יהודה, בנם של לאה ויעקב, אב לשלושה בנים: ער, אונן ושלה. ברצף סיפורי מתאר המספר את לידת בניו, "ותהר ותלד בן ויקרא את-שמו ער. ותהר עוד ותלד בן ותקרא את-שמו אונן. ותסף... ותקרא את-שמו שלה" (בר' לח, 5-3). הולדת הבנים מלווה במתן שם אך הם חסרים מדרש שם. בדרך כלל נקראים ילדים על שום נסיבות לידתם ואילו בניו של יהודה נקראים על שום אחריתם. שמות הבנים מרמזים כי הם נולדו לתוחלת חיים קצרה ואין בהיוולדם משום חשיבות למהלך העלילה מלבד מותם. שמות הילדים נושאים משמעות סמלית ומדגישים את אחריתם. ער רע בעיני ה'. ער – רע, שיכול אותיות כמו נח – חן (בר' ו, 8). הכתוב אינו מפרש מה רעתו של ער. אונן הוא לשון אבל (דב' כו, 14; הו' ט, 4). ושלה – שמו מכיל משמעות כפולה: הוא שלה של תמר אך לא ניתן לה. למשמעות זאת נוסף גם שם מקום הולדתו, כזיב (ראה מל"ב ד, 16), ובכך בשמו של שלה ובמקום הולדתו טמון רמז כי הוא מקור אשליה. גם הוא יכזב ולא יזכה להיות ממשיך השושלת של יהודה.
יהודה אחראי לנשואי בניו. הוא משיא תחילה על פי הנוהג את בנו בכורו, ער, לתמר, וה' ממית אותו כי הוא רע. המספר אינו מפרט את חטאו אך מדגיש כי בגלל מעשיו מת. ידיעה זו חשובה והיא מטילה ספק על חלקה של תמר במותו. יהודה אינו שותף לידיעה כי ה' המיתו. רק המספר היודע-כל חושף בפני הקורא עובדה זו. המספר אינו חושף את רגשות האבל והצער של יהודה על מות בנו, אלא מתאר רק את פעולותיו להנצחת זכרו. יהודה האב פונה אל בנו אונן כדי שייבם את כלתו, ובכך יקיים את זכרו של אחיו המת. יהודה, דורש עתה את שם בנו מלשון און – כוח (בר' מט, 3; תה' עח, 51; קה, 36). האב דורש שבנו ייתן מאונו, מכוחו, לכלתו ובכך יקיים את זכרו של אחיו המת. יהודה מבקש לקיים את מנהג הייבום.
בנו של יהודה לא מסרב לאביו, אך במעשיו מתגלה סירובו לביצוע הייבום. המספר מדווח על המתרחש בנפשו של אונן. הוא שוכב עם תמר אבל דואג: "כי לא לו יהיה הזרע" (בר' לח, 9). הוא משחית את זרעו. אונן חושש שהקמת שם המת תקטין את חלקו בירושה. אם ער יישאר חסר צאצאים, יזכה אונן, על פי חוקי החברה, במעמד הבכורה. לכאורה, ייבם אונן את תמר, אך למעשה מנע ממנה זרע. המעשה נסתר מעיני האדם אך נגלה לאל. לפיכך ה' מענישו וממיתו. אונן לא ממשיך את זרע אחיו, וגם הוא מת ללא צאצאים. על פי חוק הייבום, המאוחר לסיפור, המסרב לייבם – דינו השפלה פומבית (דב' כה, 10-7). בסיפור שלפנינו סירובו של אונן הוא נסתר לפיכך עונשו הוא מוות מידי האל.
המספר מתמקד בתיאור עולמו הפנימי של אונן, הוא חושף את מעשיו ובכך מבליט את חפותה של תמר ואת אי ידיעתו של יהודה על המתרחש בחדרי חדרים. לכן, לא גוער האב בבנו. יהודה דואג לבנו הצעיר שלה. יעקב, אביו של יהודה, ממאן להתנחם על מות בנו יוסף (בר' לז, 35) ואילו יהודה, אינו מגלה חמלה, לא על מות בנו הבכור ער ולא על מות בנו אונן. הוא מגלה חמלה רק כלפי בנו הצעיר ומכנה אותו בכינוי השייכות "בני".
המספר לא הכיר את נוהג החליצה. לו היה קיים נוהג זה, יהודה היה בוחר בו בכדי לחלץ את בנו הקטן ממלכודת המוות של כלתו 1. יהודה רואה בתמר אישה קטלנית2 , לפיכך הוא מבקש מכלתו שתלך לבית הוריה עד יגדל שלה. יהודה רואה את תמר עדיין ככלתו, אך בו בזמן מחזיר אותה לביתה. בדבריו: "עד-יגדל שלה בני" (בר לח, 11) מנסה יהודה לדחות את תפקידו של שלה כייבם. יהודה שמתגלה כאב המשפחה, הקובע את התנהלות החיים של ילדיו על פי חוק, מנסה להציל את בנו, שלא כחוק. יהודה, בניגוד לקורא, איננו יודע כי המוות של בניו לא נובע מהתנהגות תמר אלא ממעשי האל. יהודה נקרע בין שתי מגמות סותרות: מחד החובה המוטלת עליו על פי הנוהג, מאידך רצונו להגן על בנו, יורשו, ממשיך זכרו. לפיכך הוא נוהג בעורמה. כלפי חוץ הוא עושה את המעשה שנדרש ממנו, הוא דואג למילוי חלקה של תמר בעסקת הייבום. היא תשב בבית אביה ולא תינשא לאיש זר, כדרכה של יבמה הנתונה להמתנה, ואת חלקו בעסקה הוא אינו מבצע. הוא אינו מצווה על שלה לבוא עליה, בטענה שהוא קטן. ספק אם היה בדעתו לתת את שלה לתמר גם כשיגדל. יהודה, עושה רק את המעשה החיצוני, למראית עין, כפי שמתנהג אונן בנו.
תמר מאמינה לדבריו הגלויים של יהודה וממתינה כאלמנה ימים רבים3. רק לאחר שנואשת מלקבל את שלה, היא מעיזה לממש את מעשה הייבום. תמר המרומה דואגת להקים את זרע המת בדרכי עורמה וכך יהודה ייהפך ליבמה 4. תמר מכילה את נוהג הייבום על החותן. מחוקי אשור התיכונה ניתן ללמוד על מנהג זה, שהיה רווח במזרח הקדום, בהיעדר בנים (חוקי אשור התיכונה 33A). מעשה תמר פותר לכאורה את המאבק המוסרי של יהודה האב ומחזיר את ההרמוניה המשפחתית שהופרה. במקום שני הבנים, ער ואונן, ייוולדו ליהודה מתמר שני בנים אחרים. אולם התרת הסיבוך היא רק למראית עין. יהודה מכיר באבהותו על שני הילדים הנולדים לו מתמר והם ממשיכים את שושלת ביתו, אך הוא נשאר מובס, אב בודד בכאבו ובאסונו (בר' לח, 26), כשהוא מכיר באמצעות תמר בחטאו 5.
יהודה, אב במשטר פטריארכאלי, רואה עצמו חייב לשמור על הסדר החברתי ולקיים את נוהג הייבום. הוא לא מדבר עם אונן בנו על המעשה, אלא מצווה אותו. אונן מרגיש מנוצל אך לא מעיז להמרות את פי אביו. בדרך של עורמה הוא מבטל את מצוות אביו. אונן חוטא ולא מחיה את שם אחיו. המת לא יכול להיפרע מאחיו, לפיכך נפרע ממנו האל. יהודה הולך בדרך אותה התווה בנו אונן. הוא נכשל בדיוק במקום בו נכשל בנו, אלא שהאב חוטא גם ביחסים שבין אדם לחברו – הוא מרמה את כלתו. ליהודה מזדמנת דרך לחזרה בתשובה. יהודה רימה את תמר וכעת כדרך מידה כנגד מידה היא הערימה עליו. יהודה מודה בפני כל באי העיר על צדקתה של תמר שפעלה מתוך חוסר אונים לאחר שהמתינה זמן ארוך לייבומה: "צדקה ממני כי-על-כן לא-נתתיה לשלה בני" (בר' לח, 26). סיפור יהודה הוא סיפורו האנושי של אב שרוצה לגונן בכל מחיר על חיי בנו, יחידו, הוא סיפור בו מעשה הבן מנתב שלא במודע את מעשה האב. מה היתה תגובתו של שלה על מעשה אביו ועל הולדת שני אחיו לא נותר אלא לשער.
הערות שוליים:
- א. רופא, מבוא לספר דברים, ירושלים, 1988, עמ' 157; י. זקוביץ, א. שנאן, מעשה יהודה ותמר (בראשית ל"ח) במקרא, בתרגומים העתיקים ובספרות היהודית הקדומה לסוגיה, ירושלים, 1982, עמ' 210.
- על חלקה של תמר במות הבנים, ראה דיונו של פרידמן בדמותה הדמונית של תמר: M. Friedman, "Tamar, A Symbol of Life: The 'Killer Wife' Superstition in the Bible and Jewish Tradition", Association of Jewish Studies Review 15,1 (1990), pp. 23-61.
- על פסיביות מול אקטיביות בסיפור תמר, ראה: J.W.H., Van Wijk-Bos, "Out of the Shadows: Genesis 38; Judges 4:17-22; Ruth 3", Semeia 42 (1988), pp. 37-67.
- תמר נוכחת לדעת כי יהודה לאחר מות אונן אינו מציע לייבם אותה, ועל כן היא נוקטת בדרכי עורמה, ועל כך ראה: C. Smith, "The Story of Tamar: A Power-filled Challenge to the Structures of Power", in: G.J. Brooke (ed.), Women in the Biblical Tradition, Lewiston NY, 1992, pp. 16-28. על נוהגי הייבום, ראה: E.W. Davies, "Inheritance Rights and the Hebrew Levirate Marriage", VT 31,2 (1981), pp. 138-144; 31,3 (1981), pp. 257-268.
- על יהודה נאמר: "ולא יסף עוד לדעתה" (בר' לח, 26). ון וולד מבהיר כי עיניו של יהודה נפקחו כבר, לפיכך אין הוא זקוק עוד "לדעת" את תמר, ועל כך ראה: E.J. Van Wolde, "Texts in Dialogue with Texts: Intertextuality in the Ruth and Tamar Narratives", Biblical Interpretation 5 (1997), pp. 1-28.
