבודדים שלא נקלטו בחברת היישוב הוכתב במשך שנים רבות על ידי תרבות זו.6 אך גם אצל מי שהתערו היטב בסביבתם החדשה, דוגמת שלוש הדמויות העומדות במוקד מאמר זה, היא מילאה תפקיד נכבד, ולו בתור אנטיתזה, ושניסו להשכיחו. העובדה שתרבות הגולה תפסה מקום בחייהם של העולים לא מנעה מהם להשתלב ביישוב. אדרבה, בחלק מהמקרים הייתה תרבות זו אולי דווקא אחד הגורמים שדרבנו אותם להשקיע מאמצים גדולים בניסיון להשתלב למרות הקשיים. ברצוני לטעון אפוא כי גם במקרים שבהם השתלבו העולים הצעירים במרקם היישובי, לא נעלמה מחייהם השפעת תרבות הגולה. בין בקיומה ובין בהיעדרה המאולץ המשיכה תרבות זו להיות מרכיב בזהות של מי שלא נולדו בארץ. עבור דור שלם של צעירים ילידי הגולה שעלו בשנות השלושים של המאה העשרים הייתה שאלת מקומה של תרבות הגולה בזהותם סוגיה מורכבת שלא נתנו עליה את הדעת במשך שנים רבות. לאחר בואה של שארית הפלטה נשכחה קבוצה זו בזיכרון הקולקטיבי, וכל התייחסות אליה הייתה כאל ותיקים. רק בעשור השלישי והרביעי של המדינה, בתקופה שבה הופרט הזיכרון הקולקטיבי הציוני, התמודדו רבים לראשונה עם תרבות הגולה במסגרת תהליך חיפוש השורשים של הדור הצעיר וגילוי מחדש של העבר הקדם-ארץ-ישראלי של מי שנולדו בנכר.7 נטען פעם כי אנשים עסוקים כל חייהם בשכתוב הביוגרפיה של עצמם. ואכן חלק מתהליך השכתוב הוא פרי הגילוי מחדש של אלמנטים שהיו קיימים בעברו של האדם, ושעיצבו את זהותו, אך נדחקו לשוליים מסיבות שונות בעת כתיבת הביוגרפיה ראשונית, שהתאימה אולי לרוח תקופתה אך לא נתנה תמיד ביטוי למלוא מורכבות העלילה. אחרים מבני התקופה כלל לא זכו להתמודד עם עברם מאחר שפתיל חייהם נותק בטרם עת. כך נשאר מעגל פתוח במובן האישי, וחסרה חוליה בנרטיב הלאומי, חוליה שיכולה להעשיר את הביוגרפיה הקולקטיבית של דור מקימי המדינה. הדבר חמור כפליים כאשר מדובר בדמויות שזכו להנצחה ממלכתית או ציבורית, ושהפכו לאבנים בולטות בפסיפס הלאומי, בעיקר באמצעות נרטיב ציוני להפליא אך לרוב דו-ממדי, היינו ללא ממדי עומק. אחד הגורמים לדו-ממדיות זו הוא ההתעלמות המוחלטת כמעט ממקומה של תרבות הגולה בזהות של אותן דמויות מופת גם בהיותן בארץ-ישראל. בחרתי להאיר סוגיה זו באמצעות סיפור חייהן והנצחתן של שלוש צעירות שעלו במסגרת העלייה החמישית, ושנפלו בשנות הארבעים, טרם הקמת המדינה או מיד לאחריה. השלוש הן חנה סנש, שעלתה מהונגריה ושהוצאה להורג במסגרת 'מבצע הצנחנים' בשנת 1944, ברכה פולד, שעלתה מגרמניה ושנהרגה בפעולת הפלמ"ח ב'ליל וינגייט' בשנת 1946, ומירה (מרים) בן-ארי (לבית גלסשייפ), שעלתה אף היא מגרמניה ושנפלה בהגנה על קיבוץ ניצנים בשנת 1948. לבחירה בצעירות אלו סיבות אחדות: ראשית, כולן היו מהגרות, עולות צעירות, בחברה שבה ניתנה הבכורה לילידי המקום. שנית, כולן היו נשים צעירות בחברה שדגלה בשוויוניות במוצהר אך לא תמיד למעשה, ועל כך יש להוסיף את דפוסי הסוציאליזציה המגדרית של אותם הימים, שראתה בנערה – יותר מאשר בנער – דמות הקשורה לערכי הבית והסופגת את תרבותו, והאמורה ביום מן הימים להקים לו שיבוט מדויק בביתה העצמאי. שלישית, כולן באו מתרבויות שלא היו דומיננטיות ביישוב בזמנן – התרבות השלטת ביישוב באותה עת נבנתה בחלקה ממרכיבים מן התרבות היהודית המזרח אירופית. ורביעית, כל אחת מהן נפלה בעשור שלאחר עלייתה, הפכה לדמות מופת בהיסטוריה הציונית, ותוארה כנערה עברייה, אישה עברייה או גיבורה עברייה. האומנם כך היו פני הדברים? בכל שלבי המחקר עמדו לנגד עיניי הסכנות המתודולוגיות הכרוכות בעיסוק במיקרו-היסטוריה מסוג זה, ובעיקר החשש מטריוויאליזציה ההופכת מחקר היסטורי לסדרה של אנקדוטות ללא בסיס קונצפטואלי רחב יותר.8 אחת הדרכים להימנע ממכשול זה, לדברי קרלו גינזבורג, מנחשוני שיטת המיקרו-היסטוריה, היא המעבר התכוף בין מיקרו-היסטוריה למקרו-היסטוריה ובחזרה, כדי להציג כל פעם את הטקסט בתוך הקונטקסט ושוב את השפעת הקונטקסט על הטקסט.9 זאת ניסיתי לעשות באמצעות בחינת סיפורן של שלוש הדמויות על רקע המערכת החברתית, המדינית, התרבותית והצבאית שנוצרה בארץ בימי העלייה החמישית, במלחמת העולם השנייה ובשנות המאבק לקראת הקמת המדינה. בעיה נוספת הקשורה במהות המיקרו-היסטורית של המחקר נובעת מההתנגשות בין הצורך לבחור במושא מחקר קוגניטיווי המשכפל את עצמו, כדי לתת משמעות לבחירת דמו זו, לבין הרצון להימנע מבחירת מושא מחקר המכתיב למעשה את תוצאות המחקר כבר מתחילתו. הפתרון לדילמה זו היה להתרכז בשלוש דמויות שכל אחת מהן מייצגת קבוצה אחרת של עולים בימי העלייה החמישית. פולד הייתה צעירה מאוד, והגיעה בראשית העלייה החמישית עם משפחתה המורחבת, הבורגנית, 'ציונים חדשים' לפי הגדרתה של מרים גטר.10 סנש הייתה בראשית שנות נעוריה, הגיעה בגפה בשלהי התקופה, והצטרפה לאמה, שהגיעה זמן קצרה לפניה; הן האם והן הבת הגיעו ארצה בתור פליטות ללא כל מניע ציוני קודם, בדומה לחלק לא מבוטל מעולי אותה עלייה. בן-ארי הייתה בסוף שנות נעוריה, והגיעה בגפה ממניעים ציוניים-חלוציים כדי להשלים את לימודיה בארץ ולחיות בה עד סוף ימיה. תולדותיו של דור, טען ההיסטוריון א"ה קאר (Carr), נלמדות לעתים באמצעות סיפורו של היחיד, דמות המופת.11 אך יש בכך סכנה כשהסיפור מעוצב לא על ידי היסטוריונים אלא בעיקר על ידי גורמים ציבוריים המבקשים שישקף את האתוסים המקובלים עליהם. התוצאה היא לרוב דמות פלקט הנעדרת כל סממן שאינו מתיישב עם השיח הדומיננטי. ואם באמצעות סיפורה של הדמות מנסים ללמד את תולדותיה של חברה, התוצאה היא תמונה כמעט ללא עומק ומורכבות. כך קרה לשלוש הדמויות העומדות במרכז מאמר זה, שסיפור חייהן ומותן הוצג לחלקים נרחבים מהחברה הישראלית במשך למעלה מיובל שנים כסמל וכמופת. כוונתי במאמר זה לנסות ולהחזיר לסיפורן של הדמויות את מקצת ממד העומק שנלקח מהן בעת שהפכו מבני אדם לסמלים, ובכך לעשות צד קטן להחזרת מקצת המורכבות וממד העומק גם לסיפורו של דור. לחלקים נוספים של המאמר: הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||
 |
|
|||||||||||||||||||||||||||||
| 123 |
