הכרזת בן-גוריון מיום 10 בדצמבר היא גולת הכותרת של מאבק ממושך המוביל מהשלמה עם ניתוק העיר מן המדינה, בראשית מלחמת העצמאות, בעקבות החלטת העצרת הכללית מן ה- 29 בנובמבר, דרך הכללתה בתחום המדינה למעשה – שהושלמה ביוני 1948, בעת ההפוגה הראשונה, והכללתה בתחום המדינה גם להלכה – דה יורה, עם ביטול משרת המושל הצבאי בפברואר 1949, ועד להפיכתה לעיר הבירה. לא היה זה מאבק עקיב ורצוף, בחינת סוף מעשה במחשבה תחילה, כי אם דרך מלאה חתחתים וספקות, אשר הסתגלות למצבים וניסיון לשנותם, היענות ללחצים מבית ומבחוץ ותגובה נמרצת, מתקוממת, נגדם משמשים בה בערבוביה. ההחלטות הנועזות ביותר של בן- גוריון בדרך זו – בתחום הצבאי ובתחום המדיני – היו פרי החרדות הגדולות ביותר: "החרדה הולידה את ההעזה, וזו הולידה את נחשון", העיד ישראל גלילי בסיכום שנערך אחרי המבצע: החרדה אף הולידה את ההחלטה לתקוף את לטרון: והפחדים הם שהולידו, כפי שראינו, את ההכרזות בכנסת ביום 5 בדצמבר וב- 10 בו: הפחד מפני יכולת הביצוע של האו"ם – אשר הופרך ברבות הימים – וגם – ואולי בעיקר – הפחד מפני פילוג בעם בעניין ירושלים, העלול להגיע להתמרדות ואף למלחמת אזרחים. בעניין הכללת ירושלים בתחום המדינה – קדם מעשה להכרזה: בעניין הפיכת העיר לבירה – עיקר המעשה בא אחרי ההכרזה.
החלטת הממשלה אושרה בכנסת ב- 15 בדצמבר. ב- 17 בינואר הגישה הממשלה את ההצעה וב- 19 לחודש אישרו ועדת החוק והחוקה וועדת החוץ והביטחון של הכנסת החלטה בת משפט אחד: "עם הקמת המדינה היהודית שבה ירושלים להיות בירתה".
בסוף אותו חודש הטיל בן-גוריון על דוב יוסף למצוא בירושלים מקום לכנסת ולממשלה. ב-גוריון היה ער היטב לסכנות הכרוכות בדבר. לדברי דוב יוסף, אמר לו בן גוריון באנגלית: "יצאנו למסע נועז". והוא הסביר את הסכנות המינימליות והמקסימליות שבהחלטה. ואילו דוב יוסף הרגיעו: "שום דבר לא יארע... דיבורים רבים יישמעו. אולי לא יהיה נעים לזמן מה. המעטים השוטמים אותנו ישטמו אותנו עוד יותר. הטובים – והם הרוב – יעריצונו קצת יותר על עוז רוחנו".45
ואכן משרד האספקה והקיצוב, שדוב יוסף עמד בראשו, היה המשרד הראשון שהועבר לירושלים. מיד אחריו עבר משרד הדתות, בראשות הרב מימון, האחרים – סיפר דוב יוסף – היו להם "תירוצים לדחות את ההעברה". מחאות מועצת הנאמנות וגופים אחרים נדחו בידי ישראל.
עד שנת 1951 עברו לירושלים כל משרדי הממשלה, למעט שניים: הביטחון והחוץ. הראשון – בהסכמה כללית – אמור היה להישאר בתל אביב, בעיקר בשל קרבת הגבול לירושלים: השני נותר שם בשל רגישותו לתגובת גורמי חוץ ומפני החשש מפני עימות עם המעצמות העלולות אף להורות לנציגיהן להחרים את המשרד אם יעבור לירושלים. משרד החוץ עבר סופית לבירה רק ביולי 1953. משרד הביטחון נשאר בתל אביב עד עצם היום הזה.
בנאום שנשא לפני מפקדים ב- 4 בינואר 1950 סקר בן-גוריון את המערכה על ירושלים, מצדה הצבאי, מצד ביצורה הכלכלי, מצד פתיחת הדרכים אליה – כביש הגבורה ומסילת הרכבת וסיים את דבריו במילים אלה:46
מפעלים אלה הכשירו העברת משרדים ממשלתיים לירושלים. מוסד ראשון שהועבר לירושלים מראשית יסודו – היה בית המשפט העליון. כשהוכשרו התנאים – העברנו כמה משרדי ממשלה. אולם נדרשת פעולה כלכלית רבה לביצורה של ירושלים, נוסף על הפעולה הצבאית, למען הכשיר את ירושלים למלא תפקידה ההיסטורי: להיות בירת ישראל בפועל.
עוד פעם אחת נזקק בן-גוריון לנושא ירושלים בנאום בכנסת. אחד מנאומיו האחרונים בבית, אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים וההחלטה לאחד את העיר תחת שלטון ישראל.47 הזקן – עתה אכן הוא ראוי לתואר זה, שכן לא מכבר מלאו לו 80 – נאמן לשיטתו בנושא המרכזי, המכריע:
לא בהצהרות בלבד, לא בכיבושים בלבד אלא בכוח המעשה היוצר והבונה תפדה ירושלים. יש רק דרך אחת להבטיח למעשה ולנצח נצחים את יהדותה וישראליותה של ירושלים וסביבותיה... ליישב ולאכלס בהקדם את הרובע היהודי... ואת סביבותיה של ירושלים... על ידי מינימום של עשרים אלף משפחות יהודיות מתושבי ירושלים ושאר חלקי הארץ ומתנדבים יהודים מן התפוצות.
ובו בזמן הוא עמד גם על הצורך "לעקור כל מחיצה והבדלה בין ירושלים העתיקה ובין ירושלים החדשה ולהפוך שתיהן לעיר אחת, מאוחדת ושלמה". ואכן, כדי לתת תוקף לקריאתו זו הציע בן-גוריון באותו מועד, אם גם לא בנאום בכנסת, להרוס את חומות העיר העתיקה.
לחלקים אחרים של המאמר
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: שאלה מורכבת ואישיות רבת פנים
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: תש"ח- מהשלמה עם בנאום להכללה בפועל
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: 1949- מהכללה בפועל עד הכרזה כבירה
בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: אחרית דבר (פריט זה)
הערות שוליים:
45. דוב יוסף (לעיל, הערה 31), עמ' 335.
46. "יחוד ויעוד", מערכות 1971, עמ' 92.
47. 31 ביולי 1967 – דברי הכנסת, כנסת חמישית, חוברת ל"ה, ישיבה ר"ב, עמ' 2774.
