סיפור הנשים הקניבליות מופיע כעלילת משנה בלגנדה מדינית המתארת את הרעב הכבד בשומרון בגלל מצור הארמים. הסיפור על נשים האוכלות את ילדיהן (מל"ב ו, 31-24) נפתח בפסוק 24: "ויהי אחרי-כן ויקבץ בן-הדד... ויעל ויצר על-שמרון". הפתיחה "ויהי אחרי-כן" באה בדרך כלל לגשר על פער כרונולוגי ומעידה שהשיבוץ של הסיפור במקום זה הוא מלאכותי. ואכן יש קושי בין פסוק 23: "ולא-יספו עוד גדודי ארם לבוא בארץ ישראל" לבין פסוק 24, שמדבר על המשך המצור בשומרון. המצור על שומרון מביא לרעב כבד: "ויהי רעב גדול בשמרון והנה צרים עליה עד היות ראש-חמור בשמנים כסף ורבע הקב דביונים בחמשה כסף" (מל"ב ו, 25). עוצמתו של הרעב באה לידי ביטוי בהאמרת מחירים. המספר מציג עצמים דחויים שאינם ראויים למאכל אדם כמוצרי מזון יקרים "ראש חמור" ו"דביונים" – צואת יונים (על פי תרגום השבעים).
התיאור בפס' 25-24 משמש כאקספוזיציה שמטרתה להדגיש את חוסר האונים והייאוש הנורא שמביא לסיטואציה הקשה אליה מגיעות שתי הנשים. הסיפור מוצג בדרך מקאברית. בשעה שמלך ישראל עובר על החומה צועקת אליו אישה אחת "הושיעה אדני המלך" (מל"ב ו, 26). באופן דומה פונה האישה מתקוע לדוד: "הושעה המלך" (שמ"ב יד, 4). הפנייה הישירה למלך, שהוא הסמכות השיפוטית העליונה, מבטאת את מצוקתה הגדולה של האישה. היא מכירה בכך שרק המלך יכול להושיעה. סיטואציה זו מתאימה לאישה האלמנה מתקוע הרוצה להציל את בנה מידי גואלי הדם. אולם, בסיפור שלפנינו, האישה אינה זועקת על הרעב הכבד שמניע אותה למעשיה, אלא היא זועקת על כך שנעשקה, נמנעה ממנה הארוחה הקניבלית שהובטחה לה. מבחינתה, היא עשוקה. עוד לפני שהמלך שומע את טענות האישה הוא רוגז. המלך מנקודת מבטו מניח שפניית האישה קשורה למצב הכלכלי הקשה והיא ככל הנראה מבקשת מזון. המלך עונה: "ויאמר אל-יושעך ה'" (מל"ב ו, 27). תרגום השבעים קורא: "אם לא יושעך ה' מאין אושעך". המלך מסביר כי אין בכוחו להושיעה. ה' יושיעה. ומוסיף: "מאין אושיעך המן-הגרן או מן-היקב". הישועה לא תבוא, לא מן הגורן ולא מן היקב הריקים מתוצרת. המלך קצר רוח, כי אין בעיר מזון.
לפנינו שיחת חירשים. כל אחד מהדוברים מתאר את חוסר האונים בו הוא נמצא. לאחר זמן קצר מתעשת המלך ושוב פונה אל האישה ושואל "מה-לך" (מל"ב ו, 28) ואז נוצר דיאלוג ביניהם. האישה פותחת דבריה בהצביעה כנראה על מושא תביעתה "האשה הזאת אמרה אלי" (מל"ב ו, 28). מתברר שהיוזמה למעשה הייתה של האישה האחרת "תני את-בנך ונאכלנו היום ואת-בני נאכל מחר. ונבשל את-בני ונאכלהו ואמר אליה ביום האחר תני את-בנך ונאכלנו ותחבא את-בנה" (מל"ב ו, 29-28). תיאור המעשה מזעזע בין אם מקבלים את דעת רש"י: "ותחביא את בנה המת ורוצה לאכלו לבדה" ובין אם מקבלים את דעת רלב"ג: "רוצה למלטו שלא יאכלוהו כי אולי תהיה לה הצלה ממקום אחר". אין ספק שהאם המתלוננת מאוד אומללה, לא רק שהגיעה לשפל המדרגה ואוכלת את בנה אלא שסירובה של חברתה לעשות כמוה מעמיד אותה באור שלילי. היא זועקת אל המלך וטוענת כי חברתה אינה מכבדת את ההסכם שביניהן ומסתירה את בנה. לא ברור מדוע האם השנייה נסוגה מן ההסכם. האם היא רוצה להחיות את בנה או שהיא אינה רוצה להתחלק בו כדי לאוכלו לבדה? על כך אין מענה בכתוב. התיאור מבעית. האישה פונה אל המלך כשופט צדק. עליו להשליט סדר חברתי, כשהדיון המובא לפניו מייצג את היפוכו של הסדר: אימהות אוכלות את ילדיהן.
אחד המוטיבים של טופוס הרעב במקורות המזרח הקדום הוא הקניבליות, בה משתקפת חומרת השפעתו הנפשית של הרעב עד כדי איבוד צלם אנוש. מוטיב זה שכיח בספרות האותות (Omina) ובבריתות מדיניות. בחוזים אשוריים קיימות קללות החלות על מפירי הברית בהם מופיע מוטיב הקניבליזם באופן כמעט קבוע. לדוגמא, בחוזה אסרחדון, מלך אשור, הוא משביע את נתיניו המדיים לשמור לו אמונים ובין הקללות האמורות לחול על ראשי מפירי הברית נאמר: "האם תנעל דלתה בפני בתה בשר בנים תאכלו ברעבונכם במצוקה יאכל איש בשר רעהו" (שורות 450-448, 550-547).
בתעודה מתקופת אשורבניפל, בנו של אסרחדון, מתאר המלך כי אנשי בבל שלא שמרו לו אמונים, רעב בא עליהם והם אוכלים את ילדיהם (43-45 prism Aiv,). בדרך דומה מתאר המחבר המקראי את גורלם של מפירי הברית עם האל: "ואכלת פרי-בטנך בשר בניך ובנתיך... במצור ובמצוק... הרכה בך... תרע עינה... ובבנה ובבתה" (דב' כח, 53 ואילך), "ואכלתם בשר בניכם ובשר בנתיכם תאכלו" (וי' כו, 29). על פי עלילת המבול האכדית, כדי לשים קץ להתרבות האנשים וכדי להשקיט את המולתם, האל אנליל מעניש את בני האדם ברעב כבד עד שמגיעים האנשים לידי קניבליזם (אתרח'סיס, לוח שני, שורה 108, כ-כה). תיאורים קניבלים נוספים מופיעים במקרא בתיאורי מצור או בתיאורים המצביעים על עיוותי החברה (יר' יט, 9; יח' ה, 10; איכה ב, 20; ד, 10; זכ' יא, 9 וכד').
סיפור הנשים הקניבליות הוא סיפור היוצר אנאלוגיה לסיפור משפט שלמה. הקווים המקבילים בין הסיפורים מאוד בולטים. בשני הסיפורים מדובר במשפט בין שתי נשים שהן שכנות או חברות. המשפט סובב סביב שני הבנים. בשני המקרים אחת הנשים מרמה את רעותה. אם מקבלים את פירושו של הרלב"ג הרי שבן של האחת חי והבן של האחרת מת. בשני המקרים התובעת רוצה בילד החי. אולם בניגוד למשפט שלמה, שם שתי הנשים רוצות להעניק חיים לילדיהן והמריבה ביניהן מתמקדת בילד החי, במימוש האימהות, בסיפור שלפנינו חוברות שתי הנשים כדי לאכול את ילדיהן והתובעת רוצה בילד החי על מנת להמיתו ולאכלו. סיפור שלמה מבליט את הסדר המתבטא בעשיית צדק וסיפור הנשים הקניבליות את היעדר הסדר, את הכאוס המוחלט.
דוגמא לקניבליזם נמצא גם בתיאורו של אובידיוס על האם פרוקנה הרוצחת בדם קר את בנה איטיס, יחד עם אחותה פילומנה. אחר כך, הן מבשלות ביחד את גופת הילד המבותרת. פרוקנה מגישה ארוחה חגיגית זו לבעלה טרווס (מטמורפוזות, ספר שישי, שורות 660-636). האם פרוקנה, אשר מרחמה ילדה את איטיס, כעת, ללא רחמים הורגת את בנה מכוחה של שנאה ונקמה. גם מעשה פרוקנה מתברר כהיפוך סדרי עולם.
אריסטו מתאר את האדם כבעל-חיים מדיני: "אם חסר הוא את השלמות [המוסרית], הריהו הפושע והפרוע שבבעלי-החיים. ואף הנוטה ביותר לזימה ולזוללות" (הפוליטיקה, a1253). גם המקרא רואה בקניבליזם סמל לכאוס, היפוך סדרי מוסר וחברה. במקרא אכילת הילדים מייצגת מוות חברתי ודתי. באמצעות דור הילדים מתגשמת הברית בין ישראל לאלוהיו ואילו אכילתם, פירושה קץ העולם – הרס הבריאה.
בסיפור הנשים הקניבליות, לא מתקיים משפט ממש. אמנם הנתבעת, התובעת והמלך נמצאים במקום גיאוגרפי אחד, אך לא נערך דיון משפטי. ואילו שלמה עורך משפט. הוא מייצג שלטון סמכותי, הנוהג על פי ערכי צדק. בסיפור הקניבליות המלך חסר אונים ומוצג בדרך אירונית. במקום לסכם את טענות הצדדים, הוא קורע את בגדיו לאות צער ואז מתברר כי מתחת לבגדי המלכות הייצוגיים מסתתר לבוש שק לאות אבל. המלך, לא רק שאינו פוסק בבעיית האמהות, אלא גוזר גזר דין מוות על אלישע: "כה-יעשה-לי אלהים וכה יוסף אם-יעמד ראש אלישע בן-שפט עליו היום" (מל"ב ו, 31). דווקא אלישע, המהווה את מקור התקווה היחיד של העם להפסקת הרעב, נשפט למוות. המלך בכוחות עצמו אינו מסוגל לפתור את הבעיה הנקודתית של הנשים ולא כל שכן את בעיית העם כולו. גזר דין מוות על אלישע מהווה את מותו של הסיכוי להצלת העם. הרעב מביא לייאוש הרסני. הוא גוזל מהאדם את צלמו האנושי.
ההיפוך בסדר החברתי בא לידי ביטוי גם בכינוי שמכנה התובעת את שני הילדים. חמש פעמים מופיעים הכינויים "בני", "בנך" ו- "בנה" (מל"ב ו, 29-28). בסיפורים שבהם אם נאלצת להיפרד מבנה מסיבות שונות, אם לשם הגשמת ייעודו של הבן (חנה – שמואל), כדי שלא לראות במותו של הבן (הגר- ישמעאל), או על מנת להציל את הבן (יוכבד – משה), בשלב ההתנתקות מכונה הבן "ילד" או "נער". את המעבר הרגשי מדגיש המספר על ידי החלפת כינוי השייכות "בן", בכינוי אובייקטיבי יותר "ילד" או "נער". בסיפור שלפנינו ניתן לחוש במעין אטימות רגשית אצל האם התובעת, אשר למרות מעשה הזוועה ואכילת ילדה, ממשיכה להשתמש בכינוי "בני" ואינה מנסה ליצור ריחוק כלשהו בינה לבין הילד לפני מעשה האכילה. כך גם האם הנתבעת. התובעת איננה מראה רגשות, היא אינה מביעה חרטה. להיפך, היא זועקת אל המלך במקום פומבי כשהוא מהלך על החומה. אפשר שבגלל הרעב המתמשך אין היא מסוגלת להתמודד רגשית עם מעשה הזוועה שלה. הדרך היחידה בעיניה לשמור על שפיות-הדעת היא להכריח את האישה השנייה לעשות כמוה, לוותר על בנה. באמצעות הקניבליזם נכרת ברית בין שתי האמהות. אמהות האוכלות את פרי בטנן.
האוכל הוא צורך בסיסי, קיומי, אצל האדם. אין פלא אפוא שמניעתו משבשת את כל המערכת הפיזיולוגית והנפשית של האמהות. הרעב מעורר אגרסיות חבויות. לפיכך הצד האימהי המאכיל, המגונן, הופך לצד חייתי, תוקפן וטורף. אכילת הילדים מבטאת כעס מלווה בשנאה, הענשה עצמית על הורות מתסכלת שבימי מצור, בהעדר מזון, אינה מתממשת. התיאור המקאברי מקצין את התופעה שסופה הרס עצמי המתבטא באכילת הילדים, כחלק מהפסקת ההווה כמו גם הפסקת העתיד. אכילת הילדים ובליעתם הפוכה מהוצאת הילדים, מלידתם. התיאור חושף את הצד החייתי חסר הרסן ונעדר המוסר של האדם ועל כן הוא מעורר סלידה. התיאור מבליט כי ישנם מצבים בהם מותר האדם מן הבהמה אין.
